על פיתוי והעמדת פנים
כשקראתי בגב הספר, על שטיח אמנותי המשמש השראה לספרה של טרייסי שבלייה, הגבירה וחד הקרן, נזכרתי לפתע בשכן שלי בעיר הולדתי, יצחק ויינברג, איש יוצא דופן שלצד עיסוקיו המסחריים, היה אמן שטחי קיר, שיצירותיו היו תלויות במוסדות ציבור רבים בצפון, כמו בקופות חולים. חיפשתי עליו אזכורים בגוגל, ולהוציא סרטון קצר ביו טיוב, המתאר את פרויקט שטיחי השואה שלו, לא מצאתי דבר. באותם הימים, האמנות הזאת נחשבה, תחום לא ברור בין האריגה לציור. יתכן וגם האופנה של הגובלנים, רקמה על גבי בדים מודפסים, חיקוי לאמנות השטיחים הפלמית, שהייתה מאוד נפוצה בילדותי, אך נחשבה מאוד קיטשית, השפיעה על מעמדה הנחות של האריגה האמנותית. כעת הקשר בין אמנות לעמלנות, מאוד נחשב. זיכרון ילדותי עורר בי סקרנות רבה לספרה של שבלייה, העוסק באורגים ובציירים הפלמיים ובקשר ביניהם.
תקופת הרומן מעניינת, קו התפר בין ימי הביניים, שעוד רגע יתפוגגו לתוך העת החדשה, בה עולות הערים, בריסל ופריז כמרכזי אמנות. שבלייה מתארת את גילדות האמנים, אורגי השטחים וטכניקת האריגה, את מעמדן הנחות של הנשים, מצד אחד, גבירות שנישאו בשידוך כעסקה ונועדו להעניק יורשים לאצילים, ומצד שני, בתחתית הסולם החברתי משרתות, נטולות זכויות, שלעתים נפלו קורבן לגברים שראו בהן אובייקט למימוש תשוקות מיניות אפלות, תיאורים יפים ומוחשיים המקנים אמינות לרומן.
ימי הביניים, רוויים בסמלים מסתוריים, אחד מהמעניינים בהם, הוא חיית חד הקרן, שאין ודאות לגבי מקורה, האם מדובר באגדה, או מציאות. חד הקרן סימל מאבק מטפיזי בין אנושיות לחייתיות. קיימות מספר פרשנויות למשמעות אותה מסמלת החייה שממצחה מזדקרת קרן כפלוס, המבקשת לפתות בתולות. מצב הפוך, הגבירה היא שמפתה את החייה והופכת אותה לייצור אוהב ואנושי, גרסה ליפה ולחייה. פירוש שלישי, בכוח חד הקרן להפוך טומאה לטהרה, כבתולה הקדושה, המקדשת את הנישואים. שבלייה בחרה בחייה ובגבירה המפתים והמפותים כשני מצבים אפשריים, והשתמשה בהם כמטפורה לרומן שלה, בו מרכבי הפיתוי והארוטיקה הם הציר המרכזי עליו נעה העלילה.
חד הקרן שימש השראה ליצירת שישה שטחי קיר, הנושאים את השם, הגבירה וחד הקרן, שנארגו מפלנדריה בסוף המאה -15ונחשבים לפאר היצירה הימי ביניימית. כל שטיח מתאר גבירה, יחד עם חד הקרן, בכול תמונה קיימת התרחשות שונה, הגבירה נוגעת בקרנו של חד הקרן, מציבה מול פניו מראה, מנגנת בעוגב, מחזיקה זר ריחני, לוקחת ממתק. כל אחד מחמשת השטיחים, מייצג את אחד מחמשת החושים, המגע, הראיה, השמיעה, הריח והטעם.
השטיח השישי הגדול מכולם, נותן משמעות לסדרת השטיחים. הגבירה עומדת מול תיבה, ומניחה בה מחרוזת אותה היא ענדה, ברקע כתוב: "לתשוקתי היחידה" (A Mon Seul Désir). הוויתור על העדי מסמל וויתור על הנאות חיים ארציות וחיצוניות שעוררו בה חמשת החושים, המבטאים את האדם המונע מכוחות חיצוניים, תפיסת מקומו של האדם בימי הביניים. השטיח השישי מייצג את החוש השישי הפנימי, את רוח האדם וכוח רצונו, ביטוי לתפיסת הרנסנס, שראתה באדם ורצונו החופשי, מרכז ההוויה האנושית. אם כך מדובר בגישה מהפכנית, בשורת העידן החדש, מה גם שזאת נאמרה על ידי אישה.
השטיחים המצויים כיום במוזיאון קולוני בפריז עדיין חידתיים, לא ידועים, יוצרם, מטרת יצירתם, ומי הגבירות הארוגות בהם, תעלומה העשויה להוות בסיס לרומן היסטורי מרתק. האם שבלייה עמדה באתגר, או ביומרה לפרש יצירת אמנות מסתורית, באמצעות רומן שאמור להיות, מעניין וחכם?
העלילה מספרת על, ז'ן לה- ויסט, אציל שאך זה עתה עלה לגדולה, המזמין שטיח קיר, האמור לבטא את מעמדו החדש, ולהעניק לו יוקרה. בהתחלה הוא בקש תמונה של קרב כיאה לגברי התקופה, אך גבירתו גורמת לשינוי הנושא, לחד הקרן והגבירה, יצירה ארוטית ופילוסופית. היצירה הוזמנה מהצייר, ניקולה דו אינוסאין, אישיות מפוקפקת, שילוב של אמן ומפתה נשים חסר תקנה. ניקולה פונה לאורג השטחים, דה - לה - שאפל, בכדי שיארוג את הציור שלו, אתגר מורכב לכל הדעות.
לניקולה הצייר יש בעיה, הוא נקלע לתסבוכת עם בתו של האציל, עם משרתת הגבירה אותה הוא הכניס להריון, ומתעלם מאבהותו וממצוקתה. גם בתו העיוורת של אורג השטיחים מפותה על ידי הצייר, פתיין סדרתי, המזכיר את משיח מהפרסומת "קוואטרו" של סלקום, הרוקד עם שלוש נשים יחד, ולבסוף מסתבך ונופל. הרומן שלנו לעומתו, מסתבך בתוך עצמו, לנפילה מביכה המזכירה את משיח, המלהג בסגנונו הרהבתני, כהעמדת פנים לסטייל מקורי, אך למעשה הוא מייצג טראש בהתגלמותו. עם משיח אנחנו צוחקים יחד על החרטה ברתה שלו, ואילו שבלייה, לועגת לטעם שלנו, באמצעות העמדת פנים לתחכום תרבותי שהרומן שלה מתיימר להיות, אבל הוא לא.
עלילת הרומן קלושה, הדמויות שטוחות, הוא לא מביא לביטוי בצורה משכנעת את רעיונות היצירה והתקופה, שבלייה השתמשה בהם כיומרה ללא כיסוי, הרומן שאמור להיות היסטורי, הפך לרומן רומנטי למשרתות, המשלב ארוטיות בוטה, לעתים ללא צרוך. האתגר לספר את דמויות השטיחים באמצעות גיבורי עלילה, הוא ניסיון מוגשם ולא אינטליגנטי, חוש הריח מודגם באמצעות צבע צמר מסריח ומוזר המעורר תהייה. שפת הרומן, דלה ולעתים גסה. הרומן הזה הוא אריגה לא מזוהה, כמו שַׁעַטְנֵז, חסר זהות וסטייל.
שני דברים טובים אפשר לומר על הספר, בזכותו הכרתי את חד הקרן ואת היצירה המעניינת, חד הקרן והגבירה ואת טכניקת האריגה האמנותית בימי הביניים.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/e/e6/The_Lady_and_the_unicorn_Taste_detail_3.jpg
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/58/Unknown_weaver_-_A_Mon_Seul_D%C3%A9sir_-_WGA24179.jpg
