נדמה כי הספר של דודו בוסי נוגע במגוון נושאים,ולא נוגע בכלום.אני חייב להודות שאוצר המילים המדולל בספר קצת צרם לי ולא הבנתי אם זה נסיון חתרני של הסופר,או שמא מדובר בעצלנותו.נראה כי השני הוא הנכון. הספר מזכיר יותר ספר נוער כמו ''פחונים וחלומות'' או ''אל עצמי''.התיאורים פשטניים מדי,אם כי הסיפור קולח (יתר על המידה אפילו)ואפילו הצלחתי להזדהות עם שמאניה.הספר גם די קצר (סיימתי אותו בכמה שעות).

הספר אמנם פואטי ואוטופי
אבל לאבינדב בגין חסר מרכיב מסוים.מרכיב משמעותי שסבו סבל מעודפו.
ריאליזם

בברית המועצות של סטאלין אין פושעים ואין מעשי פשע מלבד פשעים נגד המדינה.

ספר עמוק,אינטיליגנטי ומסועף.
יכולתו הפנומנלית של הסופר להעביר לבטיו של סוכן סטליניסטי מראה לנו שהשפעת הקולקטיב יכלה לסחוף אל שורות הטוטליטריות כל אדם מן המניין.יותר משהספר הוא ספר מתח,הוא ספר נוקב אודות החברה הסובייטית בשנות ה30-50.אני רואה בזרם הנרטיבי הכביכול מרכזי,פרשיית רציחות הילדים,כאמצעי המנציח כל פעם מחדש את הצדק שדורש לב,הדמות הראשית,ואת הנון-קונפורמיזם המאפיין אותו.ביחד עם אישתו,ראיסה, יוצא למסע לגילוי הרוצח ועל הדרך-גילוי זוגיותם המחודשת.הסופר משרטט את העלילה בצורה מדוייקת ופורש לפנינו סיפור רחב יריעה של שלל דמויות שהקורא,בצורה אינסטינקטיבית,נדרש לפענח את מיקומם בשני צידי המתרס המובהקים.

נהנתי מהשיח שבעמודים האחרונים בין לב לרוצח והתאכזבתי ממה שבא אחר כך,סיום שבא לענות על הצורך הנבזי ביותר של האדם- מיידיות.
עם זאת,פרק הסיום היה טוב והעביר את המסר של הסיפור בארבעה עמודים.

לא קראתי אך אשמח לקרוא בעתיד.חנוך היא בחורה מבריה וכריזמטית במיוחד.

ספר חזק,חובה בכל בית ישראלי!
אורה,אם לבנה עופר המגוייס למלחמה יוצאת עם אהוב נעוריה לטיול בנופי הירק של הצפון.במסע הזה היא מפזמת את שירת חייו של בנה בתקווה שזו,תציל אותו מן המוות ותמגר את חששותיה.
הספר אמנם ארוך (640 עמודים לערך) ויש בו מספר רגעים מיותרים אך החותם שהשאיר בי עמוק.הספר מתובלן ברוחות המציאות הישראלית המסועפת שתופחות על פנינו לבלי משים.הסיפור עובר דרך כמה מלחמות ישראל (ששת הימים,כיפור וכו')ובנסוף מוטל אספקט שמתאר את חייה של אורה בנעוריה וחוויותיה עם שני האהובים שלה.
כוחו של ספר זה הוא בחיבוטי הנפש שעוברים הדמויות (בייחוד הדמות הראשית ,אורה) ולא בהתפתחות העלילתית שלו. והאמת היא שתחילה לא הייתי בטוח שאני בשל לספר כזה אך הוא בהחלט סחף אותי למחוזותיו.מדהים!
(הערה: אחת המבקרות כתבה מתחתיי שהספר לא אמין כי יש בו גם שפת יום-יום וגם שפה מליצית בעת ובעונה אחת,ואני אומר שזה האלמנט העיקרי שהופך אותו לאמין יותר מכל,כוחו של דוד גרוסמן למזג משלבי לשון כחלק מהשיח המצוי כאן בארץ ישראל,ובאמתלת גיוון הדמויות שחולפות על פניהם של אורה ואברם)

בניגוד לשאר הקולגות לספר,דווקא מצאתי את עצמי בתוך ריבוי הדמויות ושמותיהם ההודים המסובכים.
נכון,הספר לא מותח אך זורק אותך לתוך השחיתויות והזוהמה של הודו וחותר לניסיון שינוי מצב זה. ויקאס סווארופ ידוע בעיצוב התבניות האקסטרווגנדיות שהוא יוצק מסביב לעלילה עצמה (גם בנער החידות וגם בספר זה) ולכן אני מוריד בפניו את הכובע.כמובן שהיו מספר רגעים מיגעים ומיותרים בספר וצורת הספר לעיתים קטע את הרצף שבן אדם יכול להכיל בתוכו בעת קריאת ספר.אני חושב שהסוף היה מעניין ורק הטיב להראות שלא מדובר בספר מתח זול אלא ניסה להעביר מסר חשוב לעולם.

הספר של גרואן ללא ספק נוגע ללב אך אם זאת אני מאוד חצוי בנוגע להשתלשלות הסיפור.
במהלך הספר נופח רב יותר לרקע הקרקס מאשר לנרטיב המרכזי ג'ייקוב-מרלנה-אוגוסט. בתחילת הסיפור מצאתי את עצמי נאבד בכאוס עם תיאורים ארוכים ומשמימים, אך עם התקדמות העלילה הנקודות הובהרו והצלחתי בסופו של דבר להתחבר לדמויות.עולם הקרקסים הנודדים של שנות ה20 הוא עולם קסום אך עם פחות עומס כתיבתי ויתר-תזזית המסר היה עובר בצורה נקייה יותר.

ספר המתח הגרוע ביותר שנכתב אי פעם.
לא מומלץ ב-כ-ל-ל!!!!!!
אני מודה שתחילה כריכת הספר קרצה לי כי יש בה משהו מסקרן אך עם קריאת הספר התגלתה כפומפוזית.
כנראה שאני אאמץ את הקלישאה שאומרת שלא סתם רבי מכר נהיים רבי מכר,כנראה שרוב הציבור לא טועה.

אני ממש לא מבין על מה כל ההתלהמות.
למראית עין הספר מצטייר ממש כיצירה ספרותית משובחת אך כשפותחים את דפי הספר ונכנסים לעלילה מגלים כמה הספר משעמם, מלא בדמויות שלא מהוות חלק בציר העלילה המרכזי ורצף קלישאות בספר אחד.

בצורה אירונית,נראה כי הסופר באמת חשב לאורך כל כתיבת הספר רק על הסוף וניסה "להזריק" טוויסטים בעלילה על סמך אוויר השיעמום והחוסר התרחשות של לב הספר.
כתיבה לא רצופה ומבלבלת,יתר דמויות וחוסר עומק.

ואם בכל זאת אמצא משהו טוב בספר זהו הסרקאזם של הסופר והשנינות המשעשעת שמתבקשת מנושא הספר,החיים שלאחר המוות.


סתם בזבוז מיותר של זמן.