אני לא נשכנית טובה. קל לי לכתוב ביקורת על ספר מעולה ולהרעיף שבחים, או להשתפך בדמעות על ספר מרגש ועצוב. אני יכולה להתנפל על המקלדת בפרץ זעם שוצף על ספר שהרגיז אותי מאוד. אבל מה כותבים על ספר שחלף דרכי ולא הותיר חותם מיוחד? כאן מתבקשת שנינות עוקצנית, כזו שכמה חברים בסימניה מתברכים בה ואני חסרה. בכל זאת החלטתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, כדי להראות שגם אם מבשלים ספר לפי מתכון מצויין ומשתמשים ברכיבים מעולים, עדיין אפשר להקדיח את התבשיל.

נתחיל בתקציר. איתן הוא איש נורמטיבי. מתכנת מחשבים נשוי באושר (לכאורה?) ואב לבת. מאורע שולי מסיט את חייו ממסלולם הקבוע ומעלה בו זכרונות ישנים על עבר שרצה לשכוח, זכרונות שמטלטלים את חייו ומעלים שאלות נוקבות לגבי חייו והסובבים אותו. הזכרונות הטורדים את מנוחתו של איתן עוסקים בשירי, נערה שאיתה נהג להיפגש בימי התיכון ואיתה שכב פעם אחת, אולי בניגוד לרצונה. "אולי" כי שירי לא אמרה ממש לא אבל גם לא הסכימה במפורש. איתן הנער התעלם מהספק, אולם איתן המבוגר מנסה להזכר שוב ושוב ברגע ההסכמה/אי ההסכמה שנותר מעורפל ומטושטש בזכרונו, ותוהה האם הוא באמת אנס.

לכאורה יש כאן הכל. גיבור שקל להזדהות איתו, דילמה חשובה – מהו אונס? מהם גבולות ההסכמה? האם אנשים "טובים" מסוגלים לעשות מעשים נוראיים? רובנו לא נגיע למצב הזה של לחשוב על עצמנו משהו נורא. אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים טובים, רוב האנשים לא עוצרים לחשוב אולי הם האיש הרע. יש כאן אפילו נקודת מבט מקורית – גלבפיש בחרה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של איתן, ולא מנקודת המבט הצפויה של שירי. גם הכתיבה קולחת והספר קריא.

למרות כל אלה לא נשאבתי לסיפור. במהלך הקריאה התחדדה אצלי מרגע לרגע תחושה של זיוף, של נסיון להוליך אותי שולל. גלבפיש "יודעת" איך צריך לכתוב סיפור. היא הרי מעבירה סדנאות כתיבה.
לספר יש את המבנה ה"נכון", מבנה ספרותי נתון מראש, מעבר תפור מדי בין מסלולי הסיפור השונים, כאילו נכתב על ידי משתתף שקדן בסדנת כתיבה.
בנוסף לכך, למרות הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של איתן, היתה לי לאורך כל הקריאה את התחושה שגלבפיש דווקא מזדהה עם שירי, שמתוארת כבת דמותה של גלבפיש עצמה. כאילו שהבחירה באיתן היתה בחירה ספרותית ורעיונית בלבד ואין בה שום כנות אמיתית.

ומעבר לניתוח הספרותי – אני חושבת שעצם העלאת התהיה האם איתן אנס או לא מרוקנת מתוכן את משמעות המילה "אונס" כאקט אלים ונורא שהוא באמת פשע. איתן לא אנס. כנראה שהוא לא היה רגיש מספיק להבין ששירי רק רוצה למצוא חן ולכן נסחפת אחריו למשהו שאינה באמת רוצה בו. רבות מאיתנו היו במערכות יחסים שבהן לא העזנו להיות גלויות ביחס לרצוננו האמיתי ורק רצינו להיות נחמדות. אז כל הגברים הם אנסים בפוטנציה? אני לגמרי לא מסכימה. בכל מקרה, הדילמה עצמה מעניינת, אלא שההשוואה לאונס התחברה לי לתחושת הזיוף, כאילו גלבפיש הכריזה "הבה נכתוב ספר שדן באונס אבל מנקודת מבט מקורית."

בקיצור, יותר סיפור צפוי ומצוחצח מאשר סיפור קטן ומלוכלך.

זה ספר מזה יפה,אשר מוכיח לנו שלא כל דבר קורא איתנו בחיים,חייב להיות צד אשם במה שקרא.
ולפעמים קוראים דברים כי הם היו צרכים לקרוא.
איתן כל ערב יוצא לריצה,ויום אחד בזמן שעת הריצה שלו,
נתקל במקרה בבחורה ששוכבת בשביל של הפארק,חצי ערומה
איתן רץ איתה על מנת להזעיק לה עזרה.
וכך מתחיל סיפור מאוד מעניין,ועלילה ממש נותנת לך המון חומר למחשבה.
ממש ספר טוב כתוב בצורה מאוד זורמת ומיוחד במינו,אהבתי.

לא משהו – כתוב בכשרון רב
דבר אחד ברור, הגברת גלבפיש יודעת לכתוב. אילו היה לה גם סיפור מעניין, זה היה יכול להיות ספר אדיר. הספר נראה לי בדיעבד, אחרי שקראתי אותו, כמו תרגיל בכתיבה שבוא סטודנט שאין לו על מה לכתוב מיישם בכשרון רב את כל מה שהוא למה בקורס.
הפריע לי למשל העובדה שהגברת רוני כותבת בגוף ראשון המיצג גבר שהוא הגיבור הראשי של הסיפור. זה מפריע במיוחד כיון שהאוירה בספר משדרת פמיניזם, אמנם לא קיצוני, אבל די בולט.
נשים, אתן וודאי תאהבו את הסיגנון. הנשים הן הכל, הן יוזמות, הן הבסיס היציב והמוצק, הן חכמות ומבינות הכל. לאומתן, הגבר שהוא הדמות המרכזית בספר, חסר עמוד שידרה, חלש ומתקשה בקבלת החלטות. התכונה ה"טובה" היחידה שחוזרת על עצמה מספר מוגזם של פעמים בספר: "הוא יפה."
יש קטעים רבים שלא ברור בכלל למה הם בספר. נראה כאילו ההוצאה אמרה לסופרת שצריך למלא יותר דפים.
אומר שנית שהספר כתוב טוב. אבל זה לא ספר שקשה להניח בצד ולעשות דבר אחר, או כזה שאתה כבר רוצה להגיע הבייתה כדי להתחיל לקרוא.

לרבים מאתנו יש סיפור קטן ומלוכלך בעברם. ומה אנו עושים בו ? מטאטאים אותו היטב מתחת לשטיח וממשיכים בחיינו כרגיל.

אצל איתן, איש מחשבים יפה-תואר הנשוי לנעמי ואב לעלמא, זה עבד אחרת. הסיפור הקטן והמלוכלך שלו תפח והתעצם תוך שהוא משבש לחלוטין את חייו.

איתן יצא לריצת ערב שגרתית בפארק הלאומי ברמת-גן. במקרה סטה מדרכו אל חורשה צדדית ושם נתקל בנערה שנאנסה והושלכה על השביל. הוא הרים אותה, פינה והציל אותה. במקום ליהנות ממעמד הגיבור שרכש בזכות, המקרה מזכיר לו את הסיפור הקטן והמלוכלך שלו. הוא נתקף בנחישות עזה לקבל מענה לשאלה המטרידה אותו מזה שבע-עשרה שנים. הרצון לקבל תשובה הוא כה עז עד שגם אפשרות פירוק המשפחה בעקבותיו אינו מרתיע את איתן.

הסיפור מעלה שאלות מוסריות כבדות משקל : מהו רצון חופשי? מהי אלימות נעורים? האם יש לרדוף אחר האמת בכל מחיר? האם מותר בשם ה"אמת" לפרק משפחות?

הסיפור כתוב בגוף ראשון, מפיו של איתן, ומשדר אמינות. למחברת, רוני גלבפיש, שפה עשירה ורהוטה וכישרון תיאורי רב. לאורך כל הספר יכולתי ממש "לראות" את התמונות שהיא מתארת, כאילו אני צופה בסרט. היא נכנסת לדמותו של איתן בצורה מאוד משכנעת.

דמותה של נעמי, אשתו, היא לדעתי מושלמת מדי. אישה מיוחדת, יפה, חכמה, ציירת מחוננת, אימא נפלאה, בוגרת, ישרה בצורה קיצונית. אין לה שום תכונה שלילית. יתר הדמויות : איתן עצמו, חברו הוותיק רון, חבריו לעבודה, אימו, שירי לרמן, חנה המרצה – הן דמויות עגולות אשר להן תכונות טובות ורעות גם יחד.

הספר קריא מאוד, לא יכולתי להניח אותו מידי ותוך שלושה ימים סיימתי את הקריאה בו.

סיפורו של איתן מושך ומרתק כי הוא מצליח לשרטט סיפור של דמויות מורכבות שמעוררות הזדהות כי אינן "טובות" או "רעות", אלא פשוט אנושיות. ככל שמתקדמים בקריאה, ולי זה קרה מהר, ההיכרות עם הדמויות דומה יותר להיכרות עם אנשים מהחיים- קצת מגלים עבר, קצת הווה, עוד תכונה אהובה ועוד תכונה בזויה. מומלץ בחום.

מהו אונס?ומהו חיזור?

זהו נושא הספר, כתוב ישראלית.
כלומר ההויה ישראלית , הדמויות ישראליות, ואפילו הסביבה.
הסופרת מביאה משמעות של אונס גם מהיבט של מציל הנאנסת וההשפעות עליו ועל סביבתו(אשתו, בתו ועוד).
והוא משאיר מקום למחשבות גם כמסיימים אותו.

מאידך, העלילה עמוסה ביותר מדי דמויות (לא ברור מה תפקיד אביב של איתן בעלילה), גם גלישה לפעמים, לצורת פלשבק מיותרת ומפריעה.לא ברור מדוע בירור נושא האונס /לא אונס עם שירי נעשה באמצעות שליח, בקיצור יש מה לנכש וללטש בספר ובכתיבה.
למרות זאת, בסך הכל ,הספר מותח,יש בו רעיונות יפים
וראוי לקריאה.
אני קורא לרוני גלבפיש להמשיך בכתיבה ואהיה אחד מקוראיה הנאמנים.