ביקורת ספרותית על המנגינה האחרונה מאת ניקולס ספארקס
ספר מעולה

---

ניקולאס ספארקס וסופרים רבים אחרים, היו נכנסים לכלא אילו הספרים שלהם היו מתגלים למציאות אמיתית.
מאחר שסיפור אמין כל-כך עד שמוריד דמעות מהתרגשות או גורם לחייך מצחוק- הוא מסוכן. לפעמים קו ההפרדה בין הדמיון למציאות מטשטש כשהמציאות מתחברת מידי לדמיון ומאמינה לו. היא הופכת אותו לאמיתי ומפסיקה לדמיין אותו, אלא לראות אותו בעיניים פקוחות. סופרים שמצליחים לעשות את זה לקוראים שלהם צריכים לשבת כמה שנים בעוון פלישה למחשבות פרטיות וחילול קו ההפרדה שמשאיר אותנו שפויים.
ספארקס, יחד עם הגיבורה שלו רוני, מסוגלים לנתק את השקע מהתקע ובכל זאת לגרום למנורה להישאר דולקת. או גרוע יותר, להדליק את השמש.

אבל אם נתעלם מהפשע שעוללו יחד ונתרכז בהשלכות, אפשר להבין שישנם פשעים שהפכו את העולם למקום טוב יותר. היצירה הפולשנית של ספארקס, "המנגינה האחרונה". הפכה את עולם הספרים למקום טוב יותר.
רוני הצעירה לא התכוונה לבלות את חופשת הקיץ באחוזה מעץ על שפת החוף, אבל שם היא מצאה את עצמה. לצדם של אחיה הקטן ואביה המרוחק, היא מנסה להתרכז במה שקורה עכשיו ולא במה היה יכול לקרות לולא.. בסופו של דבר, היא גם מברכת על זה.
כל זמן שלא מקללת את אימה בליבה על ששלחה אותה לשם, היא מוצאת תעסוקה בביצי צבים שחייהם מאוימים על ידי דביבונים מרשעים. כל זמן שלא משגיחה עליהם היא מסתובבת בפסטיבל על הנמל ומטיילת בשוק המקומי.
כך, בלי שתשים לב- היא מתאהבת במקום שתכננה לתעב. בינתיים, אביה מגלה כמה גדלה ביתו. מאז התגרש מאימה, רוני ניתקה איתו קשר וסירבה להכיר בו כאביה. או בכלל, כאדם החי על כדור-הארץ. בתבונתו, הוא שומר על מרחק ומשקיף כדאי לנסות להבין מאין מונע כעסה וכיצד הוא יכול לרסן אותו כדאי לזכות באמונה של ביתו שוב.
אך הוא לא היחיד בסביבה שמשקיף על רוני. וויל, שנתקל בבחורה בכל פעם מחדש, סקרן לגלות האם היא באמת קרירה כמו שהיא מייצגת את עצמה. או שמא היא סך הכל עוטה מסכה כמגננה מפני תשומת לב שהיא בעצם מייחלת לקבל. הוא מוצא בנערה החדשה בחוף אטרקציה מושכת במיוחד.
רוני מתקשה לעכל את אור הזרקורים שמופנה אליה. אביה- שלובש חיוך שמזמן הפך לזר ומשתדל להיות מנומס ולפתח שיחות שהיא בעצמה צמאה להם. וויל- שמצליח לסנוור אותה בחיזוריו ולא נרתע מהרגליים הקרות שמקבל מידי פעם ולא משאיר לה ברירה אלא לפול בקסמיו. ג'ונה- שסך הכל רוצה לנצל את ההזדמנות שקיבל לבלות לצד אביו ומתוסכל מתשומת הלב שרוני תופסת ולא משאירה לו אפילו מעט. מרכוס- אידיוט עם תעודה שמחפש להצית להבות לא משנה כמה גשם יורד וכמה הוא לא רצוי בסביבה. הנגינה- שרודפת אותה מאז חדלה לנגן, חוזרת להציף את רגשותיה ולעמעם את כעסיה בדיוק כשזקוקה לתרופה שהקלידים היו נותנות לה.

רוני מתלבטת אם עליה להרפות מהעבר- או לאחוז בו. היא מוצאת ששתי הבחירות יביאו איתן תוצאות שתאלץ להתמודד איתן לבדה.
כתיבה עדינה, מרתקת, חדשנית, עשירה ומהפנטת שלא משאירה מקום לתהות אם זהו סך הכל פרי דמיונו של בן-אדם.
ישנן פינות שנועדו להיות מחודדות, גיליתי שזה משעשע לקרוא על אדם שמנסה לעגל אותן ובדרכו לומד כמה יעילות הן ועוזב אותן בשלווה.

» ביקורות נוספות של גריפין
» ביקורות נוספות על המנגינה האחרונה