ביקורת ספרותית על הריח שלהן גורם לי לבכות מאת מניס קומרדריאס
ספר בסדר

---

הרעיון לסיפורים שמסופרים לַסַּפָּר במספרה, או שהוא עד לשמיעתם ע"י לקוחותיו שמסביבו, נראה כרעיון לא רע, שיכול להחזיק ספר קריאה ממוצע.
אולם, לדעתי, שני סייגים גדולים צריכים להיות לו:
האחד, עליו להיות אמין - אמינות ונכונות להאמין בעלילה הנרקמת היא אבן יסוד משמעותית עליו יושתת הסיפור, שאם לא כן, הוא אולי יהיה באוסף "עלי-באבא וארבעים השודדים" ודומיו, ואולי בין 'מספרי סיפורים' מקומו, אולם איש לא יקנה אותו כנכון, מה שעשוי לפגוע ב"עוקצו".
והשני, סיפור קצר - אין הוא יכול לחרוג מעבר לזמן התספורת הרגילה של אישה ממוצעת הישובה במספרה - כעשרים דקות, ובטח לא אצל ספר לגברים - שבמספרתו מתנהלות העלילות שבספר - ששם זמן התספורת קצר עוד יותר.
בהרבה מאד ספרים אנו קוראים את "החירות הספרותית" שהסופר/ת לקחו לעצמם, וציינו זאת, אם מתוך חוסר פרטים לעלילה ואם מתוך הוספת "עסיסיות" למסופר. כך היה, לדוגמה, ב"אות מאבשלום" - שדבר זה, מבחינתי, לא גרע כלל מאופיו של הסיפור היפה.
לסייג הראשון, אמינות, הפריעו לי הסיפורים המאוד דמיוניים שנעטפו באירועים שהיו ביוון (החונטה הצבאית ששלטה, "חוק העיתונות" והיפוכו ועוד), כאשר אינך יודע למה להאמין או האם חלק - ואפילו קמצוץ בהם, היה באמת.
הסייג השני ברור יותר ומובן לכל איש ואישה שביקרו פעם במספרה. ואיני מדבר כאן על "שעת סיפור" שגולשת לעיתים לזמן ארוך הרבה יותר מעשרים דקות, (זמן ממוצע לתספורת).
לפני סיום אומר כך: הסופר, אכן יודע לספר סיפורים - אומנם לא ברמתו של הברון מינכהאוזן, אבל עתידו עדיין לפניו...ונראה ש"יש לו את זה".
לצערי, רובם של הסיפורים לא ממש עניינו אותי, ומצאתי את עצמי מפהק יותר מדי פעמים... נכון, גם הלילה תרם את חלקו, ולא עשה לי הנחות.
ולסיום, הייתי רוצה לשתף אתכם, הקוראים, מה לדעתי הצנועה יכול להיות סיפור משעשע במספרה:

תחנת רדיו קנדית הציעה פרס של 5,000 דולר לסיפור אֲמִתִּי מביך ביותר...
זה הסיפור שזכה בפרס:

היה לי תור אצל הגניקולוג השבוע. מזכירתו צלצלה להודיע לי שהתפנה מקום, ושעלי לבוא תוך שעה.
היה זה מיד לאחר ארוחת הבוקר, השעה הייתה 8:45 ונלחצתי כי העניין היה לי חשוב.
אני מאוד מקפידה על היגיינה אישית ובמיוחד בבדיקות רפואיות, אך לא היה לי זמן למקלחת נוספת...
עליתי בריצה לחדר האמבטיה, לקחתי מגבת קטנה מקופלת נקייה שהייתה על קצה האמבטיה, פתחתי, הרטבתי והעברתי בזהירות באזורים האינטימיים, להבטיח את מרב הניקיון. זרקתי את המגבת לכביסה המלוכלכת וטסתי למרפאה.
די מהר הוא קיבל אותי. היות ואני כבר מכירה את הפרוצדורה, התיישבתי ללא עזרה ושקעתי, כפי שאני עושה במצבים אלה, במחשבות על חופים יפים בפולינזיה או על כל מקום נחמד אחר, רחוק מהמתקן הדוחה.
הופתעתי מאוד כאשר הרופא אמר לי: "וואו, היום עשית מאמץ מיוחד להיות יפה?!"
לא ממש אהבתי את המחמאה, אבל לא הגבתי. הלכתי הביתה והמשכתי בסדר יומי כרגיל...
בשעות הערב, אחרי שבתי סיימה את שיעורי הבית, שאלה מחדר האמבטיה: "אימא, איפה המגבת שלי?"
צעקתי לה שתיקח אחת נקייה, מהארון.
כששמעתי מה שענתה לצעקתי, אני נשבעת שרק חשבתי איך להיעלם מעל פני האדמה... המשפט של הרופא חזר שוב ושוב בראשי כאשר היא אמרה לי:
"לא אימא, אני לא רוצה מגבת מהארון, אני רוצה את אותה מגבת קטנה מקופלת שהייתה בקצה האמבטיה, ובתוכה השארתי את כל הנצנצים..."


אילו הייתי סַפָּר - סיפורים עסיסיים כאלה! הייתי רוצה לשמוע מלקוחותיי.

שתהיה לכם/ן המשך קריאה מהנה!

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על הריח שלהן גורם לי לבכות