אבינדב בגין לקח על עצמו משימה גדולה, אולי גדולה מדי: סיום הסכסוך. באופן שבו מתוארים הדברים בספרו, הכל פתאום נראה פשוט יותר. אבל רגע לאחר מכן, הספר נסגר והמציאות קמה לתחיה.
הבעיה אותה מציג בגין מוכרת לכולנו, אך ההבדל הבולט באופן הצגת הדברים על ידו הוא באנושיות ובפשטות. הוא מדבר על אנשים שחיים כאן, ורוצים לחיות אחרת. הצגת הדברים היא פילוסופית למדי, מופשטת מאוד. הוא מדבר הרבה על אמונה, קדושה, חופש, בחירה, אלוהים ושאר מושגים מופשטים, ומן הצד השני על אלימות, מחסומים, חוקים, סבל ומלחמה. כל אלה – משותפים לכולם, למושאי כתיבתו ולקוראיו. לעומת זאת, הוא לא מדבר על חילופי שטחים, פליטים, זכות השיבה, עתיד ירושלים ומושגים אחרים שמתחברים באופן אוטומטי לסכסוך הזה, ובכך אולי טמונה גדולתו של הספר – יש בו משהו מרענן, המהווה חקירת שורשי הסכסוך, ואולי שורשי סכסוכי עמים באשר הם. אם דבריו יתגשמו אי פעם נזכה כולנו לחיות בעולם טוב הרבה יותר, ולא רק כאן במזרח התיכון.
ועכשיו לשאלה: אז מה עושים עם זה? באמת, שאין לי מושג. הספר מצטיין בהצגת הבעיה בפנים האנושיים שלה. אך מי שחשב שספר הנושא את השם "סיום הסכסוך" יכיל גם פתרון מציאותי – טועה. כן, יש כאן פיתרון, אבל הוא יוכל להתממש רק אם כל יושבי תבל יניחו בצד את הזהות הלאומית והדתית שלהם, את ההיסטוריה, את יצר הכיבוש והמלחמה ועוד שאר דברים הקיימים בנו מטבענו כבני אדם. בקיצור – אוטופיה.
הספר נעים מאוד לקריאה, קולח, מרענן, ואפשר להנות מהרעיונות בו בפן האנושי – מי אנחנו בני האדם, ומה אנחנו מחפשים בחיים ובעולם, מה אנחנו רוצים מעצמנו. אך לדאבוננו, מכאן ועד לסיום הסכסוך עוד ארוכה הדרך.
