כמעט כל סיפוריו של ניקולס ספארקס עוסקים בהיכרות חדשה, בנתינה לזולת, בחברות, בנאמנות, ומעל הכל - בצורה בלתי ניתנת להפרדה מהמכלול - באהבה.
גם כאן משתמש ספארקס בחומרים שמניתי, ושהפכו לסימן ההיכר שלו, ובסופו של התהליך מצליח לבנות סיפור מקסים ומרגש, הנותן חומר רב למחשבה על התנהגותנו בחיי היום יום.
הסיפור עוסק בבחורה מתבגרת, כמעט בת שמונה עשרה, ואחיה בן העשר מניו-יורק, שהוריה הפרודים מאלצים אותם להעביר את חופשת הקיץ אצל אביה, הגר במקום נידח בצפון קרוליינה.
האח והאחות מוסעים ע"י אימם מניו-יורק שוקקת החיים, למקום שבו הבת מרגישה שהיא זרה ו"אינה שייכת" למקום המאוס והמשעמם, מבחינתה.
האב, פסנתרן במקצועו בעבר, שמנגן מדי יום, מצליח להמאיס על בתו - פסנתרנית מוכשרת בעצמה - את נגינת הפסנתר, דבר שגורם למתחים ביניהם.
הבת, שאינה יכולה לעשות מאומה, שהרי עדיין לא הגיעה לגיל שמונה עשרה - גיל העצמאות, ממורמרת ומנסה להעביר את זמנה בשיטוט "במקומות הבילוי" המצומצמים בעיירה הנידחת, תוך חבירה, שלא כל כך מרצונה, לבחורה מתוך קבוצה עבריינית, שבראשה עומד אדם שיודע סוד המאפשר לו לעשות ככל העולה על דעתו בעיירה, תוך איום מתמיד לגלות את הסוד - במידה וינסו להתנכל לו או לחבריו.
ובתוך כך, היא פוגשת בבחור נאה, שמגן עליה מפני "הרשעים", דבר שכמובן מהווה התחלה לאהבה בנוסח ניקולס ספארקס... ויותר אין צורך לפרט.
גדולתו של ספארקס, מבחינתי, אינה בכתיבה מיוחדת ושונה, ואף לא במילים גבוהות והתפלספויות - שלעיתים עשויות (או עלולות) להסיט אותנו מהנושא המרכזי.
הוא מצליח, כמעט בכל ספריו, להביא לשיא הדרמטיות וההתרגשות, שמעטים הסופרים או הסופרות שבכשרונם/ן לייצר!
שיא, שבו הוא משלב את חיי המשפחה/ חברים וכל מה שביניהם, בנושאים היום יומיים שבהם כולנו נדרשים להתנהגות עם האנשים היקרים לנו ביותר, וברגע שהוא שם מול פנינו מַרְאָה, הרשימה המצומצמת שמניתי בתחילת חוות דעתי - הופכת לכמעט אינסופית.
* נהניתי מאוד, כרגיל...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
