אחוות התכריך הקדוש הוא ספר עם המון פוטנציאל. תעלומה היסטורית, צוותי משטרה נגד כתות דתיות ועיתונאית אחת חטטנית. בפועל, הספר מעט מאכזב.
ראשית, הספר מספר על אירועים הן בהווה והן בעבר לסירוגין. בעיניי, הכתיבה על האירועים מהעבר הייתה קצת משעממת וארכנית, ולא מספיק מעניינת. את רוב הספר קראתי לפני השינה, ועיניי נעצמו בד"כ בקטעים הללו.
שנית, גם הכתיבה של האירועים שבהווה לוקה בחסר. באורח כמעט פלאי, צוות המשטרה כמעט ולא נתקל בבעיות בהן הוא צפוי להיתקל - הוא לא חוקר "בטעות" כיווני חקירה מוטעים והוא לא מגיע למבויים סתומים. האנשים המרכיבים את צוות החקירה מפרים אחד את השני ברעיונותיהם, ואיכשהו, באמת באורח פלא, אין להם ממש טעויות. גם בסדרות מתח ובסרטים, הגיבורים תמיד בודקים כיוונים שמתגלים כשגויים, אך עוזרים להם להתקדם בחקירתם. זה די הכרחי, הרי על מנת לשמור על מתח ועל אמינות, לא ניתן להאכיל את הקורא בכפית ולתת לו ישר את כל האמת. לצערי, ב"אחוות התכריך הקדוש" פשוט חסכו מאיתנו את הכיוונים השגויים, וזה גורע מהקריאה.
שלישית, הספר מתיימר להיות קצת "צופן דה וינצ'י" ו"נערה עם קעקוע דרקון" בו זמנית. בשניהם יש איזושהי תעלומה מהעבר, יש בה אישה שעוזרת ל"גיבורים הראשיים" לחקור, ויש בהם גם קבוצות ואנשים שעושים הכל כדי שהאמת לא תתגלה. אבל ב"אחוות התכריך הקדוש" אין מספיק התעמקות באנשים עצמם. אנחנו לא ממש יודעים דבר על מרקו, מפקד הצוות המשטרתי, על סופיה גלוני, ההיסטוריונית המבריקה שעובדת עם הצוות (מלבד העובדה שהיא יפייפיה עוצרת נשימה ומלבד מערכת היחסים שלה עם עמיתהּ לעבודה) ואנחנו לא יודעים גם כמעט דבר על אנה חימנס, העיתונאית שאף אחד לא הזמין להצטרף. חוסר ההתעמקות הזה מקשה על היכולת להתחבר לדמויות, להכיר אותן ואת אופיין ולדעת לצפות את מעשיהן, משל היו חברינו הקרובים.
והנקודה הרביעית, שמתקשרת גם לנקודות הקודמות, היא שהספר פשוט איטי. גם "צופן דה וינצ'י" וגם "נערה עם קעקוע דרקון" ניחנים בכתיבה מעולה ובקצב מהיר. את שניהם קראתי בנשימה אחת. בכל אחד מהם, אם נבדוק עמוד אחד, ואז נעביר מאה עמודים קדימה, נגלה שהמון דברים קרו בזמן הזה והמצב השתנה לחלוטין. ב"אחוות התכריך הקדוש" זה פשוט לא קורה. הספר לא זז הרבה. הוא פשוט מספר מה קרה, כמו מסמך היסטוריוני. אולי זה בגלל הכתיבה בשתי תקופות שונות, ואולי זה בגלל כתיבה לא מספיק טובה. בספר מתח טוב, יש שתי אפשרויות: או שהעלילה תתקדם מהר ותשאיר אותך חסר נשימה, או שהיא תתקדם לאט ותשאיר אותך חסר נשימה מרוב מתח. בשני המקרים אתה אמור להישאר חסר נשימה. כאן לא. העלילה, כאמור, לא ממש זזה, והאמת היא, שאפשר היה לקצר את 466 עמודיו של הספר להרבה פחות, בלי להפסיד הרבה.
לסיכום, הספר מלא פוטנציאל ובהחלט נחמד, אבל פשוט לא מספיק.
