זה ספר המדע בדיוני השני שאני קורא. עד עכשיו רק אספתי אותם. בעצם קראתי לפני שנים את 1984. עכשיו מבחירה בחרתי במדע בדיוני ואני כבר בספר השלישי אגב "אל האינסוף" של בריאן אולדיס.
לענינינו. עולם חדש מופלא הוא ספר לא רע. הרעיון מבריק. על אחת כמה וכמה שהוא נכתב לפני כ-90 שנה. עולם בו כל התושבים הינם פרי מעבדתם של הממשל. עולם בו התושבים מפוטמים בסמים והסקס חופשי האלן וסהאלן וכמה שיותר ועם כמה שיותר. לכאורה תענוג לא?! מוותרים על הרגשות, על האמנות, על הבן אדם ועוד על מנת לתת תפוקה ותוצרת לעולם. אני מכיר אנשים שהיו חיים בעולם כזה. אולי אני בינהם. את התשובה צריך לתת בדיעבד אז דברו איתי לאחר מותי.
הספר מתחיל טוב, הולך ודועך ולקראת הסוף חוזר ומעניין שוב. בעיקר הדיון הפילוסופי בין אחד המפקחים הכלל עולמיים של העולם ובין ה"פרא" שהגיע מה"עולם הישן". אני הייתי בטוח למען האמת שהספר הולך לכיוון מסויים ובסוף הוא הלך לכיוון אחר, כך שהעניין מעט ביאס אותי. לא רוצה לעשות ספויילר יותר מידי לספר.
השורה התחתונה אני כן ממליץ על הספר למי שרוצה לפתוח את הראש לכיוונים אחרים אך בתור חובב מדע בדיוני (עד עכשיו בעיקר סרטים) אני סמוך ובטוח שיש ספרים טובים ממנו. שוב הרעיון מבריק אך העלילה לטעמי לא מתפתחת לכיוון שהייתי רוצה לראות. זה אולי נשמע מתנשא מצידי. מי אני שאבקר כזה ספר ואתן טיפים בדיעבד לסופר שכבר הלך מן העולם, כדי שישנה את ספרו בדיעבד?!
בכל אופן 3 בסולם ג'יפסי.

״עולם חדש מופלא״ מאת אלדוס האקסלי הוא בעיניי אחד הספרים המטרידים ביותר שנכתבו על האפשרויות הטמונות בעתידו של המין האנושי. החברה המתוארת בו אינה נשלטת באמצעות פחד או אלימות גלויה, אלא באמצעות הנאה, הרגלים מגיל צעיר ושליטה עמוקה בתודעה. בני האדם אינם מורדים, משום שהם מאולפים לאהוב את מקומם בעולם.
גם שם הספר אינו מקרי. הוא לקוח מהמחזה ״הסערה״ של שייקספיר, שם נאמרת הקריאה בהתפעלות תמימה. אצל האקסלי אותה קריאה מקבלת משמעות הפוכה כמעט, תמימות שמתבררת כמצמררת.

מעניין להשוות את הספר גם ל 1984 מאת אורוול. בעוד שאורוול מתאר שלטון המבוסס על פחד, מעקב ודיכוי, האקסלי מציע אפשרות מטרידה לא פחות: עולם שבו בני אדם מוותרים מרצון על חירותם תמורת נוחות, בידור ושביעות רצון מיידית.

בהקשר של ימינו קשה שלא לחשוב גם על הסרט המטריקס, שבו האנושות חיה בתוך מציאות נוחה אך מדומה. הקריאה ב״עולם חדש מופלא״ במאה העשרים ואחת מדגישה עד כמה רעיונותיו של האקסלי; עיצוב בני אדם מלידה, תרבות של צריכה מתמדת וטשטוש החשיבה הביקורתית, כבר אינם נראים רחוקים כל כך.

ייתכן שזו הסיבה שהספר, שנכתב בשנת 1932, הקדים במובנים רבים את זמנו וממשיך להישאר רלוונטי ומטריד עד היום. הוא אינו רק אזהרה פוליטית, אלא מחשבה עמוקה על מה שבני אדם עלולים להסכים לוותר עליו בשם הנוחות והאושר

"עולם חדש מופלא" הוא רומן דיסטופי המתאר חברה עתידית שבה בני אדם מהונדסים מראש, חיים לפי תפקידם החברתי ומותאמים לצרכים של המערכת, כשהחופש האישי והרגשות האישיים כמעט ולא קיימים.
כמו כל ספר דיסטופי, גם "עולם חדש מופלא" מציג בפנינו חברה עתידית שנראית מושלמת כלפי חוץ. בעולם זה תינוקות מהונדסים מראש בהתאם לתפקיד העתידי שלהם ולמעמד החברתי שאליו ישתייכו. בתחילת הסיפור מוצגת חברה חזקה ועוצמתית, כזו שנדמה כי שום דבר לא יכול להפילה. כולם מאושרים ונהנים מחייהם והצליחו כמעט למחוק את מושג ההזדקנות בעקבות התכנות אנשים נראים צעירים וחזקים. אולם ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהמציאות מורכבת יותר- האושר של המעמדות הגבוהים מגיע לעיתים על חשבון המעמדות הנמוכים ועולה השאלה האם האנשים באמת מאושרים או שהם פשוט הונדסו וחונכו להיות שבעי רצון מחייהם. אנו עוקבים אחרי ברנארד מארקס, דמות מעניינת במיוחד משום שמבחינה חברתית הוא שייך למעמד העליון, אך תחושת הזרות שלו גורמת לו להטיל ספק במערכת כולה. הבחירה בו כדמות מרכזית מאפשרת לקורא לראות גם את היתרונות לכאורה של החברה וגם את הסדקים שבה. בהמשך הסיפור הדמות המבקרת עוברת גם אל ג'והן, דמות שנמצאת למעשה מחוץ לפירמידת המעמדות ומסוגלת לראות עד כמה החברה הזו יציבה ומסודרת- אך גם עד כמה היא מוותרת על חופש, רגשות ומשמעות אמיתית.

הספר מבקר חברה שמעדיפה יציבות ונוחות על פני חופש אישי ועומק רגשי. אחת הדרכים המרכזיות שבהן החברה שומרת על הסדר היא באמצעות הסם הסומא, שמאפשר לאנשים לברוח מכל רגש שלילי. במקום להתמודד עם כאב, בעיות או קונפליקטים, הם פשוט לוקחים את הסם ומרגישים טוב שוב. כך נמנעת כל אפשרות של חוסר שביעות רצון או מרד והחברה נשארת יציבה. במובנים מסוימים ניתן לראות דמיון בין החברה המתוארת בספר לבין העולם המודרני, שבו גם היום אנשים נוטים לעיתים לברוח מרגשות קשים באמצעות בידור והסחות דעת שונות.

מבחינה אישית, מאוד אהבתי את הסיפור. נהניתי מהעלילה ומהרעיון המעניין, אבל גם נגעלתי, הופתעתי ובעיקר הזדעזעתי מהעולם שמתואר בו. המחשבה על עתיד שבו האדם אינו חי עבור עצמו אלא עבור המערכת כולה הייתה מטרידה. הספר מצליח לגרום לקורא לעצור ולחשוב על המשמעות של חופש אישי ועל המחיר שעלול להגיע עם חברה שמעדיפה יציבות ושליטה על פני אינדיבידואליות.
אני מאוד מקווה שעולם כזה לא יהפוך למציאות.

"איזה עולם חדש מופלא... לעגו לו בנימה נתעבת של לגלוג ציני!"
עולם חדש מופלא הוא ספר... מבעית; מעורר חלחלה, סלידה, פחד; לכן הוא עולה, בשבילי, על 1984. אף על פי שהאחרון היה נהדר, הוא היה נראה מעט מופרך; רחוק, מסולף. איך המין האנושי ייתן לדבר כל-כך מגוחך, כמו דיקטטורה דיסטופית, לקרות? אך כאן... כאן זה שונה.

בעולם זה, יפהפה וזך, האושר הוא המוטיב המכתיב את הפעולות; חברה תעשייתית הנעה על קניות, על שמחה על מין שנעשה שגור כמו מים; וכל המחסיר גורע. הסבל, הכאב, הכעס, השנאה: כולם נמחקו, אין בהם צורך; אין מקום לרע בעולם טהור. התדרדרות החברה האנושית בתפארתה. ההנאה היא המוטיב בעולם; סמים המקנים אושר עילאי; יכולות פיזיות ושכליות הנקבעים בעוד מועד ללידת הילדים ממבחנות – עולם אוטופי ומושלם. אין מילה כזו, "חירות" – הרי חופשיים הם: "בני האדם מאושרים; הם משיגים כל אשר ירצו, ולעולם אין הם רוצים את אשר שאין ביכולתם להשיג."

הוא מעמיד במרכזו ארבע דמויות מרכזיות: ברנארד, גוץ משכיל וסמכותני אך נלוז באופי: נקמן, קטנוני, פחדן, הססן ואגואיסט; הלמהולץ, החזק, השקט, שאין הוא מרוצה מחייו; לנינה, עלמה צעירה ויפה שמפורסמת בשל המין; והפרא, ג'והן שמו, בן תרבות מסכן שנולד וגדל עם אינדיאנים, שאינו מרגיש במקומו, לא בשבט ולא בציוויליזציה המתקדמת; חצוי ומבולבל ומוכה תדהמה, הוא מנסה למצוא היגיון בעולם החדש והמפחיד.

"אבל איני רוצה בנוחיות. רוצה אני באלוהים... רוצה אני חירות, רוצה אני את הטוב. רוצה אני את החטא."
"במילים אחרות... אתה תובע לעצמך את הזכות להיות אומלל."

הספר סחף אותי; אינני מהאנשים שישוו את עולמנו כיום לעולם זה, אך קווי הדמיון שלעיתים קיימים מחשידים. החברה ההולכת לכיוון התועלתני, הבזבזני, הנהנתני; תרבות המין התופסת תאוצה ולגיטימציה מרובה (בגבול הטעם הסביר...), האנשים שתרים כל הזמן אחרי ההנאה הרגעית, הביחד, הרעש; השקט והלבד נהפכו לאנומליה: "אבל הלוא הציוויליזציה המתועשת מתאפשרת אך ורק הודות שאין הסתפקות במעט. היא מבוססת על רדיפת הנאות עד קצה גבול היכולת..."

עוד אוסיף, הכריכה מקנה ומשווה לעולם נופך מתאים: אדם גבוה, שרירי ומצודד, ולידו בובת אדם מכנית, מחזיק במה שנראה כמין תוכנית, אולי בנייה, אולי רעיון, ושניהם מסתכלים לרוחק במבט מהורהר. העולם שמתחתיהם מורכב כולו ממתכת, ומעליהם האוויר ובו לווין, ולצידו דגלי אמריקה. מאחוריהם, עומדים גלובוסים: כדור הארץ בידיהם.
תמונה זו מוארת, כמעט אידיאליסטית: אך מאחורי מסכת האורות, בתוך עולם בו קיים הכל, מתגלה דבר מה: הוא חלול וריקני, בעל שום ערך.

"בסופו של דבר, נראה כי מחוז האוטופיה קרוב אלינו הרבה יותר משתיאר לעצמו מישהו... בזמן ההוא הרחקתי את האוטופיה מרחק שש מאות שנה בעתיד הרחוק. כיום נראה כי אפשר מאוד שאימה זו תאפוף אותנו בתוך מאה שנה." – א"ה
הו, חבל שאינך טועה.

עולם חדש מופלא!

גם לכם בהתחלה משהו בניסוח של שם הספר הזה היה מוזר?
ובכן- סופסוף הבנתי, מדובר בציטוט -שגם יובן מהמשך הספר- משייקספיר.

קלאסיקה, שגם עומדת לצד 1984 הרי חייב לקרוא. וקראתי.
ספר מעולה. בתחילה חשבתי אותו למין העתק מסוים של 1984 ולכן גם קצת התעכבתי בלקרוא אותו, אבל עכשיו אני רגוע ויכול להגיד בלב שלם שהוא יכול להיות לצד 1984.

בניגוד להרבה, לא כלכך תפסה אותי העמדה של הספר הזה כביקורת על הקפטליזם כלומר כן, אבל זה לא מה שהעסיק אותי שם.
(וזאת כן עמדה שממנה אפשר להבין את הבסיס שמבדיל אותו מ1984)
סיפור, עלילה ודמויות- יש, בצורה טובה.
אבל הניסוח והכוונה של האקסלי, לפחות לי, הייתה ממש ברורה וזעקה מהכתוב. לא הרגשתי בחלום, הייתי ער וסקרן. הסתקרנתי לדעת עוד מההשקפה הזאת שלו, וחיפשתי אותה בכל מילה.

בהרבה מן המקרים נתקלתי במחשבות ישנות שהייתי נהנה לשתף עם חברים בשעות של לילה- כדוגמת עולם מושלם או עולם בסגנון ''תאר לך''. רגע רגע, העולם הדיקטטורי כביכול שאורוול בנה, עד היום מלווה אותי בהרהורים מסוימים- אבל העולם של האקסלי סלל אצלי דרך אחרת בחשיבה.
כל המהות של הנהנתנות והאושר, עם ביטוי מופלא בסיפור די פשוט.

ספוילר ולא רק האספקט הזה: אם אתם מכירים, ישנה סדרה בשם ''מראה שחורה'' (black mirror) שגם עוסקת בדיסטופיה וב''מה אם'' עם ההשלכות שיכולות לקרות. קיצר, היה שם פרק שמאוד ניער אותי, שראיתי קצת שיקוף שלו בספר הזה, מה שגרם לי להתלהב. העלילה לא עוקבת מההתחלה אחרי גיבור אחד, מה שנותן הסתכלות מעניינת על הדברים מכמה כיוונים.
אחד הדמויות המעניינות, היא ברנראד.
ברנארד הוא כופר, לפחות במחשבה, ומתחיל לפתח הרהורי כפירה בדרך שהוסללה להם כבני אדם- וכמיהה גדולה לרגשות עזים.
זה מביא אותו להתבדלות ולקרירות. מפה לשם הוא גם לא מסתיר כלכך את העמדות שלו (מה שב1984 היה נענה בעונש נוקשה) ובקיצור, הוא מתמרמר ומנסה בכל עת להרגיש את מה שהוא תמיד דמיין כהדבר האמיתי. בסופו של דבר, בעקבות מקרה מסוים, הוא פתאום נתפס בעיני החברה (שמלכתחילה מדורגת ע''י איכות מולדת) כשווה ונחשב. מה שמעניין, זה שהוא עם כל זה, לקח בשתי ידיים את התהילה שכלכך בחל בה, מה שבהמשך גם מתמוססת לו שוב באותו מקום. בכל מקרה, הדרך שכל זה קורה, מאוד מעניינת, ומעלה הרהורים על החברה ובכלל.

סוף ספוילר

בכל אופן, רק דוגמא אחת הבאתי, וכמוה יש הרבה. הספר הזה מגיע עם מתנות, ולא סתם הוא קלאסיקה. אפשר לשאוב ממנו המון.

איך החיים הנורמלים שלנו, יכולים להתדמיין בעולם מושלם?
עולם שבו אין רדיפה אחרי אושר ורגשות, אין כעס או לחץ- וגם אם אתם חשים בקצת מהתחושות האלה, תמיד יש קצת מ''סומא'', הסם שיתן לך תחושה של מעין נצח קטן,
איך החיים שלנו היו נראים אם היו נוצרים בחברה דרגים וסוגים של בני אדם מעובדים מראש?
בני אדם שלא מזדקנים ומתכערים, שלא צריכים לדאוג לשום נפילה או מעידה בחייהם הפיזים והרגשיים, יש מי שדואג לכם! לא תהיו לבד מעולם, ולעולם לא ''תזדקקו'' נואשות לאיזו תאווה.

איך? קצת מזה, תוכלו לראות ניבט במומחיות מהספר הכיפי הזה.

****




מה אני אגיד לכם. אולי ב-1932 הספר הזה היה מהפכני, פורץ דרך, עתידני, מאתגר וחתרני. ייתכן שהילת המהפכנות השתמרה עד לפני כמה עשורים, אבל בעיניים של קורא עכשווי (קונטמפורני) שקרא קצת מדע בדיוני ופנטזיה, שעבר את זילאזני ואת סקאלזי, את פרנק הרברט ואת אסימוב, אני חייב להגיד שכבר בעמודים הראשונים חשתי רפה ומאוכזב, וזה לא השתנה גם אחרי מאתיים עמודים. יש כאן דיס/אוטופיה עבשה עם רעיונות שתאריך פקיעת התוקף שלהם כבר חלף עוד לפני שהבי ג'יז שרו שצריך להישאר בחיים. בעולם המתואר בספר, תינוקות מבחנה אינם גדלים ברחם יותר אלא בבקבוקים, ותהליך הפיכתם לפרטים מועילים בחברה מפוקח ומדוקדק עד רמת החלבונים והמינרלים שהם סופגים. משחר ילדותם מדקלמים להם השכם והערב את ערכי חברת המופת הכאילו (בחיאת ראבק) אוטופית שהם חיים בה, עד שלבסוף הם מחולקים למעמדות בהתאם להתפתחותם הפיזית והשכלית, משל היו המחוזות ב"משחקי הרעב". אך מעשה שטן, הפתעה! לא כולם מצליחים להיוותר מאושרים למרות שפע בני הזוג העומד לרשותם וסמי הטמטום והשיכחה שהם צורכים. חלקם נוהים אחרי משאלות לב פרטיות ומתגברים על שרשרת ההתניות הדרקונית שהונחלה להם על ידי האח הגדול. אבוי. במשך כל זמן הקריאה גלגלתי עיניים ונהמתי בפתטיות לעבר הספר: "כן. הבנתי. תוך שני עמודים. הבנתי את הרעיון! יאללה, תתקדם הלאה, סיפור, משהו." אלא שאלדוס האקסלי לא חס עליי, והמשיך למשוך בזרועי ולהאכיל אותי בכפית גדולה בסאטירה הקורעת והעוקצנית שלו על בני האדם תוך שהוא מתפקע מצחוק ותוקע לי מרפקים.

אחרי איזה שני שליש ספר, נפחתי את נשמתי. די. אפילו להקדמה של מרגרט אטווד שדחיתי לסוף לא נותר בי כוח.

מה לעשות, יש יצירות שהן על-זמניות ויש... כאלה שלא.


****

גאוני, חשוב, הקדים את זמנו, עמוק, מעורר מחשבה ומרתק
חובת קריאה לדור הזה

עולם חדש מופלא ברא לו האקסלי, עולם ללא מחלות, בדידות או פשיעה, עולם חסר דאגות, רווי באושר בלתי נדלה. אולם זהו גם עולם של עבדות, בורות, וריקנות עצומה.

הרומן, שנכתב לפני מעל שמונים שנה, מציג רעיונות מקוריים ומהפכניים (ודאי בזמנו). להלן מספר דוגמאות –
בני האדם אינם נולדים כדרך הטבע, אלא מיוצרים במדגרות באמצעות הנדסה גנטית.
החברה מחולקת למעמדות על-ידי המשטר, כאשר בני המעמד הגבוה זוכים להשבחת הגנים, ובני המעמד הנמוך זוכים לפגיעה בהם (עד כדי יצירת פיגור).
מינקות ועד בגרות, כל מעמד בנפרד עובר שטיפת מוח על מנת להשלים עם גורלו (מעמד, משרה והמציאות סביבו). טריגרים מחשבתיים כגון האומנות, הספרות או המדע, נגנזים (מאחר שמאיימים על המשך המצב הקיים). כל פעם שאדם מידכדך במחשבותיו, מסופק לו מיד מפלט (סם הסומא). מתירנות מינית והאדרת הצריכה מאפיינים את החברה, כמו גם היעדר המשפחה והמונוגמיה.

ההקדמה של מרגרט אטווד היא מתאבן לסעודה מפוארת. הרומנים הדיסטופיים שהשפיעו על האקסלי מוצגים בפנינו, כמו גם ההשוואה המתבקשת ליצירתו של אורוול (1984). התרסתו של האקסלי כנגד התרבות הויקטוריאניות מודגשת בפנינו, ותורמת בכך להבנת הסיפור.

העולם של האקסלי הוא גרסה מעודנת ל-1984. הוא פחות כוחני, מציע מפלט (איסלנד) וחפץ באושרם של בני-האדם (כחלק ממטרת העל – יציבות בקרב המין האנושי). אין בו צורך במשטרת מחשבות (בזכות שטיפות המוח מבעוד מועד). אולם לטעמי, אין הוא יכול על הדיסטופיה של אורוול.

אין דמות ראשית מובהקת ביצירה, שלוש דמויות נושאות אותה כמו במרוץ שליחים.
הדמות הטראגית בעיניי איננה ג'והן, אלא דווקא לנינה. בעיניי רוחי ראיתי אותה ניצבת מולו נרגשת, לא מאחר שחשק בה, אלא מאחר שסוף סוף הבינה לנבכי לבו.

מוסטפה מונד, ג'יימס בונד של היצירה, הוא זה שגואל את האנושות מעצמה (או לפחות כך הוא מאמין). שיחתו עם ג'והן, הייתה גולת הכותרת של היצירה, בה פורש בפנינו האקסלי את משנתו.
נדמה שהאושר האנושי, אינו בר השגה. ניתן רק למזער את הצער ולספק אסקפיזם מהיר ומערפל.

האזכורים של שיקספייר ודאי הוסיפו רובד נוסף למכריו, אולם לצערי אינני נכלל עמם.

האפילוג של האקסלי, נכתב חמש עשרה שנה לאחר צאת הספר (בתום מלחמת העולם השנייה).
במסגרתו משתף אותנו האקסלי בביקורתו העצמית, בשינויי העלילה שהיה מבצע ובעתיד האנושות (כפי שראה אותו באותה נקודת זמן).

אני עדין יכול לשמוע את גילויי לבה של לנינה, נרמסים תחת שאון ההמון,
אוי ג'והן, לו רק הקשבת.

קלאסיקה,
ארבעה וחצי כוכבים.

יצירת מופת מלאה תובנות על המין האנושי