החיים - הקצב שלהם, המרוצה, כל מה שצריך ומה שחייבים - מרחיקים אותי ממדף ספרי השירה ברוב ימות השנה. התפנות לשירה דורשת מן הנפש יותר מאשר קריאת ספר רגיל. את רוב ספרי השירה שלי אני פוגשת לפני פסח. כשאני מאבקת אותם אני "חוטפת" הצצות בנקודות ציון אהובות משכבר, רק לבדוק מה מצב הלב שלי ביחס אליהן במקום שבו אני עכשיו.
הספר כחולים ואדומים נפתח אצלי בדרך כלל באותו עמוד - 131 - שבו נמצא השיר "נשמת יוסי בן אחותי ברוניה". עכשיו, כשכלי הפסח מתייבשים לקראת הטמנתם עד לשנה הבאה, כשיום השואה מתקרב, אני פותחת את הספר שוב, וקוראת בדמעות (וסליחה מראש על הכתיב המלא ועל חוסר הניקוד):
נשמת יוסי בן אחותי ברוניה
כל הלילה נפלו כוכבים אל חיקי
ולאה מספור צחקתי יחידי אל תוך הלילה מאושר.
וכך רדום. וכך הוזה רקיעים צבעו עיניי ונשרים צנחו לעמקים.
אז פקחתי עיניי אל החלום. בא יוסי הקטן וגאל את השיר. והיה מרחף ושר.
קול התור נשמע בארץ. ועל איבי הבוקר גשם כוחל ויורד.
למרגלות הר-טרם-שמש אני כורע וזוכר וזוכר וזוכר.
ראשי במים שמגבהים נופלים בצלילים ירוקים של החלום הרווה הכבד.
אני שומע את כל שיריך, יוסי. יוסי הקטן, הזורח. יוסי ההרוג באמת.
צבייך התועים על כל דרך צדים הד קולך הצוחק.
אלהים, אלהים. כל הבקעים מלאו אז מים.
ואחר הגשם שטפנו הירוק ושיכר צעדינו.
ומלוא-כפיים החווירו פטריות כסיפור אגדה שרומז בבות של אלף עיניים.
וכל העצים הדליקו שמשות באמיריהם לכבודנו.
הו יוסי, הו יוסי! את לחשי שלחתי עם מוצאי הלילה אל פני האגם
וברווזיך הלבנבנים גלגלו עצמם להעלותו כתר לאדוות.
אך עם שמש שעולה גם אני עולה כליל... ובוער מאש ערגה
לנשק העפר של בחיר האהבות.
















