ביקורת ספרותית על אי מאת אלדוס האקסלי
ספר בסדר

---

מה אם היו אומרים לכם שיש איזה אי טרופי, אי שם באוקינוס, שבו כסף לא מעניין אף אחד, שהנפט הוא סתם עוד אוצר טבע שאפשר להשתמש בו, אבל לא מעבר למה שצריך, שאפשר לקחת סמי הזיה, שילדות קטנות מסתובבות עד גיל די מאוחר בלי חלק עליון, ושכולם מתחשבים בטבע – לא הייתם מתים להשתקע בו? ומה אם היו אומרים לכם שיש אנשים שרק רוצים לחרב את כל זה?

בשנת 1960 מגיע ויל פארנבי לאי פאלה. כעיקרון, הוא מגיע בשליחות של איל הון שרוצה לשים ידיו על הנפט שנמצא באי ומובטח לו שכר שמן אם יצליח במשימה זו. על מנת להבין למה זה כזה "ביג דיל" צריך להבין את האוכלוסיה שחיה בסוג של אידיליה על האי הזה משהו כמו 150 שנים. זוהי חברה שלא ממש מאמינה בקידמה ואוצרות הטבע שנמצאים ברשות האי, כגון נפט, לא מעניינים אותם מעבר לתוצרים שהם עצמם, תושבי האי, יכולים להפיק מהם. לא מעניין אותם שמוכנים להציע להם הרבה כסף בשביל זה – זה פשוט לא בראש מעייניהם. ספינתו של ויל נטרפת לחוף והוא נפצע. דר. רוברט מקפייל בא לטפל בו ביחד עם שני ילדיו וכלתו שהתאלמנה לא מזמן. ויל מבקש ללמוד את האי ולהכיר אותו והמשפחה, שלא יודעת על כוונותיו, מסכימה בשמחה ודרכם הוא לומד על האמונות, המנהגים ואורח החיים של האוכלוסיה על האי.

האמונה שלהם משלבת בין כל הדברים הטובים של המזרח וכל הדברים הטובים של המערב, יש קצת מכל דבר וכל אחד מצליח למצוא את עצמו. יש שם ציפורי מיינה מדברות שאומרות "כאן ועכשיו" ו-"תשומת לב" כדי שאנשים לא ישכחו את מה שחשוב באמת. האקסלי מציע כאן הרבה רעיונות מעניינים שנוגעים למשפחה הגרעינית, לחינוך ולחוויות רוחניות שמוצעות דרך לקיחת סם מסוים שנקרא "תרופת מוקשה" – דבר שנעשה כבר בבית הספר ובפיקוח מלא. דוגמא למשפחה היא – לכל ילד יש במממוצע 20 בתים מאמצים אליהם הוא יכול לברוח אם המצב בבית לא משהו. יש ארגון שנקרא "מועדון אימוץ הדדי" שכולל בין 15-25 זוגות הורים מסוגים שונים (צעירים ומבוגרים) ואז מתקבלות "משפחה מסוג שונה בתכלית. לא בלעדית כמו המשפחות שלכם, ולא נגזרת מראש, לא חובה. משפחה התנדבותית, כוללנית ולא נגזרת מראש" (עמ' 11).

החברה עצמה מוצגת כמעין חברה אידילית ולכן היא מסוג הדברים ש"אוהבים לשנוא". גם אני מצאתי את עצמי עם רגשות אמביוולנטים לקראת סוף הספר – זה טוב? זה לא טוב? זה פשוט נשמע יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. כל הספר מלא בפילוסופיות, שהן מנת חלקם של התושבים באי, ולקראת הסוף זה כבר התחיל לעצבן אותי. העלילה קצת נשכחה מאחור והעיקר היה הרעיונות האלו של האקסלי, שאני מניחה שנחשבו מהפכנים כשהספר יצא לראשונה ב-1962, היום זה סתם נראה נאיבי. שלא תבינו אותי לא נכון – הלוואי על כולנו חברה שמתנהלת בצורה כזו – לא חומרית, שהנפט שברשותה לא מעניין אותה, שהיא מפיקה רק את התוצרים שהיא צריכה וזהו, שלא מעניין אותה כסף וקידמה, שהציפורים בה מדברות ומזכירות לנו שמה שחשבו זה כאן ועכשיו – הלוואי. זה פשוט נראה יותר מידי טוב והלכתי לאיבוד לקראת הסוף.

לא קראתי אף ספר של האקסלי, אבל מהשיטוטים שלי באינטרנט הבנתי שהספר הזה בא להיות היפוך גמור ל"עולם חדש מופלא", שתיאר תמונה מחרידה של עתיד האנושות. יכול להיות שזו תהיה חוויה מעניינת למי שקרא את הספר הקודם. אני לא יכולה להגיד שהתחברתי "עד הסוף".

דירוג הקואלית:
2.5 קואלות מתוך חמש.

פינת העטיפה:
העטיפה היא אולי הדבר הכי יפה בספר הזה, לטעמי. זוהי העטיפה של הספר גם בארצות אחרות, לא עשו לו עיצוב מיוחד כאן בישראל, אלא השתמשו בעטיפה שהוא הגיע איתה ועשו בשכל. קודם כל – עטיפה לבנה. לא יוצא לי להיתקל הרבה בעטיפות לבנות וחוץ מהעובדה שיש לה נטיה להתלכלך יותר מהר, יש בזה משהו כל כך יפה וטהור ושונה, זה ישר קופץ לעין. על העטיפה יש אימג' של ציפור (ככל הנראה הכוונה לאותה ציפור מדברת), שמורכבת מחלקי פרחים, צמחים וענפים בכל מיני צבעים. הטקסט שכתוב על הכריכה האחורית ממוסגר על ידי אותם חלקים, רק בסידור שונה. זה פשוט יפייפה לטעמי. השפה העיצובית מושלמת. כל פעם שפתחתי את הספר הסתכלתי על העטיפה שוב. אנשי האי פאלה מאוד מחוברים לטבע ולבעלי החיים וכאן הצליחו לחבר את הכל לאימג' אחד.

ציטוטים:
בנו הבכור מת לפניו, וירש אותו נכדו, שהיה חמור גמור - אבל פיצה על כך בחיים קצרים במיוחד".

"איש אינו צריך ללכת לשום מקום אחר. כולנו, לו רק ידענו זאת, כבר שם.
לו רק ידעתי מי אני באמת, הייתי חדל להתנהג כמו מה שאני חושב שאני; ולו הפסקתי להתנהג כמו מה שאני חושב שאני, הייתי יודע מי אני".

עוד ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il

» ביקורות נוספות של קואלית
» ביקורות נוספות על אי