ניקולאס ספארקס וסופרים רבים אחרים, היו נכנסים לכלא אילו הספרים שלהם היו מתגלים למציאות אמיתית.
מאחר שסיפור אמין כל-כך עד שמוריד דמעות מהתרגשות או גורם לחייך מצחוק- הוא מסוכן. לפעמים קו ההפרדה בין הדמיון למציאות מטשטש כשהמציאות מתחברת מידי לדמיון ומאמינה לו. היא הופכת אותו לאמיתי ומפסיקה לדמיין אותו, אלא לראות אותו בעיניים פקוחות. סופרים שמצליחים לעשות את זה לקוראים שלהם צריכים לשבת כמה שנים בעוון פלישה למחשבות פרטיות וחילול קו ההפרדה שמשאיר אותנו שפויים.
ספארקס, יחד עם הגיבורה שלו רוני, מסוגלים לנתק את השקע מהתקע ובכל זאת לגרום למנורה להישאר דולקת. או גרוע יותר, להדליק את השמש.

אבל אם נתעלם מהפשע שעוללו יחד ונתרכז בהשלכות, אפשר להבין שישנם פשעים שהפכו את העולם למקום טוב יותר. היצירה הפולשנית של ספארקס, "המנגינה האחרונה". הפכה את עולם הספרים למקום טוב יותר.
רוני הצעירה לא התכוונה לבלות את חופשת הקיץ באחוזה מעץ על שפת החוף, אבל שם היא מצאה את עצמה. לצדם של אחיה הקטן ואביה המרוחק, היא מנסה להתרכז במה שקורה עכשיו ולא במה היה יכול לקרות לולא.. בסופו של דבר, היא גם מברכת על זה.
כל זמן שלא מקללת את אימה בליבה על ששלחה אותה לשם, היא מוצאת תעסוקה בביצי צבים שחייהם מאוימים על ידי דביבונים מרשעים. כל זמן שלא משגיחה עליהם היא מסתובבת בפסטיבל על הנמל ומטיילת בשוק המקומי.
כך, בלי שתשים לב- היא מתאהבת במקום שתכננה לתעב. בינתיים, אביה מגלה כמה גדלה ביתו. מאז התגרש מאימה, רוני ניתקה איתו קשר וסירבה להכיר בו כאביה. או בכלל, כאדם החי על כדור-הארץ. בתבונתו, הוא שומר על מרחק ומשקיף כדאי לנסות להבין מאין מונע כעסה וכיצד הוא יכול לרסן אותו כדאי לזכות באמונה של ביתו שוב.
אך הוא לא היחיד בסביבה שמשקיף על רוני. וויל, שנתקל בבחורה בכל פעם מחדש, סקרן לגלות האם היא באמת קרירה כמו שהיא מייצגת את עצמה. או שמא היא סך הכל עוטה מסכה כמגננה מפני תשומת לב שהיא בעצם מייחלת לקבל. הוא מוצא בנערה החדשה בחוף אטרקציה מושכת במיוחד.
רוני מתקשה לעכל את אור הזרקורים שמופנה אליה. אביה- שלובש חיוך שמזמן הפך לזר ומשתדל להיות מנומס ולפתח שיחות שהיא בעצמה צמאה להם. וויל- שמצליח לסנוור אותה בחיזוריו ולא נרתע מהרגליים הקרות שמקבל מידי פעם ולא משאיר לה ברירה אלא לפול בקסמיו. ג'ונה- שסך הכל רוצה לנצל את ההזדמנות שקיבל לבלות לצד אביו ומתוסכל מתשומת הלב שרוני תופסת ולא משאירה לו אפילו מעט. מרכוס- אידיוט עם תעודה שמחפש להצית להבות לא משנה כמה גשם יורד וכמה הוא לא רצוי בסביבה. הנגינה- שרודפת אותה מאז חדלה לנגן, חוזרת להציף את רגשותיה ולעמעם את כעסיה בדיוק כשזקוקה לתרופה שהקלידים היו נותנות לה.

רוני מתלבטת אם עליה להרפות מהעבר- או לאחוז בו. היא מוצאת ששתי הבחירות יביאו איתן תוצאות שתאלץ להתמודד איתן לבדה.
כתיבה עדינה, מרתקת, חדשנית, עשירה ומהפנטת שלא משאירה מקום לתהות אם זהו סך הכל פרי דמיונו של בן-אדם.
ישנן פינות שנועדו להיות מחודדות, גיליתי שזה משעשע לקרוא על אדם שמנסה לעגל אותן ובדרכו לומד כמה יעילות הן ועוזב אותן בשלווה.

כמעט כל סיפוריו של ניקולס ספארקס עוסקים בהיכרות חדשה, בנתינה לזולת, בחברות, בנאמנות, ומעל הכל - בצורה בלתי ניתנת להפרדה מהמכלול - באהבה.
גם כאן משתמש ספארקס בחומרים שמניתי, ושהפכו לסימן ההיכר שלו, ובסופו של התהליך מצליח לבנות סיפור מקסים ומרגש, הנותן חומר רב למחשבה על התנהגותנו בחיי היום יום.

הסיפור עוסק בבחורה מתבגרת, כמעט בת שמונה עשרה, ואחיה בן העשר מניו-יורק, שהוריה הפרודים מאלצים אותם להעביר את חופשת הקיץ אצל אביה, הגר במקום נידח בצפון קרוליינה.
האח והאחות מוסעים ע"י אימם מניו-יורק שוקקת החיים, למקום שבו הבת מרגישה שהיא זרה ו"אינה שייכת" למקום המאוס והמשעמם, מבחינתה.
האב, פסנתרן במקצועו בעבר, שמנגן מדי יום, מצליח להמאיס על בתו - פסנתרנית מוכשרת בעצמה - את נגינת הפסנתר, דבר שגורם למתחים ביניהם.
הבת, שאינה יכולה לעשות מאומה, שהרי עדיין לא הגיעה לגיל שמונה עשרה - גיל העצמאות, ממורמרת ומנסה להעביר את זמנה בשיטוט "במקומות הבילוי" המצומצמים בעיירה הנידחת, תוך חבירה, שלא כל כך מרצונה, לבחורה מתוך קבוצה עבריינית, שבראשה עומד אדם שיודע סוד המאפשר לו לעשות ככל העולה על דעתו בעיירה, תוך איום מתמיד לגלות את הסוד - במידה וינסו להתנכל לו או לחבריו.
ובתוך כך, היא פוגשת בבחור נאה, שמגן עליה מפני "הרשעים", דבר שכמובן מהווה התחלה לאהבה בנוסח ניקולס ספארקס... ויותר אין צורך לפרט.

גדולתו של ספארקס, מבחינתי, אינה בכתיבה מיוחדת ושונה, ואף לא במילים גבוהות והתפלספויות - שלעיתים עשויות (או עלולות) להסיט אותנו מהנושא המרכזי.
הוא מצליח, כמעט בכל ספריו, להביא לשיא הדרמטיות וההתרגשות, שמעטים הסופרים או הסופרות שבכשרונם/ן לייצר!
שיא, שבו הוא משלב את חיי המשפחה/ חברים וכל מה שביניהם, בנושאים היום יומיים שבהם כולנו נדרשים להתנהגות עם האנשים היקרים לנו ביותר, וברגע שהוא שם מול פנינו מַרְאָה, הרשימה המצומצמת שמניתי בתחילת חוות דעתי - הופכת לכמעט אינסופית.

* נהניתי מאוד, כרגיל...

ערב אחד אני יושב לראות סרט, בתחילתו אני שם לב שכתוב שהסרט נעשה על פי ספרו של ניקולאס ספארקס " המנגינה האחרונה".
אבל אני לא מכיר כזה ספר?!
אולי תוך כדי הסרט אני אזכר .הסרט מתקדם ואני לא נזכר באף ספר של ספארקס עם כזו עלילה.בחוסר סבלנות ,תוך כדי הסרט, אני בודק במחשב ומתברר לי שיצא ספר כזה אך טרם תורגם לעברית ומצד שני כבר יצא הסרט.
בדרך כלל אם אני רואה סרט אני לא טורח לקרוא את הספר.
אך לא במקרה דנן.ולרגע אחד לא הצטערתי ספארקס כהרגלו מצליח לכתוב ספר שובה לב על שני ילדים שנוסעים לחופשת קיץ אצל אביהם (הוריהם גרושים).מה שמדהים אצל ספארקס - ככל שהעלילה נשמעת בנאלית וחבוטה הוא מצליח ליצוק תכן רגשי מדהים לכל אחת מהדמויות (מי שקרא את ספריו הקודמים ,כמובן מבין אותי.)
רוצו לקרוא.

צאו וראו לאיזה שפל הגיע משבר הספרים שלי בתקופת החגים. אפילו לקחתי לידי ספר של ניקולס ספארקס ואפילו קראתי אותו עד תומו. וזה דבר שלא עשיתי מאז... מאז "מכתב בבקבוק" אני חושבת. לא יודעת. כבר הרבה זמן שלא עלה בדעתי לקרוא ספר של ניקולס ספארקס. אבל עכשיו לא היתה ברירה.

מה הופך ספר לספר נוער? הוא אמור לעסוק בבני נוער. סביר, אבל לא בהכרח. יש ספרי-מבוגרים לחלוטין שעוסקים בבני נוער. לפעמים קוראים להם "ספרי התבגרות" או חניכה. יש גם (אבל זה באמת מעט) ספרי נוער שגיבוריהם אינם בני נוער. ספר נוער יעסוק בשאלות הנוגעות לבני נוער. יעלו בו סוגיות חברתיות העוסקות ביחיד מול החברה. ויהיה בו סיפור אהבה. סיפורי אהבה יש גם בספרי מבוגרים. בספרי הנוער הם נושאים אופי תמים למדי.

אולי זו לא היתה הכוונה מראש, אבל ניקולס ספארקס יצר ספר נוער. בשאלה המעסיקה תמיד, האם הוא יצר דמויות נוער אמינות או לא, אני לא אגע. יש כאן את אנג'ל, ואת מילים ואת לואיזיאנה מנטש ועוד רבות וטובות ממני שיוכלו לשפוט האם רוני נשמעת ומתנהגת כמו בת 18 אמיתית. רוני היא נערה ניו-יורקית מתוחכמת, והיא נסחבת לפריפריה דרומית רק כדי להיות עם אבא שלה. ועם אחיה הקטן. היא מוצאת חברים, או שכך נדמה לה. היא גם מוצאת את אהבת חייה, וגם זה לא פשוט, והיא מגלה אמיתות חיים לא פשוטות.

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שלקראת הסוף הכל הלך ונהיה יותר מדי טוב ויפה. ואולי זה מאפיין נוסף של ספרי נוער - עיסוק פשטני יחסית בסוגיות כבדות משקל, המתבטא בכל שכל הדברים מסתדרים בסופו של דבר, וגם שברון הלב נושא בחובו נחמה. קצת קשה להמשיך מבלי לפרט פרטי עלילה, אבל אני חייבת לציין שלאור סוף הספר, חלק ניכר מדמותו של סטיב, אביה של רוני, נעכר קשות בעיני. כל הזמן חשבתי שהוא אחלה אבא, מתמודד יפה עם בת מרדנית, ונוקט באמצעי חינוך ייחודיים. בסוף התברר שהוא לא נקט בכלום, והמניעים שלו היו שונים לחלוטין. שאר סוגיות הנאמנות והבגידה העולות בספר הן יפות בפני עצמן, אבל כפי שאמרתי דברים מסתדרים קצת יותר מדי יפה. לא כמו בחיים.

בסך הכל הספר לא רע, אבל גם לא יותר מדי טוב. משהו לקרוא ולדפדף הלאה. אני יודעת שיש קוראות (הסטטיסטיקה אומרת שהן קוראות ולא קוראים) שהתרגשו עד כדי דמעות. אני לא הגעתי לידי כך. התחושה היתה יותר מדי קיטשית ומלו-דרמטית מכדי להביא בכי אמיתי. וזהו. היום כבר הלכתי לספריה.

אחד הספרים המקסימים והמרגשים ביותר שקראתי!

הספר מספר על רוני(ורוניקה)בת ה-18 שלאחר שלוש שנים של ניתוק מאביה,אמה מאלצת אותה לשהות בביתו למשך חופשת הקיץ.חופשה שתשנה את חייה של רוני מן הקצה אל הקצה.....

רוני הייתה,בעיניי,הדמות הכי מעניינת בספר.
היא ללא ספק הייתה דמות מצחיקה,שנונה,בעלת לשון חדה אך גם ומקסימה ורגישה (:


ממליצה על הספר הזה בחום!

הספר עלה על הציפיות שלי אפילו יותר!
ממש אהבתי את הספר!
אני פשוט הייתי המומה בקשר לאמא של רוני אני לא יגיד מה אבל זה פשוט הכה בי קשות!
האבא כזה טוב ממש אהבתי את הדמות!
תמיד שאני קוראת ספר שלו אני חושבת שזה באמת קרה אני לא יכולה הוא פשוט כותב משהו אמיתי סיפור מהחיים שלכל אדם זה יכול להיות זה פשוט מפחיד במובן החיובי שלו כן!
אין אני ממליצה עליו בחום כמו כל ספר שלו!
תהינו ממש!

ששומעים את השם ניקולס ספארקס אי אפשר להתבלבל.הסופר הכי טוב בדור שלנו,אולי קצת קיטשי אבל תותח.
הכתיבה שלו מדהימה,הספר מעניק לקורא את ההרגשה שאני נמצאת עם הדמיות על חוף הים או עם הצבי ים.
סיימתי את הספר בארבע שעות!(תולעת ספרים רצינית)אבל ברגע שמתחילים באמת שאי אפשר להפסיק.
הספר לא ארוך מידי,הדמיות ממוקדות ומפוקסות,ספארקס פשוט מרטיט את ליבי כל פעם מחדש

בדיוק גמרתי לקרוא את הספר ולראות את הסרט שמבוסס עליו
הספר מומלץ בחום , אין לי דרך להסביר את זה אין כאן באמת מהפך דרמטי סוף טראגי מפתיע מתח מטורף דמויות עמוקות אבל הספר פשוט תופס אותך עם דמויות אמיתיות ומרגשות ותהליך ההתאהבות וזה בין הספרים היחידים של ניקולס שמתאר גם חיי משפחה ועל גירושים
מומלץ , הסרט זה כבר סיפור אחר ...

המנגינה האחרונה הוא בין הספרים היחידים שעמדו בציפיות שלי.
האמת שראיתי את הסרט לפני. והתאהבתי. וכשגיליתי שזה מבוסס על ספר, חשבתי שהוא יהיה הספר שהכי אוהב ביקום. האמת שצדקתי.
הוא כתוב נהדר. יותר מנהדר, הוא כתוב מעולה.
מצאתי את עצמי מתחברת לדמותה של רוני מדף לדף. התסכול שהיא חווה, השינוי שהיא עוברת בין פרק לפרק. הקסים אותי.
אהבתי מאוד את העובדה שהספר מסופר גם מנקודות מבטיהם של אהוביה, וגם אויביה..(הלא מרכוס). העינין מאוד עוזר להבין את רגשותיהם ולדון אותם לכף זכות, כאשר הם מספרים לנו דברים שרוני- לא יודעת.
סיפורה של רוני הוא טרגי, בין הטרגיים שקראתי. לולא הדף הראשון שקצת ספיילר לקוראים את המשך הספר..(שלפי דעתי הוא לא היה הכרחי. אולי בסוף הספר הוא היה מתאים יותר) הקוראים לא היו מצפים בכלל לסוף טרגי בטח ובטח לא הסוף שהיה.
הרי הספר מספר את סיפורה של רוני, ילדה מתוסכלת עם חברה אחת, והיא לא ממש יודעת מה היא רוצה מעצמה. לאט היא נפתחת לחייה החדשים בבית הקטן שהוא בעצם די גדול על חוף הים. שם היא פוגשת חברים, טובים וקצת פחות. היא מגלה את אבא שלה מחדש. נותנת לו הזדמנות שנייה ובכך גם לעצמה. היא סוף סוף מגלה על מי היא כועסת, או שבעצמם- על מה.
השינוי שחווה רוני סוחף את הקורא לראות למה היא תהפוך בסוף. וכמובן היחסים המתנדנדים שלה עם וויל- האם היא אוהבת אותו בכלל? האם הוא אוהב את אותה בכלל?
ובסוף, לאומת כל מה שרשמתי. הסופר מגלה לנו את הסיפור שהיה חבוי בין כל השורות- סיפורו של אביה של רוני.
המחלה וההתמודדות. השקרים והאמת. האהבה והשנאה.
לסיכום, המנגינה האחרונה השאיר אותי כועסת-
כי למה לעזאזל אין המשך?
הספר מסתיים בדיוק כשחייה של רוני מתחילים פרק חדש, והייתי משלמת הרבה כדי לקרוא אותו.
-רומן תמים יחד עם חברויות מאכזבות ומוות טרגי.
הספר יותר ממומלץ.