"פאני, פאני," נשמע קולו של נער הדלפק בסניף ארומה, ולרגע נדהמתי מהיעילות, איך עוד לא הזמנתי וכבר אני מקבלת, אבל אז ניגשה אישה בערך בת גילי, ארוכת שיער בדיוק כמוני, מלווה במבט חם ושומר של גבר שנראה צעיר ממנה, וליד השולחן שלהם ישבה גם ילדה קטנ ושתתה שוקו. בכל זאת, בת דמותי נראתה מודאגת ממני. בבת אחת התחיל הבניין העגול לסחרר אותי במהירות. עוד ניסיתי לגשת לדלפק והתאומה שלי הביטה בי מוטרדת. הצלחתי לבצע פניית פרסה וללכת חזרה אל המעלית. גם לה היה מבט משתאה בעיניים, ואני קראתי את הדאגה: שלא נתבלבל בסיפורים.
סיפוריה של מירי חנוך דומים לשברי מראה בוהקים שבהם מרצדת דמות נשית המשתדלת לשמור על עצמה בתקופה הלא קלה הזאת שנקראת חיים. פעם היא צעירה סוערת שיורדת לסיני, ופעם - אישה עם שיער אפור וזוהר או אמא טרייה שדאגות אין-סוף מכרסמות בה. תמיד היא בודדה, מוטרדת ושובת לב. הגיבורות של חנוך מהלכות ברחובות העיר הגדולה דרוכות ומתוחות כאילו הילכו על פי התהום. בחיוך עצוב ובהומור עצמי הן יודעות - הקטסטרופה בוא תבוא ועליהן להתכונן: לקרוא את מודעות האבל בעיתון, לשים לב לאיחור של הילדה מבית הספר, לזווית החיוך של האהוב. האסון המאיים עליהן - ממשי או מדומיין - מכתיב את הקצב המהיר והסוער של הסיפורים ואת הצלילות הרגשית הבהירה, המזוקקת, שיש ברגעים נדירים של אהבה ואימה.