1. סיפור שהיתחלתי לכתוב וברצוני לדעת אם שווה להמשיך והוא מעניין ואולי לישלוח אותו להוצאה לאור. מבוסס על מיקרים אמיתיים של הסביבה שאני הייתי בא.

לילה קריר בחוץ, ישבתי בחדר והדמעות התחילו לזלוג מעצמן.
רק אתמול הישתחררתי מהצבא, כל כך חכיתי לרגע הזה להיות מחוץ למסגרת הזאת. זה לא שהיה לי רע, אבל כבר ראיתי את עצמי הולכת לילמוד מיקצוע מסוים, עובדת בערבים באיזה בית קפה נחמד על הים ומשכירה דירת סטודיו אי שם בתל אביב.
ופתאום אני מבולבלת.
דפיקה בדלת... ענת תפתחי זה דניאל.
אמא שלי כניראה הכניסה אותו, דניאל הוא ידיד הכי טוב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. בחור נחמד שגם סיים את בצבא ובנתיים עובד בעבודות מזדמנות וחוסך לטיול הגדול.
הטיול הזה אף פעם לא עיניין אותי כל כך, אבל הבנתי שאין לי מספיק כסף ללימודים וההורים שלי גם ככה בקושי משלמים משכנתא ועוזרים בהכל לי ולאחי בן ה-17 מוטי.
דניאל נכנס ברוח סערה שזה דבר זה רגחל בישבילו, "ענת מה יש לך? בכית?
הסתובבתי מחיתי את הדמעות. "ברור שלא אני רק מפהקת וזה מלווה בדמעות"
דניאל:
"טוב עזבי שטויות, יש לי רעיון אני ומיכאל חשבנו על זה ואמרנו למה לא ללכת לעבוד בארה"ב, שמעתי שעושים אחלה כסף בתקופה מהירה וככה אני רואה את עצמי עוד כמה חודשים עושה בטן גב בברזיל.
את בטח שואלת מה הקשר אלייך, אז הינה: מחר יש לנו פגישה עם אחת הבחורות מהאינטרנט, למה שלא תצטרפי אלינו רק תקשיבי מה יש לה להציע... זה לא שמשהו מחזיק אותך פה כרגע...
חשבתי באמת למה לא, אין מצב שאני יסע לארה"ב מה לי ולזה.
אני בקושי יודעת אנגלית ובכלל אף פעם לא רציתי לינוסע לעבוד במדינה אחרת. אני אוהבת את הארץ יותר מכל וקשורה למישפחה שלי. כמו כן מה עם קידוש וחגים, אין מצב. אבל ללכת לישמוע אין סיבה שלא.
יום למחרת הגענו לעזריאלי בשעה 4:00.
בחורה נאה פלוס עם שיער ארוך גולש ולפ טופ פתוח ישבה ליד אחד השולחנות בבית הקפה. למרות שדניאל היה בטוח שזאת אותה בחורה מהאינטרנט היתקשרנו בכל זאת.
עם חיוך גדול היא קמה לקבל אותנו.
שלום שמי יעל, אני בת 25 ואני מגייסת אנשים לעבוד בארה"ב במכירת מוצרים של ים המלח. סיפרה לנו על התנאי עבודה, הראתה לנו דפים מודפסים עם הכסף שעושים.
מיכאל החכם בינינו קפץ עם השאלה האם זה חוקי. אני לעומת זאת ישבתי ושתקתי כל השיחה שנימשכה לא יותר מ-20 דקות.
להפתעתי זה אכן חוקי, משלמים לויזת עבודה ונישארים בארה"ב חצי שנה. כמובן אפשר לחזור יותר מוקדם אבל המטרה הגדולה היא לעשות כריסמס כך הסבירה לנו יעל שבחודש דצמבר זה הכסף האמיתי וכל השאר זה הכנה לקראת זה. עובדת כל היום, ומנסים לימכור כמה שיותר.
המשכורת שלנו היא על אחוזים ולפי הדפים שראינו בהחלט זה יכול לעזור לי להתחיל לילמוד כבר במרץ. אין סיבה שאני לא יעשה מספיק כסף לפחות לשנה הראשונה של הלימודים.
כשהודעתי להורים שלי על ההחלטה הוא קצת ניבהלו אבל עד מהרה דווקא תמכו ואמרו שזאת חוויה מדהימה ואם אני חושבת שאני מסוגלת למה לא.
אבא אפילו קנה לי כרטיס דו כיווני ברור.
אחרי שבוע כבר הייתי על המטוס עם מיכאל ודניאל.
הטיסה נמשכה 12 שעות. פשוט סיוט, אבל המחשבות וההתרגשות השכיחו את הכל.

שדה תעופה פורט לוטרדל (קליפורניה)
ענת נו תזיזי את עצמך כבר צעק דניאל בעת שסחב את שתי המיזוודות אחת שלי ואחת שלו, מיכאל גם הוא סחב שתי מיזוודות ששתיהן שלו, אלוהים יודע מה הוא שם שם. יותר גרוע מבחורה המיכאל הזה.
ואני בקושי הצלחתי לזוז עם המיזוודה שלי כי אחת מהן סחב דניאל.
פשוט ניגררתי במרחק מהם. ידעתי שמישהו אמור לפגוש אותנו וליפני שעלינו לטיסה עידכנו את יעל במה כל אחד לובש על מנת שיזהו אותנו.
מכיוון שהייתי במרחק מהבנים ולבשתי גופייה לבנה ומכנסי סקיני כחול רויאל תיארתי לעצמי שקל לזהות אותי. והינה ניגש אלי בחור שמנמן שהציג את עצמו בתור יורם.
עד מהרה מיכאל ודניאל היצטרפו וכולנו יצאנו לחניה.
היתישבנו בג'יפ של יורם והיינו מהופנטים מהכל, מהאנשים, מהשפה, מהעובדה שהכל גדול כמה מימדים ממה שאנחנו רגילים אליו.
קבענו מראש שמיכאל ודניאל ירדו אצל ידידה שלהם ויצטרפו אלי אחרי שבוע לעבודה, כמובן שניסיתי לשנות את דעתם ללא הצלחה.
הגענו לשכונה מפוערת של אותה ידידה ניפרדנו לשלום ואני נישארתי עם יורם באוטו...
הייתה שיחת נימוסין על רקע כללי מה עשיתי עד עכשיו, על המישפחה שלי וכדומה הינה הגענו.
הוא הסביר לי שכולם בעבודה וזאת תהיהי הדירה שלי בנתיים, החברה משיכרה כ-4 דירות באזור הזה וכרגע יש רק 5 אנשים שעובדים אבל בחודש הקרוב צריכים להגיע עוד 20.
יורם הלך לאחר שהוריד לי את המיזוודות, הרגשתי מבוהלת ולא אהבתי להיות לבד בירה.
הדירה הייתה כל כך גדולה, היו בה 5 חדרים ענקיים עם שני מיזרונים בכל חדר, רובם היו ריקים והבנתי שאף אחד לא גר שם עדיין.

נכתב לפני 14 שנים