#
"הסיפור הזה לא אירע" כותבת מאצוקו בסוף הרומן. זו כמובן הטעייה גסה. הסיפור הזה אירע גם אירע. לא רק ברומא, בה הוא מסופר, גם במקומות אחרים. אפילו כאן. הוא קרה מספר פעמים, מה שהופך אותו אירוע אפשרי, אפילו לא חריג במיוחד, משהו שעיתונים כותבים עליו שבוע בזעזוע ואחריו חוזרים, הם וקוראיהם, לענייניהם. הרי אי אפשר להזדעזע יותר משבוע. מתרגלים.

הסיפור הזה מתרחש ברומא ועוקב אחר מספר דמויות הקשורות אחת לשנייה בקשרים שאיכותם משתנה. הוא מסופר שעה אחרי שעה בעשרים וארבע שעות, שמתחילות בלילה ונמשכות עד הלילה שאחריו. חיים שלמים דחוסים בתוך מספר שעות לא רב, חיים של זבוב.

למאצוקו יכולת כתיבה מצויינת. היא מחיה עבור הקורא(ת) את החיים ברומא של ימינו, היא מערבת את סיפורי הדמויות, כל פעם דמות אחרת מתוארת בסיפור, כשלכל דמות קול ייחודי ונפח משלה בסיפור, ההופך הזוי ומצמרר ככל שהוא מתקדם. הטכניקה הזו אינה מקורית במיוחד, אבל מאצוקו משתמשת בה במיומנות רבה ומצליחה – למרות ריבוי הדמויות והשמות, לגרור את הקורא להתעניין במה שהיא מספרת, לכאורה בלי דרמה.

לא היו לי ציפיות גבוהות מהסיפור הזה. לא התפעלתי במיוחד מהספרות האיטלקית שקראתי לאחרונה. אבל כמו כל דעה קדומה – גם ספרות ראוי לה שתיקרא בלי הקשרים אחרים, רק כספרות, ותישפט לפי יכולת ההתחברות הקורא(ת) לטקסט. ולפי פרמטרים אלה, מצוקו היא סופרת מצויינת, גם אם היא לא מקורית בטכניקות שלה, ומשתמשת בשיר מפורסם כדרך לבנות את הסיפור שלה.


0

נתחיל בזה שמדובר על יום- במובן של 24 שעות בחיי רומא, אבל לא יום של חיי תיירות אלא ביום של הצד הפחות נעים ברומא, העוני של חלק מהאוכלוסיה, שאיפות פוליטיות.
שזירה של מספר עלילות שונות שלכולם קשר -פוליטיקאי וסיפור משפחתו, פוליטיקאי ששואף להבחר שוב לפרלמנט האיטלקי.
סיפור המשפחה שהתפרקה לשוטר (וכים מאבטחו של הפוליטקאי) בעל נטיות לאלימות, סיפור של בחור צעיר מבית טוב שמחליט לעשות מעשה ולבנות פצצה, להיות אנרכיסט.
הספר בנוי בצורה של שעות היממה (24...) ויש לו מגמה של בניית מתח.
ספר לא קל לקריאה.
יום מושלם לקרוא עד הסוף

אהבתי את השפה של הספר. התיאורים והדמויות תוארו נפלא, אפשר היה להריח את זיהומי האופנועים המצ'וקמקים מול המכוניות היוקרתיות ולהרגיש את העיר המיוחדת זו כאילו היא בנאדם חי ונושם. הסיפור מתפרס על שעות, כשלאט ובזהירות מתגלה הקשר בין הדמויות, אנרכיסט, שוטר מצטיין, פוליטיקאי, מתבגרת, ילד שסובל מהתעללויות מבריונים בבית ספרו, אם חד הורית שנאבקת להתקיים, אשת חברה בורגנית - כולם מקבלים יחוס ראוי בתיאורים חיים, בלי שמץ הזדהות או אהדה אותה צריך לחפור ולהוציא מהקורא.
לא כל הופים סגוים, לא קיבלתי תירווה או השלמה כשנגמר ספר. כמו בחיים- כל אחד ממשיך לדרכו, אם אסון או דילמה, או פשוט להמשיך לחיות.
רומא אחרת. תודה למורן אטיאס שתרגמה בכשרון.