"כזה הוא הסיפור שלנו: בא מן החושך, מסתובב קצת, חולף וחוזר אל החושך. משאיר אחריו זיכרון שמעורבים בו כאב וקצת צחוק, חרטה, תימהון."

את הספר הזה קיטלגתי ברשימת "שווה קריאה שניה", אך מאחר וקראתי אותו ממש מזמן - הוא נכתב לפני שלושים שנה - לא כתבתי עליו סקירה באתר. עכשיו התחברו להן כמה נסיבות יחדיו והגעתי לקריאה שניה. בראש ובראשונה זה מפני שמצאתי אותו בספריית הרחוב, הסיבה השניה היא שיש לבחון ספרים מרשימת שווה קריאה שניה אם אכן הם עומדים במבחן הזמן ובמבחן שניות הקריאה. והסיבה השלישית היא השנה הזאת, הנוראה, שנת מלחמת הקוממיות השניה שלנו, שגורמת לי לקרוא הרבה על תקופת קום המדינה ועל תקופות נוספות.

המספר של הספר אינו מגלה לנו את שמו הפרטי, נקרא "פרופי", כלומר פרופסור בפי חבריו ואנשים מסביבתו, ו"רום מעלתו" על ידי אביו. התקופה היא תקופת החופש הגדול בשלהי המנדט הבריטי, ופרופי הוא ילד בן שתים עשרה ורבע שגר בירושלים המנדטורית. בן יחיד שמתגורר בדירת מרתף בת חדר וחצי עם אימו שהיא כמעט אחות ועם אביו המלומד, העובד בימים ושוקד על ספרו העוסק ביהדות פולין בלילות. הדירה היא דירה קטנה - החדר העיקרי בה הוא חדר המגורים בימים, חדר השינה של ההורים בלילות, לאחר שהם פותחים את הספה המתקפלת ופורשים אותה לשינה, וחדר הספרים של אביו - כונניות הספרים מקיפות את החדר סביב סביב מרצפה לתקרה ואינן משאירות מקום לשום תמונה או קישוט אחר.

זה חופש גדול, אז מדי יום אחרי ארוחת הבוקר ההורים הולכים לעבודת יומם, והבית נשאר ממלכתו של פרופי, שאחרי שהוא מסדר את המטבח, יש לו ים של זמן לרשותו, והוא מסתכל על מפות התלויות במסדרון, מתכנן מלחמות מחתרת עם שני חבריו מהשכונה. לפעמים הוא הולך לקפה הסמוך ונפגש בסתר עם שוטר בריטי, לפגישה שבה הם מלמדים זה את שפתו של זה. כל האידיליה מתפוצצת כשחבריו למחתרת מגלים את קשריו עם השוטר הבריטי ודנים אותו להרחקה בעוון בגידה. זה העולם של הפנתר במרתף - עולם של מאבק בבריטים, חלומות להקמת מדינה יהודית, אמא שמסייעת לפצועים בלילות ואבא שכותב טיוטות לכרוזים מפלילים. עולם של עוצר לילה, סריקות בבתים, כבדהו וחשהו מנומס לשוטרים בריטיים. עולם של מילים גדולות כמו "אלביון הנוכלת" ודאגות קטנות כמו הצחוק של ירדנה השכנה. פרופי, שהיה "ילד של מילים" והפך להיות מבוגר של מילים, מספר על זה בפרספקטיבה של עשרות שנים אחר כך.

זה ספר-אווירה. העלילה לא מאוד קיימת, רק כל מיני דברים הולכים וקורים, ובעיקר עוסקים באימון ובבגידה על כל מיני היבטיה. אווירת ירושלים עולה מבין הדפים, קצת הזכירה לי את תיאורי אבי שהיה גם הוא יליד ירושלים וגר ברחוב יהודה שבשכונת בקעה. ואם אין למישהו זכרונות משפחתיים מירושלים של טרום המדינה, הרי שאיורי ירושלים של אנה טיכו מקשטים את הספר לאורכו. הספר הזה קדם, אבל מי שכבר קרא עכשיו את "סיפור על אהבה וחושך" יכול לזהות את עמוס קלאוזנר הילד, את אימו האהובה אך המסוגרת בדכאונה, ואת אביו המלומד הנוקדן והפדגוג בריחוקו. לכן בקריאה שניה הספר הזה נראה לי מעין טיוטה לספר האוטוביוגרפי הגדול שיצא שנים מאוחר יותר. עם זאת, הוא דק מאוד, כתוב בשפה עשירה, ומהנה לקריאה.

במהלך קריאת הספר הקטן והמתוק הזה התנגנו באוזניי כמה פעמים המילים, אולי מכמירות הלב ביותר בזמר העברי, "המלחמות היו אז לא אמיתיות" מתוך "אני וסימון ומואיז הקטן". הילד פרופי, גיבור העלילה ששמו לא נמסר, חבר במחתרת אנטי בריטית בשלהי תקופת המנדט. למחתרת, שמלבדו מונה עוד שני ילדים, יש חזון, אסטרטגיה, מטרות וכיווני פעולה, חסר לה רק אויב. כשנמצא אחד כזה, סרג'נט סטיבן דנלופ, חייל אנגלי זוטר, רך דיבור ומבולבל, הוא דווקא מתגלה כאויב נחמד מאוד, אוהב נאמן של העם היהודי ושפתו העברית. מה עושים? נפגשים איתו בבית קפה, לכאורה כדי לעשות טנדם - לימוד עברית ואנגלית - ובפועל לגלות מפיו מודיעין רב ערך. אבל דעתו של מנהיג המחתרת אינה נוחה מהתקרבות היתר בין פרופי לחייל האנגלי וחיש קל הוא מואשם בבגידה ומגורש מהמחתרת.

בגידה היא הנושא המרכזי בספר. פרופי בוגד בעם היהודי כשהוא מתרועע עם סרג'נט דנלופ בבית הקפה, אך הוא בוגד גם בסמל התמים, שלא מעלה בדעתו שהילד הידען איתו הוא נפגש הוא למעשה מרגל בשירות המחתרת. מלבד זאת הוא בוגד בירדנה היפה (זה לא ייתכן!) אחותו הגדולה של בן חור, מפקדו במחתרת, כאשר הוא בטעות מציץ בה מהגג בזמן שהיא מתלבשת. גם מר גיחון, המורה לתנ"ך, בוגד באשתו כאשר הוא מספר עליה כל מיני בדיחות מרושעות באוזניי תלמידיו. לבסוף מפר פרופי את ציוויו של מר גיחון וקורא בברית החדשה (שקיבל מסרג'נט דנלופ) על יהודה איש קריות הבוגד. ואולי כאן כבר עלה בדעתו של עוז הרעיון שיבשיל לרומן האחרון שלו, הבשורה על פי יהודה, שלכל אורכו שזורה שאלת הבגידה.

חרף אהבתי את עוז - גם D9 לא יזיז אותי מהאמונה שהוא כותב כמו אלוהים - יש לי הרגשה שבניגוד לשליטה הווירטואוזית שלו בשפה, הדמיון שלו מעט מוגבל, בוודאי בהשוואה לעמיתו לצוות הסופרים הקנוניים, א.ב יהושע. איכשהו נדמה שחלק נכבד מהיצירה של עוז סובב סביב המתאר הבא: העלילה מתרחשת בירושלים בשנים האחרונות של תקופת המנדט הבריטי. במרכזה משפחה גרעינית קטנטנה המונה אבא, אמא וילד בגיל בית הספר היסודי. ההורים עלו לארץ ממזרח אירופה. האב הוא מלומד באחד ממקצועות מדעי הרוח, דובר הרבה שפות, נוקשה ועצור, כלפי עצמו וכלפי בנו. האם לעומת זאת, מהורהרת וחולמנית, לפעמים סובלת מרגשנות יתר, אולי נוירוטית, מתגעגעת תדיר אל האפרים הירוקים, הנהרות הרחבים, מגדלי הפעמונים ושאר שכיות החמדה האירופאיות שהשאירה מאחור כשעלתה לפלשתינה ארץ השמש הנצחית. הילד הוא מין חכמן קטן כזה, שקורא הרבה ויודע הרבה ובדרך כלל בטוח שזו חובתו האישית לסלק את הבריטים בכוח ולהקים מדינה עברית. כך, בווריאציות שונות, במיכאל שלי, פנתר במרתף, שתי הנובלות הראשונות בהר העצה הרעה, סומכי (אם כי אני לא בטוח, כי קראתי אותו לפני שנים רבות וכעת הוא שוכן בספריה של אחייניותיי) וכמובן, סיפור על אהבה וחושך. אעז ואטען שהפורמט החוזר הזה מופיע גם בבשורה על פי יהודה. גרשום ולד הזקן שחי במשק בית אחד עם אלמנתו של בנו, ושניהם "מגדלים" את שמואל אש, הצעיר שנשכר כדי להשגיח עליו.

עכשיו, לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי לשער שעוז ברא את המשפחות האלה בצלמה ובדמותה של משפחתו שלו, אך אם יבקש מאן דהוא לערוך השוואה כזו יקפוץ עליו עוז בעצמו ויטיח בו מילים חריפות:

..."מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-מציצן?... הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אליי לתבוע שאני במו ידיי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים."

(סיפור על אהבה וחושך, עמ' 36-37)

אז כדי לא להיחשב כקורא רע ומציצן וסוציולוגי ר"ל, אחדל מהשוואות, ורק אמליץ על הספר הקצר והמענג הזה. ואוסיף תפילה שהמלחמות, כמו אז, בילדות, שוב תהיינה לא אמיתיות.

עמוס עוז עם שפה רהוטה ועברית משובחת מצייר לנו תמונה של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, בשלהי שנות הארבעים.
גיבור הספר הוא פרופי, ילד בן 12 שחי עם הוריו את המציאות של אחרי מלחמת העולם השניה ובזמן שלטון הבריטים בארץ. פרופי, כינוי שלו מהמילה פרופסור, שהמילה הכתובה היא התשוקה הגדולה ביותר שלו, כל מילה חדשה אותה הוא מגלה עבורו היא אוצר, עולם ומלואו, הוא יכנס אל הספרייה הגדולה של אביו בחדר השינה של ההורים ויחפש ויפשפש בין כל ערימות והרי הספרים עם תיאבון שלא נגמר אחר המילה הכתובה, יבדוק במילון את הפירוש, את השורש ומילים דומות ונרדפות.
פרופי מתאר לנו את חייו, אם כי מנקודת מבט בוגרת מזו של ילד (כמעט 40 שנה אחרי), את ירושלים של אותה תקופה, משתף אותנו במחשבות ובתהיות שלו על המצב, מספר לנו על הוריו, על אביו שמתכנן לכתוב ספר גדול אודות היהודים בפולין ואמו שגדלה באוקראינה ועכשיו היא אחות, על שוטר בריטי אותו הכיר וביניהם מתפתח קשר (ועל כך חבריו קראו לו בוגד) של מורה ותלמיד ולהפך, פרופי מלמד אותו עברית והשוטר הבריטי בתמורה מלמד אותו אנגלית וכמובן שעל הדרך פרופי מנצל את הזמן כדי להכיר את האויב מקרוב, על השכנים ושני החברים שלו שאיתם יסד את המחתרת שמטרתה לצבור כמה שיותר מידע, לרגל ולסלק את הבריטים.

עוז מזכיר הרבה את המילה בוגד. משפט הפתיחה של הספר - ״הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד. הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן שתים עשרה...״, במהלך חייו קראו לו בוגד, בוגד שפל. כתבו על הקיר וקראו לו בין חברים, אמנם מדובר בצעירים, ילדים (וגם מאוחר יותר בחייו הבוגרים), אבל אז, עם רוח התקופה שהיתה שמרנית יותר ועם אידאולוגיה ציונית עמוקה וגאווה גדולה ורצון עז להשתחרר מהבריטים ולקבל את החירות שמגיע לנו כבני אדם, הרגשה של בית וקרקע יציבה, אפשר להבין את היחס הרציני סביב הנושא, גם בתור ילד. זה משפיע על נער בן 12 ובמהלך הקריאה עולות תהיות ומחשבות בנושא, בתמימות נעורים ואינטליגנציה גבוהה, אבל עם אמת כואבת ועול כבד. עם הכל מתמודד ילד, זה עיצב אותו, זה השאיר חותם, וזה מוצג יפה בטקסט ובספריו האחרים ובתפיסת העולם שלו במהלך חייו.

עלילה לא ממש עלילתית שתפקידה העיקרי ליצור אווירה, הלך הרוח, של אותה תקופה בצל המנדט הבריטי, אבל כן מהנה ומעניינת. פנתר במרתף הזכיר לי קצת את מומיק, גם פרופי, עם דמיון-נעורים פורה, נאלץ להתמודד עם מציאות שהוא לא מבין עד הסוף בעולם של מבוגרים, בדרכו האישית, הילדותית והתמימה שמצליחה לא פעם ולא פעמיים לעלות חיוך על הקורא.

ספר טוב, קצר וקולח.

פנתר במרתף / עמוס עוז

הוצאת כתר
שנת הוצאה 1995
155 עמודים

לפני הביקורת, הערה קטנה : אני אוהב את עמוס עוז. מאוד. אבל כשהתחלתי לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" לפני חצי שנה ולא הצלחתי לגמור, התגנב חשש לליבי. האומנם זהו אינו העמוס שאני אוהב? אז בחרתי לי עותק (די מצהיב) של אחד מספריו הקודמים לקריאה, לזכר הימים הטובים.

""כזה הוא הסיפור שלנו: בא מן החושך, מסתובב קצת, חולף וחוזר אל החושך. משאיר אחריו זיכרון שמעורבים בו כאב וקצת צחוק, חרטה, תימהון. עגלת הנפט היתה עוברת אצלנו בבקרים, המוכר היה יושב על דוכנו, מחזיק ברפיון במושכות, מצלצל בפעמון יד ומפזם לסוסו הזקן מין שיר מתמשך ביידיש. לבחור העוזר במכולת של האחים סינופסקי היה חתול מוזר שעקב אחריו לכל מקום, לא רצה להיפרד. אדון לצרוס החייט מברלין, אדם מהנהן וממצמץ, היה נד בראשו כממאן להאמין למראה עיניו, מי שמע על חתול נאמן? והיה אומר: אולי זה גייסט (כלומר: רוח). הרופאה הרווקה מגדה גריפיוס התאהבה במשורר ארמני והלכה אחריו לקפריסין, לעיר פמגוסטה. כעבור שנים אחדות חזרה והביאה עמה חליל צד שנקרא בשם פלוט, ויש לפעמים שבלילה הייתי מתעורר ושומע ומין לחש פנימי אמר לי אתה שלא תשכח את זה אף פעם, הלא זה העיקר, הלא כל השאר הוא רק צל. ומה הוא הצד השני של מה שהיה באמת? אמא שלי הייתה אומרת: "הצד השני של מה שהיה הוא מה שלא היה." ואבא: "הצד השני של מה שהיה הוא מה שעוד יהיה." גיבור הספר "פנתר במרתף" הוא נער המכונה "פרופסור" מפני שאינו מפסיק לבדוק מלים, להפוך אותן, להרכיבן ולסדרן מחדש. בימים של חרדה ושל עוינות הדדית הוא מתיידד עם שוטר בריטי תימהוני ומואשם על ידי חבריו בבגידה. בתוך כך הוא מגלה את עצמו מחדש, בודק, מהפך ומרכיב מחדש את עולמו, את יחסו להוריו, לאויב, ולעצמו. זהו סיפור עלילה מרתק, חכם ושובה לב, פרי עטו של אחד מבכירי הסופרים העבריים בימינו." (מתוך גב הספר)

לא, לא התאכזבתי. להפך. הספר הזה הראה לי שוב עד כמה עמוס עוז הוא אמן של מילים. עלילה מהשורה הראשונה אין פה; הסיפור, שמתרחש כנראה בשלהי שנות הארבעים, לא מכיל תהפוכות ראויות לציון. הוא מסופר מנקודת מבט בוגרת יותר, אבל מספר על ילד בגיל שתים עשרה ורבע, כנראה שחכם במיוחד, והסיפור, למרות שאינו מושך במיוחד במבט ראשון, מרתק.

עמוס עוז יודע ללהטט בשפה העברית כמו קוסם ואני הולך אחרי המשפטים שלו מרותק. היה חבל לי שהספר לא יותר ארוך. הדימויים מאלפים, המחשבות מעניינות, ולפעמים אנחנו מגלים אצל המחשבות של פרופי גם צל של פילוסופיה מבוגרת יותר. לכל דבר יש שני צדדים, אומר לו אביו. לא נכון, אומר פרופי, לצל אין. האמת היא, שלי אין תשובה לבעיה הזו.

הספר נקרא במהירות. דבר שלא ראיתי בספרים אחרים שלו הם מספר איורים ששזורים בספר, חלקם מדהימים, אבל שם הצייר לא מצוין (חבל). בהחלט שינוי מרענן (כבר כשראיתי את התמונות חשבתי על אליס בארץ הפלאות. המבין יבין. אני מקווה שרובכם מבינים).

לסיום : מרתקת דרך השימוש של עוז בשפה העברית. קל להתחבר, קשה להודות שנגמר. מומלץ בחום.

פה הייתי אמור להעתיק כמה ציטוטים מרהיבים מהספר, אבל בכל עמוד יש אחד כזה ולא הייתי רוצה לגרום לעצמי כאבי עיניים אז לפניכם רק שלוש ציטטות שמשכו אותי במיוחד (בנוסף לאחד מגב הספר שכבר קראתם) :

(על ההורים שלו: ) "היו להם לפעמים שתיקות שדמו להורדות ידיים." (עמוד 12)

"פיתויים הם יצורים דומים לסדרת התעטשויות, שגם היא מתחילה מלא כלום, מצביטת גירוי חלשה בשורש האף, ואחר כך גואה וסוחפת עד שאי אפשר להפסיק." (עמוד 107)

"יש כל מיני סוגים ודרגות של לא יודע : כמו חלון, שיכול להיות לא רק סגור או פתוח אלא חצי פתוח, או פתוח רק בכנף אחת, או בסדק צר, ויכול להיות גם מוגף ומוגן בתריס מבחוץ ובווילון עבה מבפנים, או אפילו מקובע במסמרים." (עמוד 140)


דור
3.10

ספר מעולה ואף יותר מזה.
מהנה מאוד, קולח וזורם.
הסופר יודע להכניס את הקורא בספר לאווירה הקסומה בירושלים של פעם.
תענוג . מומלץ בחום

התחלתי לקרוא את הספר. חיכיתי כל הזמן לחלק מעניין, לתפנית מעניינת או לאיזשהו סצנה מעניינת וכלום!!!!
ספר די משעמם.....

- ככה ככה, לא היצירה הטבה ביותר שלו (שושנה ק.)