לאחרונה הרגשתי צורך להתעמק בז'אנר שכמעט ולא נגעתי בו והוא האוטוביוגרפיות. לכן, מיד לאחר שהתפנה לי זמן, פניתי אל הספרייה הקרובה אל ביתי ובחרתי לי את הספר הזה שכן הכרתי את סגנונו של <mark>גוטמן</mark> כבר מן הספר "ביאטריצ'יה" המופלא והרגשתי שהספר הזה, המגולל את קורות חייו של <mark>גוטמן</mark> עצמו לצד קורות חייה של א"י טרם הפיכתה למדינת ישראל, הוא המתאים לי ביותר.
לא עברו שעות רבות וכבר הייתי בעיצומו של הספר. קוראת אותו לא

כייף של ספר.
אוטוביוגרפיה/ביוגרפיה של <mark>נחום גוטמן</mark> על חוויותיו בשנים 1900-1930.

מרכז הכובד של הביוגרפיה הוא על התפתחותה של תל-אביב, הסיפורים מתחילים עוד מלפני תקומתה של העיר.
הספר בנוי בסדר כרונולוגי וממספר רב של קטעים קצרים יותר וקצרים פחות.

מעניינים במיוחד הסיפורים על הסופרים והמשוררים שהסתובבו בתל-אביב עוד לפני שקמה, אביו של גוטמן ש.בן-ציון היה העורק
המרכזי של הפעילות הספרותית בתקופה זו

<mark>נחום גוטמן</mark> התאהב כל כולו בחולות הצהובים שהיו פרושים במרחב הפתוח והאין סופי של אז, טרום קומה של תל אביב. בן שבע הוא הגיע לנמל יפו מרוסיה. חלקו הראשון של הספר הוא שיר אהבה לחולות, ולתל אביב הצומחת מהם, והם מוטיב חוזר בספר ובחייו. צהובים מול כחול הים והשמים. הוא התאהב גם בקסמם של ערביי יפו על מנהגיהם, בעלייה התימנית ובסממני המזרח.  בכל מה שהיה ההיפך ממה שהכיר בגלות, באודיסה הקרה. הוא שהה במחיצת סופרי

באחד מזיכרונות הילדות שאני אוחז בהם התבוננתי בארון הספרים בבית הורי וזיהיתי ספר שהכריכה הקשיחה שלו תפסה את תשומת לבי; צבעי אדמה ושמים ושתי דמויות לבנות חסרות פנים רצות ומצביעות לכיוון הקרקע. אני זוכר שאחת משתי הדמויות תפסה את תשומת לבי בכובע הברט שחבשה וקראתי את שם הספר 'שביל קליפות התפוזים' מאת <mark>נחום גוטמן</mark> וזה היה עבורי, ילד קטן בבית הורי, המפגש הראשון שלי עם ספר מספריו של <mark>נחום גוטמן</mark>. במקביל לצמיח

מצאתי בארגז בבית הוריי ולקחתי, מודה, בעיקר בגלל השם של <mark>נחום גוטמן</mark> שראיתי (איך לא) בעיקר על ציורים נהדרים.
קשה קצת להגדיר אותו. אולי הדרך הקרובה ביותר היא אוסף גלויות ישנות או תמונות - אוטוביוגרפיות, סיפוריות, ציוריות מאד, קורטוב ציונות, הרבה ארץ-ישראל דרך עיניים תמימות...
פרקים קצרים, הרבה הופעות אורח של דמויות מכוננות (שכך מסתבר, היו עוברות בביתו ובמשפחתו של גוטמן מאז ילדותו), אפילו איורים, וה

תמיד חשבתי ש<mark>נחום גוטמן</mark> הוא בעצם צייר שכותב קצת סביב הציורים שלו. הפעם הזאת בקריאה מחודשת של "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" התברר לי שהוא פשוט אמן רב חושי. הוא לא רק מצייר תמונות, ומצייר תמונות במלים, הוא קולט כל הזמן בכל חושיו- חוש הטעם, המישוש, השמיעה, ומצליח להעביר את המסרים הרב חושיים האלה, עמוד עמוד, לאורך כל הספר שלו. שלא לדבר על חוש אחר חשוב מאד- חוש ההומור. בקיצור אני נהנית מהספר הרבה יות

בתל אביב רבתי של היום התוססת וגועשת יצא לי כמה פעמים לבקר בתחנת הרכבת הישנה שחודשה לה והפכה למעין קניון פתוח עם חנויות בוטיק ומסעדות. יש גם מעין מוזיאון שמספר על מה שהיה באחד הקרונות מאז.

בזמן ואחרי שקראתי את הספר הזה, תחנת הרכבת הזו קיבלה משמעות אחרת, יכולתי לשבץ אותה בדמיוני לפי סיפוריו של <mark>נחום גוטמן</mark>. פסי הרכבת היוו את הגבול המערבי של השכונה החדשה תל אביב.

כמו איזה מקונדו, נבראה יש מאין תל

אם כל הקשר שלי לאמנות ,קשה לי לדרג את הספר הזה לניקוד גבוה.
ספר לכאורה מעניין, ושופך אור על חייו של הצייר <mark>נחום גוטמן</mark>.
אך הספר כתוב בצורת יומן אישי מנקודת מבטו של גוטמן.
יש הרבה קפיצות בתיאורים של נקודות ציון בחייו.
השפה לא קולחת. והיה צורך לקרוא מספר פעמים כל פסקה.
קצת מאכזב

אומן אמיתי ותל אביבי...
יש כאן הכל: ציוריםיפים, ספור היסטורי, אנקדוטות מהחיים שלנו בעיר הזאת.
חלק ניכר מהמקומות עומדים כמעט ללא שינוי.
חוש הומור.
הוא חי כאן והשאיר לנו מוזיאון.
בכל עיר גדולה אחרת הוא היה מיתוס.
פה בקושי נזכרים.
כל הספרים שלו אצלי מסודרים-שמורים.
לא לשכוח את לומברגולו מלך זולו (לאחרונה מרבים לשהות בעיר בני דודים שלו).
קשה לומר שמתקבלים בברכה.
ספרים שכל תל אביבי חייב להכי