ביקורת ספרותית על מַי פירסט סוני מאת בני ברבש
ספר בסדר

---

תל אביב של שנות השמונים, משפחה מפורקת שמנסה להשתקם בעוד ילד מתבגר שמצוייד במכשיר הקלטה מקליט את כל מה שקורה. ספרו של ברבש, מי פירסט סוני, הוא מעין פלט ארוך, תמליל של מה שהמכשיר הקליט וההתרחשויות להן היה הילד עד. הכל מתועד: היחסים בין בני המשפחה, נסיונותיהם של האם והאב למצוא בני זוג חדשים, סיפורי הסבים והסבתות שעלו לארץ מאירופה ומארגנטינה, הדוד החוזר בתשובה ועוד סיפורים משפחתיים מתובלים בהתרחשויות יומיומיות לכאורה חסרות משמעות.

בספר, כמו בחיים, אין היררכיה, אין כרונולוגיה, ואין הפרדה בין שמח לעצוב. במתכונת זרם התודעה, ההקשרים הם אינטואיטיביים, ההתרחשויות כתובות ברצף שהנקודות והחלוקה לפסקאות נדירים בו, והחלוקה לפרקים אינה קיימת כלל. בכל המיש-מש הזה יש משהו מאוד ישראלי. רגע סוחט דמעות נמהל ברגע משעשע, והכל טבול באמיתות קטנות שמרכיבות את החיים שלנו פה.

ועל אף כל זאת, מבנה הספר, המייחד אותו מספרים אחרים, עושה לו עוול מסויים. הקריאה בספר שאין בו פרקים והפוגות מתישה במקצת, והפסקאות הארוכות לא מותירות מרווח נשימה. בקיצור, אין מקום מתאים לעיגון סימניה ולחניית לילה. ובאותו הקשר, מתמיהה החלטת הסופר לסיים את הספר כפי שהוא מסתיים. שהרי צורת הסיפור נובעת מערבוביותם של החיים ומכך שלחיים אין עלילה ברורה, ודבר לא מוביל לדבר בצורה מסודרת. הבחירה דווקא בסיום החלטי ומפתיע, כאילו כל מה שנכתב עד עתה נועד להוביל לסוף הזה דווקא, נוגדת את העקרון שלפיו נכתב הספר. היה נכון יותר לסיים את הספר בעוד מקרה יומיומי, משמעותי ולא משמעותי, גורלי ולא גורלי בחיי המשפחה.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על מַי פירסט סוני