בהיותי בחופשה ירושלמית ש"חייבה" ביקור בבית הקפה הידוע 'תמול שלשום' דרכינו הצטלבו. שרוי במצב רוח מרומם ושיכור מהאווירה הקסומה של רחביה, התעוררה משיכה חייתית ביני ובין הרומן הזה, שבדרך כלל לא הייתי מזכה אותו במבט נוסף. הרקע ההיסטורי שבו בשילוב עם דמויות ראשיות בלתי שגרתיות גרמו לי למצוא בו עניין מיוחד.

לרוב, העוסקות במקצוע העתיק בעולם מוזכרות בהקשר, נאמר, לא חיובי. היחס אליהן נע בין אדישות לבוז, מדי פעם קורטוב של רחמים. קורטיזנה כדמות מרכזית אהודה בעלילה אינו חזון נפרץ, בטח כשמדובר בספרות תקופתית. נדיר עוד יותר לפגוש בגמד כמספר.

הסיפור מתחיל בשנת 1527, עת נכבשה רומא על ידי חייליו של קארל החמישי. עיר הנצח נבזזה, נאנסה(תרתי משמע) ונחרבה בהשתוללות משולחת רסן של פולשים ספרדים וגרמנים. על פי מקורות היסטוריים נהרגו אז בעיר כ- 45,000 אזרחים.

בתוך התוהו ובוהו הזה, קורטיזנה צעירה פיאמטה ביאנקיני, שבין לקוחותיה נמנו שועי רומא, בהם בישופים ודוכסים, מנסה לשרוד בכל האמצעים העומדים לרשותה, לרבות מין עם מפקד של פלוגת חיילי אויב. אולם עד מהרה הנשים הלותרניות הטהרניות שבאו בעקבות הצבא הכובש, מגלחות את שערות ראשה ופוגעות בגופה.

לא נותר לה ולמשרתה הנאמן, הגמד בוצ'יני (רבות מהקורטיזנות החזיקו בגמד כבן לוויה באותה התקופה) , אלא לברוח מהעיר שהייתה בית מפנק עבורם במשך שנים. הם בולעים כמה אבנים יקרות ושמים פעמיהם לוונציה – עיר הולדתה של פיאמטה. הזוג מגלה עד מהרה, כי מה שהיה אמור להיות שלהם, ניכסו לעצמם אחרים בינתיים ובקושי רב מצליחים להיכנס אל תוך ביתה של אמה המנוחה של פיאמטה.
בוצ'ינו הגמד, שהוא גם רואה החשבון של הקורטיזנה, מתחיל לסדר את חייהם מבחינה כלכלית על ידי מכירת אבני החן לסוחר יהודי ואילו אלנה קרוסיקי ( "לה דראגה") דואגת לשיקומה הגופני והפיכתה למושכת שוב...

העלילה מתקדמת בעצלתיים ובעיניי פוטנציאל רב מפוספס כאן. בוצ'ינו הגמד מספר לא רע ואנחנו מוכנסים אל תוך עולמו, עולם של ייצור נלעג ומבוזה בחברה רוויית דעות קדומות. אולם דמותה של פיאמטה, הקורטיזנה, על שמה נקרא הספר בעצם, נשארת מעט מרוחקת, נעדרת עומק מספק לטעמי. בנוסף מצאתי אי אלו אי דיוקים בתרגום כגון שמות התואר "ליידי" או "לורד". ייתכן וזה נובע מהיותו של הספר מתורגם מאנגלית, אולם אנחנו בכל זאת באיטליה ומתבקשת שפה בהתאם.

ברומן אנו פוגשים דמויות צבעוניות שאכן חיו באותה התקופה כמו הצייר טיציאן, שתמונתו 'ונוס מאורבינו' המרהיבה והמהפכנית מבוססת על פי הספר על פיאמטה עצמה(במציאות ככל הנראה באמת קורטיזנה ונציאנית דגמנה עבורו). בנוסף מופיע שם פייטרו ארטינו, משורר פובוקטור ופורנוגרף שנהג להתרועע עם בנות מסוגה של פיאמטה.

ככלל, ניכר כי דוננט עשתה תחקיר מקיף ומעמיק אודות ונציה של השנים ההן, הלכי הרוח השוררים בה, לרבות עולמן של קורטיזנות, התחרות ביניהן והופעת "מפתח הקורטיזנות" השערורייתי. מסתבר שהיו כללי התנהלות נוקשים שנדרשו מהבנות האלה על מנת להישאר בדרגת קורטיזנות ולא להפוך לזונות פשוטות. אולם אי אפשר לחסן את ליבה של אף בחורה כנגד האהבה...

על אף שזה רק Holiday Romance ורגשותינו משתנים כלפי דברים מעין אלה בחזרתנו לשגרה, מדובר בספר נחמד, מרחיב אופקים, הגם שהוא רחוק מלהיות פסגת האיכות. שלושה וחצי כוכבים שעוגלו ברצון לארבעה.

ספר נחמד מאוד לאוהבי הרומנים התקופתיים. קורטיזנות, גמדים, אמנים ומכשפות על רקע ונציה של המאה השש עשרה. מבלי לגלוש ליותר מדי גסויות, מעבירה המחברת את חי אישה צעירה, המתפרנסת מזנות ממוסדת לעשירים, סוג של מקבילה לגיישות יפניות. הצעירה הפיקחית והמשכילה, נמלטת עם משרתה הגמד מרומא הכבושה לונציה, עיר הולדתה, כאשר היא פצועה וחסרת כל ונאלצת להתחיל את חייה מאפס.
נראה כי הסופרת אוהבת את התקופה והתחקיר שעשתה על ונציה במאה השש עשרה, היה יסודי למדי.
באחרית הדבר, טוענת הסופרת שאת דמות פיאטמה, הקורטיזנה היא עיצבה בהשראת התמונה המפורסמת "ונוס מאורבינו" של טיציאן, המשמש כאחת הדמויות בספר.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A1_%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95

סה"כ ספר קליל ומהנה.

כשהתקציר של הספר לא תואם את הסיפור זה דיי מאכזב.. אז נורא התאכזבתי. בכל זאת קראתי עד הסוף ולא ויתרתי עליו ובסוף כן נכנס אלי משהו מהספר הזה, רק חבל שלא יותר מזה. כל הרעיון של הספר הזה הקסים אותי כשקראתי את התקציר, וכשקראתי את הספר כל הזמן חיפשתי את הרגע הזה שבוא אני ארגיש שזה מה שחיפשתי. לקראת הסוף זה כן מתחיל לזוז אבל במשך רוב הספר הסיפור צולע כמו המכשפה לה דרגה ומשאיר טעם מר של זמן ותקופה אחרת ולא מוכרת. אז לסיכום לסיפור הזה יש התחלה טובה וסוף סביר וקצת מרגש אבל כל האמצע מיותר פרט לכמה דברים קטנים שהזיזו את העלילה והתקציר מטעה את הקורא. שני הכוכבים שנתתי היו בגלל הפוטנציאל וההשראה שיש לסיפור וכי גם למדתי דבר או שניים על ההסטוריה ועל בני אדם מעולמות אחרים.

ספר לא רע, אפילו בסדר. הסיפור קולח, תיאור הדמויות נכון ועקבי. שרה דוננט מציינת בסיום הספר כי היא סופרת ולא היסטוריונית ולכן אין היא מתיימרת לכתוב היסטוריה אלא רק רומן היסטורי בעל קשר כזה או אחר לעובדות.
לאור גישתה, אני חושב שהספר טוב מאד. הוא לוכד את הדמויות שהחברה משתמשת בהן אך לא מכירה בקיומן. הסופרת מצליחה להאיר את אלו שמעולם לא נרשמו בספרי ההיסטוריה - הגמד, המכשפה, זונת הצמרת, אבל היו שם תמיד. והם, בשולי החברה, ראו הכל, חשו הכל. והייתה להם דעה, והיו להם רגשות. תיאור המאבק להישרדות, המאבק לחיים של אנשים במאה ה 16 באיטליה המשתגעת שנעה מקיצוניות דתית לפריצות משולחת רסן - מרתק. ניסיתי להעמיד את עצמי במקומן של הדמויות ואני חייב לומר שהייתי די מיואש. היה קשה לחיות בשולי החברה, היה קשה אם הטבע העניש אותך אך גרוע מזה - אם החברה ייעדה אותך להיות בשוליה. קורטיזנה. גוף לשעשועים לאלו שיש להם הכל.
וכל הגישה החברתית, כמובן, בגישה שוביניסטית קיצונית - נשים הן כלי לפורקן מיני, כלבי שעשועים ללא מחשבה. מול הגישה הנוראית הזו מופיעות שתי נשים חזקות בדרכן - הזונה שמצליחה להוציא את כספי הגברים הבהמיים וה"מכשפה" שמצליחה לתעתע בכולם עד שהיא נתפשת ומועלה לגרדום. וכמו תמיד - חוזק הנשים הוא בניצול חולשת הגברים.
הסופרת חסכה מאתנו את תיאור שקיעתה של זונת המרת כאשר גופה קמל וכספה אוזל. וטוב שכך. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב מה קרה אחרי שנשים אלו הזדקנו. לאן עוד התדרדרו.
ספר מעניין לקריאה.

הספר סך הכל דיי מוצלח
התיאורים של רומא וונציה מדהימים,הצירוף של המכשפה "לה גארדה" דיי הכניס עניין בעלילה.
רק חבל שהסוף דיי מאכזב,חשבתי שהוא יגמר אחרת.

קראתי את הספר בנשימה אחת כמעט,
רומן היסטורי סוחף ובוטה מעט המתנהל באיטליה המדהימה.
קורטיזנה יפיפייה וסרסורה הגמד הכעור, דמויות כה שונות
שהחיבור בינהן יוצר עלילה מורכבת ובלתי צפויה.

נהנתי מהתחלה ועד הסוף.
מומלץ בחום.

איטליה ,המאה ה16 קורטיזנה וגמד נמלטים עם בטן מלאה באבני חן לונציה ומתחילים שם את חייהם מחדש.
ההתחלה לא פשוט,הם מוקפים בדמויות ססגוניות,ונציה מתוארת על כל בתיה ותעלותיה עד שמרגישים שעוד שניה תגיע הגונדלה שלך.

רומן היסטורי טוב , נקרא בשטף ומאוד מעניין.
לא ספר מופת אבל מומלץ.

זהו סיפורה של פיאמטה ביאנקיני והגמד שלה בוצ׳ינו. היא מוכשרת מיחדותה להיות קורטיזנה, נערת ליווי לבני המעמד הגבוה והאצולה. נוסף על יופיה היא שנונה וחכמה, יכולה לנהל שיחה על כל נושא ומנגנת בכלי בשם קתרוס. הסיפור מתחיל ברומא בתחילת המהומות והפלישה לעיר. פיאמטה נאלצת לברוח מהעיר יחד עם בוצ׳ינו ושניהם נהפכים לשותפים. טרם עזבה את רומא היא מקבלת יחס איום מצד נשים גרמניות שאינן קתוליות, המבקשות לטהר אותה ולהביא אותה לדת האמת. הם מגיעים לוינציה, עיר מולתדה של פיאמטה. בהגיעם לבית אמה (שהכשירה אותה להיות קורטיזנה) מגלים שהאמא מתה והמשרתת שלה מתגוררת בבית. כעת דרושה לה עזרה בכדי להחלים. נכנסת לתמונה דמות מעניינת, חברת ילדות של פיאמטה. היא ידועה בשפם לה דראגה, שמה האמיתי הוא אלנה. לה דארגה ידועה כמכשפה צולעת ועיוורת העוסקת בריפוי גם. לאחר החלמתה, פיאמטה מצליחה להשתלב בחיי המין של וינציה כקורטיזנה הרומאית. המזל מאיר להם פנים עד לתגלית הדרמטית בסוף הספר, שאותה לא אגלה אחרת אקלקל את חווית הקריאה.
ספר זה מבחינת עלילה אינו רב תהפוכות או בעל רגעי שיא עוצרי נשימה. לכאורה זה סיפור שטוח, קליל לקריאה. מה שמייחד אותו זה סגנון הכתיבה המעורר את וינציה לחיים. רמת התיאור היא כל כך פרטנית שהקורא יכול לראות בדמיונו את התמונה שהסופרת רוצה שיראה, אפשר להרגיש את הערפל ולחוש ברוחות ואף להריח את הצחנה ולעומתה הבשמים והריחות הנעימים המתוארים. סגנון התיאור חי לחלוטין וזו אחת מנקודות החוזק ברומן הזה. הסיפור עוסק בסוגיות של דת, של אמונה דתית, שימור מוסר והחטא בתענוגות הגוף. הכי יפה בעיניי הוא הדיאלוג הפנימי של הדמויות, מה כל אחת חווה ומה כל אחת חושבת. הסבל האישי של אדם הסובל מנכות ותחושות העלבון בפני השפלות. מושג הנכות מקבל מימדים חדשים בספר הזה. מה שנראה לעין, אינו תמיד אמיתי ויש להטיל בו ספק. הספר בוחן התנהגותם של אנשים מקורבים וקשורים אחד בשני בזמני רוגע ובזמני משבר. כיצד הכעס והחשדנות מובילים לתוצאות הרסניות לעיתים. רגשי חרטה כשבכלל מאוחר מדי להתחרט ואז העונש והגאולה בד בבד. סיפור יפה וקל לקריאה כשלא רוצים לקרוא חומר כבד. למרות פשטותו, הוא מחלחל עמוק.

הנושא והכריכה האחורית הפעילו את הדמיון...
הניגודיות בין זונת צמרת יפיפיה לבין גמד מכוער,
מערכת היחסים ביניהם ובריחתם האמיצה והמיוחדת,
והשתלבותם בחברה הגבוהה מחדש, על רקע ונציה של ימי הביניים, יכלו להוות רעיון לרומן טוב. ובכל זאת לא.
נראה כי הסופרת דילגה על דברים חשובים ואולי המעניינים ביותר בעלילה והשאירה רק את הרקע של ונציה.
ניתן להתרשם שהסופרת אכן עשתה מחקר על ונציה בימי הביניים ומתארת נאמנה את התקופה בצורה משכנעת, אך לא ניתן לומר שזהו רומן הסטורי.
במילה אחת? נחמד!