הספר מתאר משפחה תל אביבית, הורים פלוס שלושה ילדים, בשנות השמונים. המשפחה מתוארת על כל חולאיה על ידי הילד האמצעי שמתעד כל רגע באמצעות הרשמקול הראשון שלו של חברת סוני, ועל כן שם הספר. כמו כן מתוארות גם המשפחות הגרעיניות של ההורים, על כל המורכבויות שבהן וביחסים הבין דוריים.
ובאמת שהמשפחה הזאת חולה, ובספר אנו הקוראים נחשפים לפרפורי הגסיסה שלה, וזה מרתק ועוצר נשימה מעצב לעתים, ולפעמים קורע מצחוק, מעין שילוב משונה שכזה.
הכתיבה בספר מאוד מיוחדת, בלי ממש פסקאות מסודרות, והכל מנקודת מבט של ילד צעיר, על כל הדברים שהוא מבין ולומד לצערנו להבין במהלך הספר.
והסוף, אוי הסוף, מחץ לי את הלב.
בלתי נשכח.

כל בעל מקצוע ואפילו סתם הנדימן חובבן יודע שכלי עבודה שעושה הכל הוא פשוט לא טוב, לכל כלי עבודה יש את היעוד שלו תנסו פעם לדפוק מסמר עם מפתח שוודי או תנסו לסגור בורג עם לדרמן ואז תבינו.
אבל בוקר שבת קיצי אחד ב- 8.8.20 ליתר דיוק עולמי התהפך עלי, וכל זה קרא שהתחלתי לקרוא את הספר מי פירסט סוני, ספר שדוחס את כל הישראליות על גווניה רבדיה והמורכבות שבה לפחות מ 200 עמודים בדיוק כמו שאולר שויצרי דוחס 12 כלים שונים לתוך מארז קומפקטי שנכנס אל תוך הכיס. מסופר בספר על ציונות, עליה, חזרה בתשובה, ילדות, התבגרות, צבא, יחסים שבתוך המשפחה, מחלוקות בין דוריות וויכוחים שבין ימין שמאל (כן זה לא קורה רק בשנת 2020) וכל זה במהירות מסחררת בהומור שנינות ועצב, המון עצב.
ספר מומלץ - כל אחד יהייה בסופו מעט חכם יותר וגאה בלהיות ישראלי על אף המורכבות הכרוכה בכך.

הספר הזה הוא ספר על משמעות הזמן.
זמן שאוזל ממש כמו קומביין שקוצר שדה שיבולים.
הזמן הזה סובב את הקורא כמו מערבולת רוח.
זמן שלא עוצר מלכת ומשנה את כולם: לשונם, הוויתם, דעותיהם, בגרותם, מגוריהם,
וגם בעיקר משמעותם במשפחה: תפקידם, תפקודם.
הזמן שדורס ומאיין את הילדות של יותם המספר, אִיוּן שמשביח כל כך את כתיבתו והבנתו את העולם שסביב.
השנים שחולפות מנגד, סוג של זמן שאול, מונצחות בתמונות שבאלבום, וסבתא מרים שאומרת לכל מי שהיה עוצר על ידה "בלי לרגיש הוא עובר".
הזמן הנושב כמו בריזה על האנשים = העלים הנדים ברוח על עץ שענפיו באדמה, שורשיו באוויר
ולמרגלותיו תפוח שהרקיב וצימח עץ חדש.
מזמן לא קראתי ספר פואטי כל כך. לכל מילה משמעות (לא סתם מקדיש ברבש דיון שלם לחמץ ולמצה...).
זו יצירה שהיא בבחינת ממתק יקר, שגם אם יש ב 224 עמודיה תיאורים מכבירי פרטים, אין בה מילה מיותרת.
רוצו לקרוא!

מופלא. ישראלי בועט, פשוט, כואב, טראגי, מצד אחד כל-כך יומיומי ו"משלנו", מצד שני כל כך מזעזע וכל כך מסוג הדברים שהיינו רוצים שיישארו אצל השכן. תענוג צרוף.

ספר נחמד.
הספר הוא בעצם הקלטות שביצע בן המשפחה במשך שנות ילדותו והתבגרותו.
הקלטות שהקליט את בני משפחתו, ללא סינונים ועריכה.
כך קיבלנו בעצם הצצה לחיי משפחה במצביה השונים, עת המשפחה היתה מאוחדת, לאחר מיכן בתקופת היפרדות ההורים ועד לגילוי הטרגי...
סיפורי ההקלטה כוללים את המשפחה המורחבת ודרכם מסופרת ההתמודדות של הסבים והסבתות עם סיפור עלייתם ארצה.
וכן הקלטות ויכוחים בנושאים פוליטיים... כמו בכל משפחה.
כתוב בחוש הומור ויחד עם זאת מאוד מרגש ונוגע ללב.
מומלץ.

תל אביב של שנות השמונים, משפחה מפורקת שמנסה להשתקם בעוד ילד מתבגר שמצוייד במכשיר הקלטה מקליט את כל מה שקורה. ספרו של ברבש, מי פירסט סוני, הוא מעין פלט ארוך, תמליל של מה שהמכשיר הקליט וההתרחשויות להן היה הילד עד. הכל מתועד: היחסים בין בני המשפחה, נסיונותיהם של האם והאב למצוא בני זוג חדשים, סיפורי הסבים והסבתות שעלו לארץ מאירופה ומארגנטינה, הדוד החוזר בתשובה ועוד סיפורים משפחתיים מתובלים בהתרחשויות יומיומיות לכאורה חסרות משמעות.

בספר, כמו בחיים, אין היררכיה, אין כרונולוגיה, ואין הפרדה בין שמח לעצוב. במתכונת זרם התודעה, ההקשרים הם אינטואיטיביים, ההתרחשויות כתובות ברצף שהנקודות והחלוקה לפסקאות נדירים בו, והחלוקה לפרקים אינה קיימת כלל. בכל המיש-מש הזה יש משהו מאוד ישראלי. רגע סוחט דמעות נמהל ברגע משעשע, והכל טבול באמיתות קטנות שמרכיבות את החיים שלנו פה.

ועל אף כל זאת, מבנה הספר, המייחד אותו מספרים אחרים, עושה לו עוול מסויים. הקריאה בספר שאין בו פרקים והפוגות מתישה במקצת, והפסקאות הארוכות לא מותירות מרווח נשימה. בקיצור, אין מקום מתאים לעיגון סימניה ולחניית לילה. ובאותו הקשר, מתמיהה החלטת הסופר לסיים את הספר כפי שהוא מסתיים. שהרי צורת הסיפור נובעת מערבוביותם של החיים ומכך שלחיים אין עלילה ברורה, ודבר לא מוביל לדבר בצורה מסודרת. הבחירה דווקא בסיום החלטי ומפתיע, כאילו כל מה שנכתב עד עתה נועד להוביל לסוף הזה דווקא, נוגדת את העקרון שלפיו נכתב הספר. היה נכון יותר לסיים את הספר בעוד מקרה יומיומי, משמעותי ולא משמעותי, גורלי ולא גורלי בחיי המשפחה.

איזה יופי של ספר! הכתיבה, שבתחילה נראתה מוזרה, סחפה אותי לתוך הספר. נתקלתי בספר בעת טיול ולמרות שהתקציר על העטיפה לא נראה מזהיר, נהינתי ממנו מאוד, על אף העלילה המדכאת והמציאותית, מנקודת מבט תמימה ורגישה.

קליל וחמוד. תקדים פסיכולוגי- ההומור כמנגנון הגנה. לא רק אצל ילדים-אגב, אצל כולנו.

קריא וזורם. מצחיק עד דמעות ועצוב כל-כך...