הלכתי ליריד הספרים של שבוע הספר, הסתובבתי פה ושם בין הדוכנים, האזנתי לסופרים שההוצאות השונות אירחו על מנת "לחתום על ספרים" ולמעשה לקדם את המכירות שלהן, פגשתי מכרים, דפדפתי בספרים, שמעתי על המבצעים השונים ואפילו רכשתי ספר אחד (ויחיד, למרות שהוא היה במבצע "שניים ב-". לא היה לי שום עניין באף אחד מחבריו למבצע). לאחר מכן הלכתי ללוות את הבת שלי לביתה ובדרך עברתי בספריית הרחוב אהובתי ומשם ליקטתי שלושה ספרים נוספים, ובהם את הספר הזה.

הספר תפס את עיני בשל המחברת שלו - נורית גרץ, היא זו שכתבה את "ים ביני לבינך" על המשוררת רחל ומיכאל מושא מכתביה. זה היה ספר כתוב היטב שסקר נושא שחוק למדי - המשוררת החולה, הנידוי שלה מהקיבוץ, הבדידות שלה והשירים שלה - מנקודת מבט מקורית ושונה. מאוד אהבתי לקרוא אותו וגם כתבתי עליו סקירה כאן באתר. אז לקחתי את הספר בגלל המחברת ולא בגלל מושא הכתיבה.

עכשיו הנה הבעיה - נניח שאת חוקרת ספרות, כותבת ביוגרפיות של סופרים, ועוד דברים בכיוון. ונניח בנוסף שאת בת הזוג של סופר מוכר שגם חולה באלצהיימר ואז מת, מה שאומר שאוטוביוגרפיה כבר לא תהיה. אז מצד אחד כמובן שאת האדם הכי מתאים והולם לכתוב את הביוגרפיה הזאת, כי מי כמוך מכיר אותו עד כדי הניואנסים הקטנים וארוחות הבוקר. מן הצד השני, את כמובן האדם הכי לא מתאים לכתוב ביוגרפיה כזאת, בהיותך קרובה מדי למושא המחקר. אין דרך להפריד מה שנאמר בשיחה אישית בין הסלט לחביתה ובין דברים שנחשבים "ריאיון" לצורך המחקר, ואין דרך להוציא את עצמה מהסיטואציות ולתת את נקודות המבט שהן שלו ולא במקרם זה את נקודות המבט שלה.

אבל זה מה שנורית גרץ עשתה. עמוס קינן היה בן הזוג שלה במשך 45 שנים (נשואים בערך חצי מהזמן הזה). את הבעיה הראשונה היא פתרה בכך שהספר לא מוגדר ביוגרפיה אלא יצירה שיש בה שילוב של אלמנטים ביוגרפיים ובידיוניים. את הבעיה השניה היא פתרה בכך שהיא לא כתבה מהלך חיים מלא אלא התמקדה בארבעה פרקים, כולם קודמים להיכרות שלהם ולכניסתה לחייו.

החלקים המעניינים בספר הם החלק השני שמספר על קורותיו של עמוס קינן בלח"י, שהיא המחתרת הימנית ביותר שהיתה בארץ לפני קום המדינה. זה מתחבר לי לאוסף ספרי קום המדינה שאני קוראת עכשיו, וזה די מעניין. הפרק השלישי עוסק בחלק משמעותי מהאקטיבזם הפוליטי של קינן, שבו הוא הואשם בהטמנת פצצה בביתו של השר פנקס שהיה שר התחבורה ויזם הגבלות שונות על שימוש בדלק ונסיעה בתחבורה פרטית כחלק ממדיניות הצנע שהתנהלה בארץ בשנות החמישים. הפרק הראשון עוסק בילדות ובנעורים של קינן ובא כנראה כדי לנסות להסביר את מלאי הסתירות והעשייה האימפולסיבית ואף אלימה שאיפיינו את האיש גם כאדם, גם כפעיל פוליטית שעובר מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, וגם כיוצר. החלק הרביעי עוסק בשהות בצרפת וברומן שהיה לו עם סופרת צרפתיה נראה בעיני להגני ומעייף, תיאור של אדם מרוכז בעצמו שרוצה אנשים סביבו אבל לא באמת יודע להתחשב בהם. ציני, עוקצני, נהנתן, נוטה לשכרות, רודף נשים ובוגדני. לא דמות שמהנה במיוחד לנסות ולהתחקות על עקבותיה.

שם הספר - "על דעת עצמו" מתאר בדיוק את דרכי ההתנהלות הקינניים - אדם שעושה מה שבראש שלו ולא בהכרח רוצה או יכול לספק הסברים לסביבה. בניסיון לפענח את דרכי החשיבה מביאה נורית גרץ ציטוטים מתוך הכתבים שלו, גם מתוך טיוטות שכמובן כאשתו היתה לה גישה אליהן, תיעודי שיחות אישיות אולי גם ליד שולחן ארוחות הבוקר, שבחלקן הוא גם סונט בה ועוקץ אותה על סקרנותה ה"מקצועית" שמתבטאת בשאלות שעיצבנו אותו. על מה שאין לה תשובה היא מכפרת בהשלמות בדימיון. שכן גרץ היא לא רק חוקרת, היא גם סופרת בעצמה ומיטיבה לכתוב

הביוגרפיה של עמוס קינן כתובה באופן שלא דומה לאף ביוגרפיה שקראתי. עמוס קינן בעצמו לא יכול היה לספר את סיפור חייו טוב יותר. הספר משלב קטעי זכרונות מקוטעים, ראיונות, וציטוטים מספריו, המתכתבים עם האירועים המכוננים של חייו.

הדבר הכי בולט לאורך כל הספר הוא חוסר השקט שלו, מילדותו ועד הדף האחרון בספר. אין לו רגע מנוחה. תחושה מתמדת של החמצה, של אובדן, של כעס. נראה שהוא תמיד דאג באופן מודע או לא מודע לגרום לעצמו להיות מורחק לשוליים. להיות בשוליים ולנסות לחתור קדימה בדרך אחרת, שכמעט תמיד נראית חסרת סיכוי.

אי אפשר שלא לגלות אמפתיה לילד שחש שלא מבינים אותו, שגדל לאב שחי גם הוא בתחושה שלא מבינים אותו. האב ניסה לשוב ולהיאחז בחלום אוטופי ללא הצלחה, לחזור לאיזה גן עדן אבוד שהוא היה בטוח שמחכה לו אי שם ברוסיה הסובייטית, עד שאושפז בבית-חולים לחולי נפש. הילד גדל להיות צעיר אידיאליסט שחש שרוב בני דורו חיים בשקר, וחלם להגשים את המדינה האידיאלית בדם ואש. רק שכאשר פרצה המלחמה הוא גילה שהוא נלחם את הקרב הלא נכון, את המלחמה הלא נכונה, באויב הלא נכון.

והפצע הזה מלווה אותו כנראה מאז ועד למותו, או עד ליום שלקה באלצהיימר. החלום ניטע בו בילדותו בתל-אביב, על רקע תנועות הנוער הסוציאליסטיות בהן היה חבר, ולאור האב הסוציאלסט, שהיה שבע אכזבות מהחיים בארץ ישראל. החלום הזה התנפץ לרסיסים כשפרצה מלחמת העצמאות, המלחמה הלא-נכונה בעיני עמוס. הניגוד בין החלום למציאות הגיע לשיאו בקרב דיר יאסין, שמה שאירע בו רדף אותו כל חייו וגרם לו להדחיק חלק מזכרונותיו משם.

נראה שכל המשך חייו של קינן הוא ניסיון מתמשך לתקן את מה שעוות ולברוח מזכרונותיו, מכישלונותיו ואולי גם מכישלונו של אביו. הוא ניסה לתקן בדרכו (האלימה) את המדינה בשנותיה הראשונות, וכשכשל, ברח ממנה לצרפת. ברח מצרפת כדי להתגעגע לארץ. את המדינה הוא לא הצליח לתקן, ואת חלומותיו המשתנים על פיוס וחיים משותפים בין יהודים לערבים בארץ (הוא עבר בחייו תחנות פוליטיות רבות ואף סותרות במידה מסויימת: מהלח"י דרך הכנענים ועד לשמאל שדרש את חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית) הוא ראה מתנפצים בזה אחר זה. את השקט הוא מצא אולי באהבתו האחרונה, וקרוב לוודאי שבשכחה שנפלה עליו בשנותיו האחרונות.

אף על פי שקראתי רק מעט מספריו וטוריו, הייתי מרותק לספר, גם בשל אופן כתיבתו וגם בשל ההיסטוריה של הארץ, שמשתקפת בו באופן לא שגרתי. זהו מבט מהשוליים של אדם, שהחצים ששלח במדינתו ובעמו באו ממקום של אהבה וגעגוע.

משהו נורא קרה לו ליואל
כשהגבעות הירוקות לבשו אדום
נפל עליו מסך שחור
משהו נורא קרה לו ליואל
ועכשיו הוא תועה כמו כדור
(מתוך "בצד של הטובים", רונה קינן, מהאלבום "שירים ליואל", שנכתב בהשראת סיפור חייו של אביה).

"על דעת עצמו" הוא מהספרים שכבר שנים אני מוציאה מהמדף, מתלבטת רגע ומחזירה, וחוזר חלילה. ידעתי את המסגרת הכללית – נורית גרץ, אשתו של עמוס קינן במשך 45 שנה, כתבה מעין ביוגרפיה על חייו עד לתקופה שפגש אותה, והוציאה את הספר שנה לפני מותו, בשנת 2009. עמוס קינן היה סופר ומחזאי ולוחם מחתרות ופעיל פוליטי ועוד הרבה דברים, אבל מבחינתי הוא בעיקר אבא של רונה קינן, מוזיקאית מוכשרת מאוד ואהובה במיוחד, שבעצמה סיפרה את הסיפור של אבא שלה באלבום המופלא "שירים ליואל". אז למה לקרוא את הספר בעצם? בסוף החלטתי לנסות.

שני דברים מעניינים במיוחד בקשר לספר הזה: קודם כל, למרות שהוא ביוגרפיה אמיתית כביכול, הוא מלא בציטוטים מספריו של קינן עצמו ומבט פסיכולוגי סובייקטיבי מאוד על דמותו. השני, שנגזר ממנו, הוא שהספר לא נכתב ע"י משקיף מהצד אלא ע"י האישה שאיתו, שקטעי שיחות ביניהם וזיכרונות משפחתיים משובצים בספר לכל אורכו. שני הגורמים האלו יחד הופכים את הספר ליחיד במינו בחמלה הרבה שהוא מביע כלפי הגיבור מצד אחד ובניתוח החד והלא-בלתי שיפוטי שלו.

קשה לי לתאר את עמוס קינן כפי שעולה מהספר הזה בלי להרגיש אני חוטאת ומצמצמת. הכריכה האחורית כבר עשתה את זה בשבילי בדיוק רב: "עמוס קינן, לוחם חירות, עוזי ושות', עיתונאי, סופר, מחזאי, פסל, צייר, פעיל שלום, שתיין. אחד הישראלים הכי מוכשרים, הכי מלאי סתירות, הכי חיים שהיו מעולם". מטבע הדברים אי אפשר להכניס הכל לספר אחד, ונורית גרץ גם לא ניסתה: היא מסתפקת בארבעה פרקי חיים, החל מילדותו במשפחת פועלים בתל אביב, דרך הלחימה בלח"י והמאבק על דמותה של המדינה שכבר קמה, ועד לתקופה שחי בפריז וניסה לפתור את חייו משם. עובדות היסטוריות רבות לא נלמדות מהספר הזה, וגם קווים ביוגרפים מלאים אין כאן; אבל יש כאן טעם חיים עז וברור, שפה חריפה וכאובה, קול של איש שאף פעם לא הצליח להפריד את הפרט מהכלל.
אפשר להסתכל על הספר הזה כסיפור האמיתי של דור תש"ח או לחילופין כנרטיב האלטרנטיבי שלו; אפשר לראות בו את הכאב של מי שחלמו על מדינה אחת וקמה להם מדינה אחרת; אפשר גם לראות כאן את התלונה התמידית של אלו שמרגישים ש"גנבו להם את המדינה", בלי להבין שהיא יותר מאשר הם עצמם. אני, מצידי, הרגשתי שלהשליך מהספר הזה על כל הדור יהיה עוול קודם כל לקינן עצמו ולאיש החד פעמי שהוא היה. העוצמות הנפשיות, ההרס העצמי, הנשים והשפה יצרו כולם דמות מרתקת שאמנם מאירה על בני דורה אבל בעיקר עומדת בזכות עצמה, דמות בלתי רגילה בדור בלתי רגיל.

הספר לא תמיד קל לקריאה, בעיקר מכיוון שבחלקים משמעותיים ממנו זרם התודעה של קינן כה מבולבל שהקורא לא יודע איפה למצוא את עצמו. חסרו לי גם כל השנים שבאו אחרי, אלו שחזר בהם לארץ, לקח חלק פעיל ביצירת התרבות והשיח הפוליטי שלה, גידל משפחה ולבסוף הובס בידי האלצהיימר. עמודים ספורים של אחרית דבר שמתארים אותם מרגשים יותר מכל חלק אחר בספר ומשאירים טעם של עוד. אולי בגלל זה חזרתי אל הבת, שהצליחה בדיוק עילאי ובמוזיקה חודרת לצייר את הסוף הנוגה של האיש שהיה גם, אחרי הכל, אבא שלה.


אתה לא מוצא
לא מוצא את הבית, שיכור
מאבק שריפה ואור
אתה מחפש
מחפש את הדלת שתיקח
אותך אל לוע התותח
אתה מתגעגע
אתה כל כך מתגעגע לשריקה
המתוקה של הפצצה

אז היו המלחמות יפות
הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות
האויב הסתכל לך בעיניים

אתה מועך סיגריה ומקשיב לסירנות
כבר שלושה ימים
הם מחפשים אותך בעיר
אבל רק אתה יודע
רק אתה יודע שאל האור
אתה כבר לא תחזור

אז היו המלחמות יפות
הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות
האויב הסתכל לך בעיניים
וכשנפל, נפל מהר
אבל את זה אתה כבר לא זוכר

המשטרה מבקשת את עזרת הציבור
הוא לבש חולצה כחולה וכובע קש
והוא נראה קצת מבולבל, מבולבל כששאל
אם נגמרה המלחמה
מדוע לא שומעים את השריקה
אתה יוצא מהסליק ורץ אל תוך האור
הם קוראים לך בשם
אבל אתה כבר לא נושם

עכשיו אתה נמצא בתחנה הכי יפה
בשדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה
האויב מסתכל לך בעיניים
הוא לא כועס
הוא רק עייף
ישן את שנתו הארוכה
העתיקה

חיילים אלמונים הננו בלי מדים
מסביבנו אימה וצלמוות
כולנו גויסנו לכל החיים
משורה משחרר רק המוות

http://www.youtube.com/watch?v=yBciRE9MCAY

מעטים הספרים שאני מפסיקה את קריאתם באמצע, ולצערי "על דעת עצמו" הוא אחד מהם.
על פניו נורית גרץ מיטיבה לשלב בין ראיונות פרטיים, קטעים מתוך ספריו של עמוס קינן, יומן נעוריו ודמיון חופשי. היא מציירת תמונה ברורה בשפה מעניינת.
רק שלמרבה הצער אותי התמונה הזאת פשוט... שיעממה.
אין לי שום עניין מיוחד בעמוס קינן, והתעייפתי מהטרחנות המליצית שלו שברובה הרגישה לי ריקה מתוכן ("חובת המדריכים לענות על שאלת אדמות האריסים!"). הסיפור לא התקדם לשום מקום ולא הצלחתי לפענח שום רגש או מערכת יחסים משמעותית.
ולכן למרות שלא מדובר בספר גרוע עפ"י הגדרתי, כלומר הוא לא מטומטם או מזלזל בקוראים, החלטתי אחרי מספר שבועות של מאבק וכ-100 עמודים לוותר עליו.
לשמחתי הביקורות הובילו אותי ל"שירים ליואל" - ושם היה לי הרבה יותר מעניין (ופחות גוזל זמן).

היתה תקופה שבה נדמה היה ששמו של עמוס קינן ז"ל היה שם נרדף למישהו שהוא נהנתן, ובאמת לצד סערות לא מעטות שידע בחייו הוא ידע אחרי הכל להתענג על כל מיני דברים (הוא אפילו הקדיש לכך את אחד מספריו) והיה ברור שמתישהו הוא ישבור שתיקה ויסגור חשבונות על אותם הדברים שבו שמו נקשר אליהם והיו לצל שחור מהלך בחייו. מהבחינה הזאת יש לספר הזה, לדעתי, במידת מה את אותה חשיבות כמו לספרו של גבריאל גרסיה מרקס - "לחיות כדי לספר" (שיצא אף הוא בספריה לעם של "עם עובד") חבל רק כשהשעה הזאת כבר הגיעה עמוס לא רק שסגר חשבונות אלא מפאת מחלתו הסופנית נאלץ להיעזר במישהו, במקרה זה בנורית גרץ (אישתו) לסגור גם את מעגל חייו. עם זאת נאמר לזכותה שהיא עשתה את עבודת כתיבת הספר על הצד הטוב ביותר, וב"על דעת" עצמו לא מוותרת ואומרת הכל. ספר מצויין למוקירי זכרו של קינן, ולדעתי הוא חייב לקנות בזכותו שוב את מקומו החשוב בספרות העברית.

גילויי לב אמיתי וכנה (מצד אשתו)
הרס עצמי, השתעבדות ואובדן דרך (שלו)
אמינות בתיאור הרגישות והרגשנות והאומץ לתאר גם את הרגעים הקשים לפרטים ולא רק את רגעי השיא וההצלחה מעניק מצידי לספר זה 5 כוכבים.
הערה אישית: לתאר אותו 'כאחד הישראלים הכי מוכשרים'....
לא הייתי 'נסחף'

האם זו ביוגרפיה? פנטסיה? מחקר רציני? סיפור מגמתי של הסטוריה חלקית, או אפילו שילוב של הכל ביחד? אחרי כמה עמודים השאלות כבר לא ממש חשובות, כיוון שהכתיבה הרהוטה והקולחת מושכת לתוך הסיפור ומרתקת. ניכרת אהבה גדולה ונוגעת ללב של המחברת לקינן, למשל בדרך שהיא מנסה להסביר אותו לבנותיהם.
סגנון הכתיבה מזכיר מדי פעם את מאיר שלו במיטבו. מומלץ בחום.

הספר מתחיל בסוף,
עמוס קינן שדמותו נצרבה בתודעה (לפחות הסובייקטיבית שלי) כאיש לח"י , עיתונאי מחדש ז'אנר ולשון במדור עוזי ושות' (שמעולם לא קראתי), איש שמאל רדיקלי, סופר ואיש דעת, בוהמיין ואף שתיין,
תועה בדרכו כאיש זקן שאיבד את זהותו ואת הדרך לביתו.
רק כוחו העצמאי של הזיכרון מביא אותו במקרה ובלי דעת אל בית ילדותו.

מרגע מכונן זה נפתח הסיפור שמתאר 4 פרקים מתחילת חייו,
כשברקע מהדהדות כל הזמן תמונת הסיום והשאלה איך הוא הגיע למצב הזה, ואם תרצו - הניגוד הכי חריף בין חיותו ותודעתו של אדם לבין קמילתו ואובדן עצמיותו.

האיש שארבעת פרקי חייו מתוארים בספר מצטייר כאדם קשה, מתוסבך, לא פעם גם בוגדני ורע-לב, ובד"כ אגוצנטרי ועסוק מאד בעצמו.
התחושה החזקה של דחייה שדמותו של קינן מעוררת, מלווה בהתעניינות ובאהדה תמוהה של הקורא ושל המספרת שאינה חלק מאירועי הספר, אך כן חלק מחייו של קינן כאשתו 45 שנה. הניגוד הזה מעלה שאלה שמלווה את הקורא בסקרנות לאורך כל הספר - מה יש בו בקינן שמעורר עניין ואהדה? מה יודעת המחברת על הדמות הדוחה של קינן שגרם לה לדבוק בו בחייה?

התשובה היא חלק מהחוויה והגילוי שקורים תוך כדי קריאה -
אולי הסרוב הייחודי להיכנע, והחיפוש המתמיד אחר משהו חסר לא-ידוע (שאופייני לרבים מאיתנו) שירגיע את סערות הנפש.
אולי התחושה שהמצפון של האיש הזה כל כך חזק (בשונה מרובנו) שהוא קובר אותו תחתיו עם ליטרים של אלכוהול מידי יום.
ובוודאי דברים אחרים שכל קורא וקוראת ימצאו לעצמם.
ולא אמרנו כלום על החיבור לזוגיות של קינן והמחברת שנחשפת מעט בסוף הספר, ושופכת אור ייחודי על השאלה הנצחית - מה זו אהבה?

פרקי חייו של קינן הקבילו לפרקים חשובים בהתהוות ישראל. כאשר הסיפור מסופר מנקודת מבטו כאאוטסיידר תמידי, גם תולדות הארץ הזו מסופרים פתאום מנקודת מבט אחרת, לא שגרתית, אולי שולית אבל ללא ספק שונה ומחדשת.

הספר אינו קליל לקריאה אבל השאלות המסקרנות שעולות אוחזות בך ומושכות לקריאה רציפה וכמעט בלתי נפסקת. יש קטעים שקשה להניח אותו מהיד אף לא לרגע אחד.

מעורר מחשבה - מומלץ בחום.
קריאה מהנה!

ניסיתי לפני כמה שנים לקרוא ולא הצלחתי
עכשיו סיימתי את ספרה "מה שאבד בזמן" התאהבתי בכתיבה ומהרתי לקרוא שנית את "על דעת עצמו"
כתוב נהדר -מלא חוכמה, אינטליגנטי, שילוב של דעת ידע והבנה אנושית
כתיבה לא שגרתית -נסחפתי!