או. הנרי הוא אחד הסופרים האהובים עלי. ככל שהתרבות האמריקאית העכשווית - כפי שהיא משתקפת בסרטים סדרות וספרים - מאוסה בעיני, כך חלק מהיוצרים המוקדמים, ששיקפו תרבות שהיתה תמימה, בלתי מודעת לעצמה, שהאמינה באגדה שב"אמריקה" הכל אפשרי אם תעבוד קשה ותאמין באלוהים, אבל היה בה מקום לערכים כמו חמלה ואהבת אדם, היתה חביבה בעיני. בין היוצרים האלה - דיימון ראניון, דורותי פארקר, ג'ק לונדון, ג'ון סטיינבק (ועוד שלא זכרתי) יש מקום של כבוד לאו הנרי.
או הנרי כתב בעיקר סיפורים קצרים. הוא שיכלל את אמנות כתיבת הסיפור הקצר כל כך, שהיה מסוגל לדחוס לסיפור קצרצר את רוב מה שאנחנו מצפים מרומאן מלא, כולל הרשמים שאינם מרפים, והניסיון שלנו הקוראים להמחיז לעצמינו את המסופר. לסיפוריו תמיד יש עלילה, תמיד יש סוף מפתיע שבדרך כלל מצליח לרגש. הוא כותב לרוב על אנשים פשוטים, אנשי הצוארון הכחול, המנסים לחיות ולשרוד בתנאים שאינם לטובתם ובעולם שהם "הלוזרים" בו.
הכתיבה של או הנרי קלילה וזורמת: הוא יודע ליצור מתח ובדרך כלל אתה נשאר "חצי צוחה חצי בוכק" כדברי שייקה אופיר בסוף הסיפור. את רוב סיפוריו אתם מכירים - משרד החינוך מחליט להרוג ספרות ע"י צירופה לחומר הלימודים. בכל סיפוריו יש מידה כה רבה של הבנת נפש האדם, יחד עם הרבה הומור ותאורים של עולם שנעלם ועל חורבותיו מגדלים ציניקנים.
אם יש לכם קצת זמן ואתם רוצים לחוות משהו אחר - מתוחכם אבל לא מעוות, נקי וחף מפשע גם כשהגיבור הוא פושע - כדאי לכם לקרוא את הספרון הזה. זה ישתלם לכם.
*
![אחרי עשרים שנה [מהדורת 2005 / ספריה לעם - קלאסיקה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/4803.jpg)














