****
השבע לא יבין לעולם את הרעב. מכאן הכול מתחיל. ואת זה אני כותב כאדם שבע. מה שבע, מושחת. כזה שאם עבר התאריך של החלב, אני אפילו לא מרחרח את השקית כדי לבדוק אם יש מצב להשתמש בחלב עוד יום. אני פשוט קונה שקית חדשה. ולא רק אני מושחת, אלא גם אתם, יא שמנים. כל מי שקורא את הביקורת הזאת. בביטחון של תשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים, מי שקורא את השורות האלה שייך לתשעים ותשעה אחוזים העשירים של העולם, למרות שכל כך קשה לנו להרגיש ככה. יש לנו מחשב, ואינטרנט. זהו, גמרנו. אנחנו עשירים, השפע נוזל לנו מהאוזניים, וזאת למרות כל המחאות, הקוטג' והדלק היקר. אנחנו לא מסוגלים להבין דלות אמיתית מהי, כי עושר נדמה לנו כאחוזות רחבות ידיים ומטוסי מנהלים, אבל ליד מי שהונו מסתכם בחולצה ומכנסיים, או בתאואת מים משותפת לכל המשפחה, אנחנו עשירים מסריחים.
על פי גיבור הספר, בלראם האלוואי, ישנם שני עולמות - החשכה והאור. מי שנולד בחושך, אין לו סיכוי לצאת לאור. אנחנו שומעים על בנייני הזכוכית והממורקת בבאנגלור ומדמיינים את כל ההודים העניים שמתעשרים להם בזכות הגלובליזציה, מיקור החוץ וההזדמנויות המופלאות שנוצרו בגלל כל אלה, אבל האמת הפשוטה היא שרובם עדיין עבדים נחשלים, ומיעוט מיעוטם אכן מצליח להגיח לרגע אל מעל המים הבוציים.
האלוואי נולד בחשכה, לקאסטה נמוכה של מכיני ממתקים - מה שמייעד אותו למעשה לחיים נרצעים ככותש פחם או מלצר בבית תה, לכל היותר. בדרך לא דרך הוא זוכה להיות נהג של אדון עשיר, כך שהוא חי ללא הרף על קו הגבול הבלתי עביר בין העוני לעושר, כשהוא עצמו עני מרוד, וצופה בעל כרחו בחייהם המרופדים של אדוניו, להם הוא שוטף את רגליהם ומסיע אותם ממסעדה של מלון אחד למשנהו, וממתן שוחד לפקיד ממשלתי אחד לשימון מפקח משטרה אחר.
מה שמייחד את הרומן הזה משאר הספרים הצבעוניים על הודו שניבטת מכתביהם של ויקראם סת, סלמן רושדי, וויקאס סווארופ, ארונדהטי רוי ודומיהם, הוא שאין כאן טיפת פולקלור. אין כאן "הודו הקסומה בעלת אלף הפרצופים". בספר הזה אתה מקבל את הודו לפרצוף, הודו מסריחה, קשה, חסרת חמלה, של להיות או לחדול. של להיות עני, כלום, אפס, או עשיר עם הזדמנויות ואמצעים, כשכל אחד לא מסוגל בכלל להבין מה קורה בצד שמולו. אין כאן טיפה התייפייפות והתחסדות, אלא מבט על אדם שמואס בחייו כפי שהם ויודע שאם יעשה את הצעד הבלתי מתקבל על הדעת של לבעוט בהם, הפשע הכרוך בעזיבת חיי הכלום שלו יעלה בחייהם של כל בני משפחתו.
עם זאת, בכנות, אני לא חושב שיש כאן חומר לפרס בוקר, שהוא אולי הפרס הספרותי החשוב בעולם. יש כאן ספר בסדר, בלי הרבה שיאים ספרותיים או הישגים יוצאי דופן. לא התרגשתי מי יודע מה, או עצרתי את נשימתי במתח. העלילה מתבקשת למדי, לא בלתי מעניינת אבל גם לא נשארתי ער עד שתיים בלילה כי הייתי חייב לדעת מה קרה. גם העובדה שאני אדם לבן (שבע), הקשתה עליי להזדהות עם גיבור הספר.
מעבר לזה מעניין לקרוא את מה שקורה בהודו של היום ולנסות לנחש איך כל עניין הגלובליזציה ישפיע על חיינו אנו בעתיד (או כבר משפיע, כפי שניתן להתרשם מהסקירה שלי על "העולם הוא שטוח", ספרו של תומס פרידמן המעצבן שקראתי לפני מספר שנים - http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=16559 ).
****
