ביקורת ספרותית על פנתר במרתף מאת עמוס עוז

---

במהלך קריאת הספר הקטן והמתוק הזה התנגנו באוזניי כמה פעמים המילים, אולי מכמירות הלב ביותר בזמר העברי, "המלחמות היו אז לא אמיתיות" מתוך "אני וסימון ומואיז הקטן". הילד פרופי, גיבור העלילה ששמו לא נמסר, חבר במחתרת אנטי בריטית בשלהי תקופת המנדט. למחתרת, שמלבדו מונה עוד שני ילדים, יש חזון, אסטרטגיה, מטרות וכיווני פעולה, חסר לה רק אויב. כשנמצא אחד כזה, סרג'נט סטיבן דנלופ, חייל אנגלי זוטר, רך דיבור ומבולבל, הוא דווקא מתגלה כאויב נחמד מאוד, אוהב נאמן של העם היהודי ושפתו העברית. מה עושים? נפגשים איתו בבית קפה, לכאורה כדי לעשות טנדם - לימוד עברית ואנגלית - ובפועל לגלות מפיו מודיעין רב ערך. אבל דעתו של מנהיג המחתרת אינה נוחה מהתקרבות היתר בין פרופי לחייל האנגלי וחיש קל הוא מואשם בבגידה ומגורש מהמחתרת.

בגידה היא הנושא המרכזי בספר. פרופי בוגד בעם היהודי כשהוא מתרועע עם סרג'נט דנלופ בבית הקפה, אך הוא בוגד גם בסמל התמים, שלא מעלה בדעתו שהילד הידען איתו הוא נפגש הוא למעשה מרגל בשירות המחתרת. מלבד זאת הוא בוגד בירדנה היפה (זה לא ייתכן!) אחותו הגדולה של בן חור, מפקדו במחתרת, כאשר הוא בטעות מציץ בה מהגג בזמן שהיא מתלבשת. גם מר גיחון, המורה לתנ"ך, בוגד באשתו כאשר הוא מספר עליה כל מיני בדיחות מרושעות באוזניי תלמידיו. לבסוף מפר פרופי את ציוויו של מר גיחון וקורא בברית החדשה (שקיבל מסרג'נט דנלופ) על יהודה איש קריות הבוגד. ואולי כאן כבר עלה בדעתו של עוז הרעיון שיבשיל לרומן האחרון שלו, הבשורה על פי יהודה, שלכל אורכו שזורה שאלת הבגידה.

חרף אהבתי את עוז - גם D9 לא יזיז אותי מהאמונה שהוא כותב כמו אלוהים - יש לי הרגשה שבניגוד לשליטה הווירטואוזית שלו בשפה, הדמיון שלו מעט מוגבל, בוודאי בהשוואה לעמיתו לצוות הסופרים הקנוניים, א.ב יהושע. איכשהו נדמה שחלק נכבד מהיצירה של עוז סובב סביב המתאר הבא: העלילה מתרחשת בירושלים בשנים האחרונות של תקופת המנדט הבריטי. במרכזה משפחה גרעינית קטנטנה המונה אבא, אמא וילד בגיל בית הספר היסודי. ההורים עלו לארץ ממזרח אירופה. האב הוא מלומד באחד ממקצועות מדעי הרוח, דובר הרבה שפות, נוקשה ועצור, כלפי עצמו וכלפי בנו. האם לעומת זאת, מהורהרת וחולמנית, לפעמים סובלת מרגשנות יתר, אולי נוירוטית, מתגעגעת תדיר אל האפרים הירוקים, הנהרות הרחבים, מגדלי הפעמונים ושאר שכיות החמדה האירופאיות שהשאירה מאחור כשעלתה לפלשתינה ארץ השמש הנצחית. הילד הוא מין חכמן קטן כזה, שקורא הרבה ויודע הרבה ובדרך כלל בטוח שזו חובתו האישית לסלק את הבריטים בכוח ולהקים מדינה עברית. כך, בווריאציות שונות, במיכאל שלי, פנתר במרתף, שתי הנובלות הראשונות בהר העצה הרעה, סומכי (אם כי אני לא בטוח, כי קראתי אותו לפני שנים רבות וכעת הוא שוכן בספריה של אחייניותיי) וכמובן, סיפור על אהבה וחושך. אעז ואטען שהפורמט החוזר הזה מופיע גם בבשורה על פי יהודה. גרשום ולד הזקן שחי במשק בית אחד עם אלמנתו של בנו, ושניהם "מגדלים" את שמואל אש, הצעיר שנשכר כדי להשגיח עליו.

עכשיו, לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי לשער שעוז ברא את המשפחות האלה בצלמה ובדמותה של משפחתו שלו, אך אם יבקש מאן דהוא לערוך השוואה כזו יקפוץ עליו עוז בעצמו ויטיח בו מילים חריפות:

..."מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-מציצן?... הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אליי לתבוע שאני במו ידיי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים."

(סיפור על אהבה וחושך, עמ' 36-37)

אז כדי לא להיחשב כקורא רע ומציצן וסוציולוגי ר"ל, אחדל מהשוואות, ורק אמליץ על הספר הקצר והמענג הזה. ואוסיף תפילה שהמלחמות, כמו אז, בילדות, שוב תהיינה לא אמיתיות.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על פנתר במרתף