ספר עברי-ישן עם כתיבה מענגת, מהסוג שאני מצטערת שלא גדלתי עליו והייתי צריכה להגיע לגילי המופלג כדי לקרוא פעם ראשונה. הדמויות מתוקות ונוגעות ללב אחת אחת!!
מי שכן טרדה את מנוחתי (כשבוע לאחר הקריאה..) הייתה המנהלת חנה.
כמנהלת מוסד, ועוד מוסד שרוב הילדים בו מגיעים מרקע מורכב, היא גילתה התנהלות חינוכית לא משהו בכלל ודי מעוררת סימני שאלה (אולי זה יכלול ספוילרים.. עמכם הסליחה).
כל כך הרבה פעמים במהלך הספר היא הענישה מישהו והתחרטה בעקבות מאבקים, העלימה עין משערוריות שהתחוללו במוסד שלה, לא הייתה האוזן הקשבת במקום שצריך, ועוד.
איך היא מאפשרת לגדולים להתעלל ככה באליפים? ועוד כמסורת קבועה רבת שנים? אז נכון, האומללים עצמם לא יספרו לה כדי לא לצאת "בוגדים". אבל לעניות דעתי מנהל מוסד אמור לדעת מה קורה במוסד שלו באופן שגרתי גם ללא עזרה.
איך ההתנהלות שלה עם אנשי צוות נהיית עסק של תלמידים, והיא עוד מאפשרת להם לקבוע לה? (הפיטורין של...)
איך אף איש צוות לא ישב לשוחח עם אילנה ולראות איך היא מרגישה אחרי שדווידי, מושא דאגתה ניסה להתאבד...?
והכי גרוע מבחינתי: איך זה שילדונת מצהירה שהיא רוצה להתחתן עם אדם מבוגר, ועוד מכריזה על נתק מההורים שלה בשביל זה, וזה עובר כמעט בשתיקה???
המינימום זה לשבת עם הדסה לכמה וכמה שיחות רציניות, לברר על מהות הקשר, לשמוע מה עובר עליה, וגם אם בסוף תגיע המסקנה שאין באהבה שלה לשמוליק כל פסול-לא לתת לילדה ככה לנתק קשר מההורים בהפגנתיות...
תאמרו, זה ספר של פעם? תאמרו, הגישה החינוכית הייתה אחרת? תאמרו, היא הייתה אישה זקנה ועייפה ובכל זאת עשתה הרבה דברים טובים בחייה, אל לנו לשפוט אותה כה בחומרה? אולי תצדקו.
תאמרו, זה בסך הכול ספר והיא לא קיימת במציאות? עוד יותר תצדקו:)
אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לקוות שאם אכן קיימים דווידיים, אילנות, הדסות, רוני'ים, קטנצ'יקים וכו' במציאות, הם יפגשו במנהלת קצת יותר מנוסה, סמכותית ובעלת התנהלות קצת יותר הגיונית.

היום הראשון שלי בכיתה ז' היה נורא.
אני זוכרת, שהפחד התגבר על ההתרגשות. שניסיונותיה הכושלים של אימא לעודד את רוחי ירדו לטמיון, ושהמעבר מהחברות המוכרות והבטוחות, אל כיתה חדשה (שבה ידעתי מבעוד מועד שחברות קרובות- אין לי שם), היה קשה מנשוא. המקום נראה כמו מבוך ענק (או "ענקיסטי", אם נצטט את אחי הקטן), ובתור ילדה שניווט הוא ממש לא העסק שלה, מצאתי את עצמי מבוהלת, ומוכנה לתת ה-כ-ל כדי לחזור ליסודי.
אז למה אני מספרת לכם את זה?

אליפים, של אסתר שטרייט וורצל (בחיי, כמה זמן לקח לי ללמוד להגות את השם כמו שצריך. כשרק הכרתי אותה היא פשוט נקראה בתור "אסתר שטרלהלהלה"), הוא לא ספר פנטזיה. לא ולא. אין פיות, אין מכשפות, אין קסמים, כוחות, יצורים, אנשים עם שרביט וילד אחד שמגלה שהוא קוסם.
הסיפור הוא מציאות טהורה, שפרוסה על פני 402 עמודים מלאים בשפה גבוהה (נו מה הפלא עם כזה שם משפחה).
רוני, תלמיד חדש בבית ספר החקלאי "גנות", מגיע למציאות שונה משהוא מכיר. כאילו חזר לכיתה א', ולא עלה לכיתה ט', קוראים לו (ולכל השכבה שלו) "אליף", הוא מגיע לבית ספר חדש, חברים חדשים, ושגרה שונה.
העולם לא תמיד מחייך, וגם דרכו של רוני אינה חייכנית תמיד. הוא לומד מה זו שנאה, מה זו אכזבה, כבוד, לקיחת אחראיות, ואפילו אהבה. כמו שכבר מכינים אותנו אליו בתקציר, הדלידים (כיתה יב' של בית הספר), הג'מילים (אני מסוגלת לדמיין אותם רק בתור גמלים, מה לעשות), והבטיחים, מתייחסים אליהם כילדים קטנים, מסתכלים עליהם מגבוה, ועל האליפים להוכיח את עצמם.

לא קראתי את הספר מהסיבה הנכונה. הוא היה קבור אי שם ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא, מחכה "בסבלנות". לפחות זה מה שחשבתי, עד שהחליט שנמאס לו, ועקף את כולם בתור.
איך? פשוט מאוד. ספר קריאה למבחן בספרות. כבר ידעתי מראש, שספר פנטזיה לא ישמח את המחנכת, ואף אחד מהספרים שהיא הציעה ברשימה לא בא מבחינתי בחשבון, אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולתת לאליפים לעקוף בשקט את התור. ועכשיו, אחרי שסיימתי אותו, ואני מוכנה ומזומנה למבחן בספרות ליום שלישי (טוב, עוד נשאר לי להתכונן לשאר החומר, אבל למי אכפת מזה?), כל שנותר לי הוא לכתוב ביקורת.

אני לא חושבת שאני צריכה לפרט על כל דמות בנפרד, אלא על כולן ביחד. כל דמות אנושית להחריד, עם זה אתחיל. פעמים רבות הן משנות את דעתן, או מתנהגות בטיפשות בגלל אגו, או כועסות על דברים שטותיים. היופי הוא שהן מתנהגות בדיוק כמונו, בני אדם רגילים, ואני כל כך אוהבת את זה. אף אחד לא מושלם במציאות, ואף אחד גם לא מושלם בספר.

נכנסתי לנשמתו של כל ילד עליו מסופר- מרוני, הדמות הראשית והמקסימה, ועד משה דינר- הדליד ה"נוראי" שמציק לכל האליפים המסכנים- ואני עדיין מתקשה להאמין שכנראה שאף אחד לא באמת קיים, וכולם פרי מוחה של שטרייט... אני מוותרת. וורצל. רק וורצל. מה רציתי לכתוב? אה, כן. כולם פרי מוחה של וורצל, שדרך אגב- היא סופרת ישראלית! כבוד! אני כל כך מרוצה שגם אצלנו לא חסרים סופרים טובים.

העלילה זורמת, סוחפת, אני לא מרגישה שעברו 400 פלוס עמודים. לי לקח זמן להתרגל לשפה, אבל זה בהחלט שווה את זה.

אני נפרדת מהספר, ומרגישה כאילו נפרדתי מחבר. אני נפרדת מגנות, ומרגישה כאילו נפרדתי מביתי. אני נפרדת מרוני, אילנה, קטנצ'יק, ודוידי, ומרגישה כאילו נפרדתי מחלק מנפשי שלי. למרות שהם תמיד ישארו איתי. ועל כן, אני נפרדת יפה לשלום מהספר היפהפייה הזה, ומאחלת לעוד אנשים, מבוגרים, מתבגרים וילדים כאחד, לקרוא את הספר ולעבור את החוויה שעברתי, לחזור קצת לתקופה (שמבחנתי הייתה רק לפני שנתיים) של כיתה ז', א', או כל מה שתבחרו.

-פיירי.

נ.ב

יש סיכוי שאני אצליח לשמור את הספר הזה אצלי עוד קצת לפני שאני מחזירה לחברה? אני רק רוצה לקרוא שוב איך רוני נכנס לגנות ו-.........

נקשרתי עמוקות אל הספר, ובמיוחד אל דוידי. לעולם יהיה הדמות האהובה עליי.
והספר כה מדהים ומנחם. ממולץ 3>

שוב, אחזור ואומר שספרים כאלו לא תמצאו לעיתים קרובות אצלי.
ממש לא.
ואוי לי, שוב הכריחו אותי לקרוא ספר שכזה.
איזה מזל יש לי לאחרונה!

הספר מגולל, פחות או יותר, את סיפורו של רוני, נער בן ארבע-עשרה (נראה לי), שהולך ללמוד בבית הספר החקלאי, גנות, וגם את סיפורם של כמה לדם נוספם מהשכבה שנקראת "אלפים".
הבית ספר עצמו מחולק לארבע שנים.
"אליפים" - השנה הראשונה, התלמידים שסופגים את כל ההתעללות.
"בטיחים" - אליפים לשעבר, שמאוד רוצים לנקום על מה שעבר עליהם בעבר.
"ג'מילים" (הפעם אני לא בטוחה, זה מהזיכרון...) - מחכים להזדמנות שלהם לנקום באליפים על מה שקרה להם. רק שנה אחת.
"דלידים" - התלמידים שגורמים לאליפם להתחרט על היום שבו נולדו, בוגריי בית הספר.

הספר בא אליי במצב גרוע.
אפילו הסלוטייפ צעק "הצילו!".
אבל לא נורא, עם קצת אמונה והרבה סלוטייפ תיקנתי אותו!
ראו שהוא ישן.
והוא היה ענק יחסית.
והאמת שלא ממש הבני איך כול להיות שהענק הזה כל כך קצר ("המפלצת הזאת היא רק 400 דפים?! אין מצב!!").

טוב, הכתיבה עצבנה אותי, ודלגתתי מפעם לפעם על דפים, אבל האמת שכמעט בכיתי שסימתי אותו!
אני רוצה עוד!
לא פייר!
זה עצוב...
~וואו, בואו נבכה ביחד על זה~

לסיכום...
המממ....
מומלץ! מומלץ! מומלץ!

זה היה עונג שלא נגמר ואפילו קשה לתאר איך זה לחזור ולקרוא את הספר מנקודת מבט של מבוגר.
את הספר קראתי לראשונה בחטיבת הביניים,
כבר אז אהבתי אותו, נהנתי מכל דף ודף,
זה היה עולם שלם של חוויות שכל כך רציתי לחוות בתיכון.
נתקלתי בו שוב לפני כשנתיים, בעקבות סדרת הטלויזיה שנעשתה לבני הנוער, הבן שלי ביקש שאקנה לו את הספר,
מיותר לציין שאני קודם קראתי אותו לפני בכלל שהוא הספיק להתקרב אליו.
כמו אז גם היום,
זה היה עונג צרוף,
לחזור חזרה לחבורת האליפים והחוויות שלהם מהפנימיה, המריבות עם הבטיחים והג'מילים, המאבקים נגד הדלידים.
הטיולים, התחרויות, מרד הנעורים שכבר לא ניתן היום לצערי למצוא כזה.
שווה שווה שווה
כמובן למי שעוד לא קרא,
ולמי שקרא בילדות הנאה חוזרת ומכופלת מובטחת באחריות!
תהנו

ספר מדהים!
מאוד התחברתי לדמויות!
הגעתי לספר בזכות סדרת הילדים אשר מבוססת על הספר,
ספר טוב ויפה! ממחיש בצורה יוצאת דופן את המקרים אשר קרו בפנימיית גנות.
אולי הוא מעט מייגע ובשפה מעט קשה אבל עיקרון והעלילה של הספר מובהק!
נ.ב גיא סלניק (דוידי) מהסדרה אליפים הוא אח של חברה מאוד טובה שלי!

בסיפור מסופר על בית ספר חקלאי – פנימייה בשם גנות, שבו לומדים תלמידים מכיתה ט' (אליפים) ועד כיתה י"ב (דלידים). הדמויות המרכזיות בסיפור הן: רוני, אילנה, קטנצ'יק ודווידי. רוני, "קטנצ'יק" – שאול, גדי ומיכה הגיעו לשנה הראשונה שלהם בגנות והם שובצו באותו החדר. בשנה הראשונה הדלידים, בוגרי בית הספר, מציקים ועושים תעלולים לאליפים, שהם החדשים, אך רוני מתנגד לכל העניין הזה ומנסה להחזיר להם בשיתוף עם שאר האליפים. למרות שתלמידי הכיתות הגבוהות – הבטיחים, הג'מילים והדלידים מציקים להם מדי פעם, האליפים לא נכנעים להצקותיהם והופכים לקבוצה מגובשת שתופסת את מקומה בפנימייה במהירות ועומדת על כל דעותיה ומחשבותיה.
על הדמויות בסיפור עוברות חוויות שונות, כל אחד בא ממקום אחר, לכל אחד יש בעיות שונות וחלומות שונים אך בסופו של דבר הכל מסתדר. הסיפור נגמר בסגירת מעגל ולאחר חופשת הקיץ רוני וחבריו הם כבר בטיחים, ורוני רואה את האוטובוס מגיע עם התלמידים החדשים. מהאוטובוס יורד ילד חדש, רזה שמחזיק מזוודה, רוני פונה אליו ומדבר אל ליבו, מסתכל עליו ועוקב אחרי דרכו אל חנה, נזכר בכל מה שעבר עליו בשנה האחרונה בגנות, איך הזמן עבר כל כך מהר, ולא עוזב את האליף החדש לשנייה עד שראה את יוסקה מלווה אותו לבנייני המגורים של האליפים.

אני מאוד אהבתי את הספר והעלילה שלדעתי כתובה בצורה מרתקת ומרגשת. ישנו שימוש יפה ברגשות ובמחשבות של כל דמות בנפרד וכל דמות מיוחדת בפני עצמה. הרגשתי כאילו נפתחה בפניי דלת להיכנס לחיהם של ילדים אחרים ולהיחשף לתחושותיהם ומחשבותיהם בשלבים שונים בחייהם ובנוסף למדתי להכיר את חווית הפנימיה מעיניים אחרות.
למרות שהספר ארוך והקריאה שלו נראית בהתחלה כמו נצח, הוא מעניין מאוד וזו חוויה גדולה נורא לקרוא אותו והוא נורא מומלץ.

סוג של קלאסיקה טובה על ואל בני הנוער. על כמה נפלאים היו בני הנוער במאה הקודמת.
ובהשוואה כל הזמן שומעים מסביב אמירות כמו: הנוער של היום לא כמו הנוער של אז. ומה יהיה עם המדינה עם נוער שכזה כשיתבגר.
אז, מקובל לומר, היה נוער משובח, ערכי, איכפתי, ציוני. והיום - מפונקים, אגואיסטים חסרי ערכים, מחוברים לטכנולוגיה ולא למציאות, לאלכוהול - ולא לחברה ועוד כאלו דברים.
אפילו זכורה לי אמירות פה ושם בביקורות כאן (שם נטענו טענות לדוגמה (ממש לא במדויק) שהנוער היום לא מסוגל אפילו לקרוא ספר בשלמותו שידיעותיו כל כך דלות עד שמיותר להוציא אותם למסעות לפולין. כי גם שם הם מחפשים את הבילוי ושמה הם כבר מבינים כדי לתת הםו מטען ערכי כזה - ודברים בסגנון).
והנה - הימים האחרונים לימדו אותנו עד כמה אנחנו טועים - אנחנו מגלים מול עינינו ממש - נוער מדהים שהפך בשנים האחרונות לחיילים.
אנשים עם כל כך הרבה מוטיבציה ויכולת וערכים. רעות וחברות וציונות בנשמה - שיש רק ללמוד מהם. רחוקים כל כך מהסטיגמה.
אותי זה מרגש. מאוד. [גילוי נאות - כמחנך של בני נוער - התקוממתי מאוד על אותה הביקורת - אני יודע שיש לנו נוער נהדר] לי ברור והיום יותר מתמיד - שלפחות במובן האנושי - יש פה עתיד ועתיד טוב. במובנים האחרים - הפסימיות גדלה מיום ליום - ימים יגידו.

הספר כל כך מדהים !
אני לא צופה בסדרת הטלוויזיה, אבל כשראיתי את הספר הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו !
הספר מגולל את סיפורו של רוני, נער מרדן שמחליט ללמוד בפנימיית גנות, בית ספר חקלאי. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שרוני הולך להיכנס למציאות המעצבנת של גנות, בה הדלידים (תלמידי כיתה י"ב בבית הספר גנות) נוהגים להציק, והייתי קוראת לזה גם סוג של להתעלל באליפים (תלמידי כיתה ט' שלומדים שנה ראשונה בגנות) ולעשות להם כל מיני תעלולים מטופשים ופוגעים לפי המסורת של בית הספר ובאופן כללי, בכל בתי הספר החקלאיים. משם הכל מתגלגל ואנו לומדים על כל אחד מהם ועל עברו.

אני יכולה להגיד בבטחה שזה אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון. לא באתי עם ציפיות בשמים, אמנם לא ציפיתי לסיפור שטחי ומטופש אבל בהחלט לא ציפיתי שאליפים יהיה טוב כל כך.
הרעיון מקורי, הסיפור סוחף ומרתק ובהחלט נהניתי לקרוא. בניגוד לסדרת הטלוויזיה (שיצא לי לראות כמה פרקים שלה) הספר, מן הסתם, מלא ביותר תיאורים, וכמובן כתוב בשפה גבוהה (שזה משהו שקשה להתקל בו בספרי נוער בשנים האחרונות, שכן היום כל חובבן הופך לסופר).
עוד דבר שנורא אהבתי בספר זה שהוא לא נכתב בדור שלכל אחד היה מחשב ופלאפון משלו, לכן יש יותר תמימות בספר וחייבים להודות באמת, היה נחמד לשם שינוי לקרוא ספר שלא סובב סביב פייסבוק וטלפונים ניידים.

בקיצור, ספר מומלץ לכולם, כתוב בצורה מדהימה ומיהנה לקריאה.