- שלא כהרגלי, בסקירה הזו אני מערבת "ספוילרים" שבלעדיהם היה לי קשה לכתוב את הסקירה/המלצה.

הספר הוא על אנשים, ערכים, אידיאולוגיה, משפחה, הורות, אהבה, זוגיות ועל סינתזה של כל הפרמטרים האלה.

אודרי, היא האימא הגדולה אבל שונה מאוד מהמקובל – מנבלת את הפה, מעשנת ג'וינט ליד וביחד עם הילדים, מלגלגת ומעליבה בבוטות מצמררת גם את ילדיה וגם את הסובבים אותה. שתלטנית המדכאת כל שביב של מחשבה, דעות ואורח חיים עצמאיים.
ילדיה הם בבואה של התנהגותה זו - בחוסר הביטחון והצורך לרצות של קרלה, ביטויי ההתמרדות של רוזה ולני המתדרדר לסמים.

לאחר הכעס הראשוני כלפיה, באה החמלה. בתחילה הייתה התנהגותה החצופה מסווה לביישנותה, הפכה אותה לייחודית ועזרה לה להשתלב בארה"ב. עם הזמן, ההתנהגות הפסיקה להיות רציונאלית, השתלטה עליה, והפכה אותה מנערה מצודדת ומיוחדת לקשישה נרגנת ומרושעת. וגם היא שואלת את עצמה " איך בכלל הגיעה למצב הזה, להיות שבויה בתפקיד המכשפה?" עמ' 200.

התהליך שעובר כל אחד מהילדים בהתנתקות מחבל הטבור של האם ויציאה לחופשי, מרתק. קרלה עוזבת את בעלה לטובת מאהבה, רוזה מתקרבת לדת, ולני משתקם הרחק מאימו. והכל קורה בד בבד עם גסיסתו של האב.

ועוד דמות שלכאורה היא שולית אבל למעשה דמות מרכזית ואחד מעמודי התווך של הסיפור היא ג'ין, חברתה הקרוב של אודרי. היא רואה את כל חסרונותיה, לא מתרגשת ממנה ומהווה מין איזון שפוי והגיוני לדמותה של אודרי, בשקט, בסלחנות ובלי שפיטה, אבל בהתמדה היא "מתקנת" רבות מהפירות הבאושים של התנהגותה של אודרי שהגיעה לקיצוניות בתרומתה הרבה להידרדרותו לסמים של לני.

היה מי שהגדיר את הספר כספר של נשים ואני מסכימה עם מי שתיקן ואמר – ספר על נשים. לא חסרים גברים בעלילה, כל אחד ואישיותו ותרומתו לעלילה. החל מג'ואל הנוכח מאוד בחסרונו, דרך מיק בעלה של קרלה שמבטלת את עצמה לפניו, המשך בלני, הבן המאומץ שלכאורה חלש אבל מתגלה עם בסיס ועמוד שידרה חזק וכלה בחאלד המאהב של קרלה.
אבל נכון הוא, שהדמויות הנשיות בסיפור הן שעוברות תהליכים שונים ולעיתים מורכבים, הדורשים תעצומות נפש וכפועל יוצא מכך הן בעלות הרבה יותר נוכחות ותוכן.

שתי עלילות משנה מרכזיות בסיפור .
הראשונה - תהליך החזרה בתשובה של רוזה שאליו פחות התחברתי. אין לי מושג בנושאים שמועלים ע"י הסופרת, כאישה חילונית ועצמאית ודעתנית אני לא מתחברת לדת האורתודוקסית, ולא מוכנה לויתורים שהיא דורשת ממני . התהליך שרוזה עוברת מצוין במין דילוגים שלא מאפשרים מעקב אחר התהליכים הפנימיים שעוברים עליה.

השניה– תהליך ההשתחררות הנפשית של קרלה תוך שהיא הופכת מברווזה לברבורה ולכך תורם הקשר הרומנטי שמתפתח עם חאלד.

ועוד נקודה – לא הבנתי את בחירתה של הסופרת להעניק למאהבה של קרלה זהות ערבית מוסלמית ובכך ליצור קוטביות בין האחיות – האחת מתקרבת לדת ועולה לישראל והשנייה מתאהבת בערבי מוסלמי ועוזבת את בעלה עבורו.

הספר מתחיל מעט חלש ותהיות לאן הוא יתפתח, אבל מהר מאוד הוא צובר תאוצה, הופך להיות מרתק ומעניין. הוא סוחף וכתוב בכישרון רב.

אחת הפעמים שאני לא כל כך יודעת מה לכתוב. אני מתלבטת בין התלהבות לקטילה, ישנתי על זה מספר ימים ועדיין לא ניפתרה ההתלבטות.

אהבתי את "המינגווי וגשם הציפורים המתות" , ספר הביכורים של בוריס זיידמן, אהבתי את השליטה המוחלטת בשפה, את הוירטואוזיות שבה הוא לש אותה ואפילו את השוויצריות שלו בנושא, אהבתי את השילוב של עבר והווה והמעבר מטוליק לטל.

"שפה שסועה" הוא סיפור על אהבה – אהבת אישה, אהבת מולדת חדשה ומולדת ישנה, ואהבת השפה הרוסית והעיברית, העדינה והמחוספסת, התרבותית וסלנגית.


"שפה שסועה" הוא סיפור על חיפוש - של מהות הבית ומה הופך מקום לבית. הסופר בודק זאת בהיותו במילואים בכפר ערבי באינתיפאדה, בכפר צרפתי שורשי, בזיכרונותיו האישיים מרוסיה, ולא נפקד מקומה של מלחמת העולם השנייה ( שהיא כנראה הזיכרון הטראומטי הקולקטיבי שלנו כעם , צרוב בDNA) הן ברוסיה והן בצרפת.

ב"שפה שסועה" שוב מתגלה כישרונו המדהים והיכולת הוירטואזית שלו להתבטא בשפה העיברית, והבנתי שהוא גם מתפרנס מכך כמעביר סדנאות כתיבה יוצרת והיותו קופירייטר, אין לי בעיה עם זה, אבל משום מה התחושה שלי היא שמדובר בתרגיל ארוך או בדוגמאות שונות שהוא מביא לסדנאות שלו.

אבל פה מדובר בספר, ובדרך כלל בספר יש עלילה כלשהי, ואילו הספר הזה הוא רצף ארוך ארוך של זיכרונות ואסוציאציות, אסוציאציות וזיכרונות שכתובים בשטף ושלעיתים הוא נמשך פיסקה שלמה של 10-12 שורות בלי נקודה אחת.
דמיינו לכם מילים נרדפות, פירוקם והרכבתם, בעברית, רוסית, ערבית וצרפתית. ישראל, צרפת, רוסיה, מילואים בשטחים ומלחמת העולם השנייה .

אסוציאציות הן בהכרח דבר מאוד אישי וכשהסופר לא נותן לך קצה חוט, "בשר", קשה להבין אותן, להזדהות איתן או לבקר אותן. פעמים רבות חזרתי וקראתי וניסיתי להבין.

אם בספר הביכורים כשרון הכתיבה שלו היה רך, ונעים, וזורם, גם אם הוא היה אסוציאטיבי – הוא ברור, ב"שפה שסועה" כישרון הכתיבה והשליטה בשפה שלו מוטחים בחוזקה בפנינו ולוקח כמעט פרק שלם להתאושש ולהתחיל להבין ולהשתלט על הקריאה.

אבל ולמרות הכל, לא נותרתי עם תחושת החמצה או בזבוז, וכשאני חושבת מה יהיה הזיכרון שלי מהספר בעוד מספר שנים אני בטוחה שאני אזכור זאת כחוויית קריאה.

ההמלצה אולי לא כל כל כך משנה סדורה וברורה אבל כך גם התחושה שלי במקרה זה.


כמו כמעט כל ספר – הוא לא מיועד באופן גורף לכולם.

הספר מתאר סיפור אמיתי של נינה איינהורן שמספרת לבתה, לנה, את סיפור הישרדותה של משפחתה בשואה.

סיפור המסגרת אינו מיוחד - עוני, מחסור, כאב, והרבה מוות – הספר אינו מחדש דבר לזוועה הזו שנקראת שואה. אבל מדובר בסיפור אמיתי.

בכתיבה פשוטה וישירה מצליחה לנה, בקולה של נינה, להביא לנו את סיפור ההישרדות המופלא, שלפעמים נשמע כסיפור מופרך כשבכל פעם שהמוות מביט לנינה בעיניים – היא מצליחה להתחמק ולשרוד.

הספר סוקר בדייקנות את החיים האמידים של בני המשפחה, שבחלקם היו מתבוללים, לפני המלחמה, עם התגברות השליטה הנאצית בפולין, החיים בגטו, הפינוי למחנות ריכוז והחיים בבריחה מתמדת מחוץ לגטו במהלך המלחמה. חיים של הלשנות, משפחות טובות, אנשים רעים ותאבי בצע וחסידי אומות עולם שמעמידים בסכנה את חייהם כדי להציל יהודים.

אנחנו נחשפים ללכידות המשפחתית, לחוזק של בני המשפחה, לתמיכה והדאגה ההדדית והיאחזותם בחיים ובהישרדות, ובמקביל בראיית הנולד שבה אימה לא מוותרת ובמשך כל תקופת השהייה בגטו מקפידה שנינה תמשיך בלימודיה. התעקשות שעזרה לה לאחר המלחמה.

הספר כתוב שוטף, מעניין ואפילו מותח, והמימד האישי מעניק לספר ערך מוסף ייחודי . קראתי אוטו במהלך ערב אחד בלי להצליח להניח מהיד.

נינה איינהורן הגיעה לשוודיה כפליטה ב-1946 והיתה לרופאה ולחוקרת בכירה בתחום האונקולוגיה הגינקולוגית. היא הלכה לעולמה בשנת 2002.

מסעה של נינה עובד לסרט, והן הספר הן הסרט זכו לפרסים ולשבחים בשוודיה וברחבי אירופה.

כקוראים התרגלנו לג'ון גרישם כסופר של רבי מכר שברובם הוסרטו. הרבה מתח, פלפולים משפטיים ופתרונות יצירתיים והכל כתוב בשטף, בעניין, בכישרון כתיבה נהדר ובמתח עד הרגע האחרון.

אבל יש גרישם אחר. גרישם של "בית צבוע" ו"מדלגים על החג" שמוכיחים שהוא סופר גדול לפני שהוא סופר מותחנים, ומי שקרא את הספרים מבין למה הכוונה. ועכשיו מצטרף גם "מחוז פורד".

שבעה סיפורים קצרים המתרחשים במחוז פורד, אותו מחוז שימש את גרישם גם בספרים אחרים שלו.

מהכריכה האחורית

:"שני גברים שחייהם עצובים וכאוטיים מלווים את אימם במסעה לכלא, להיפרד מאחיהם הקטן העומד להיות מוצא להורג. עורך דין שאשתו ובנותיו מזלזלות בו זוכה בהזדמנות לשים את ידו על סכום כסף הגון ולהימלט מחייו, איש אפור לומד לרמות בקלפים, וחייו משתנים, תעיר הומוסקסואל חולה איידס חוזר הביתה, לדרום, ונשלח ע"י משפחתו העשירה למות בביתה של שחורה ענייה, משפחה שנעשה לה עוול נורא בבית המשפט חוטפת את עורך הדין מטעם התביעה."

בניגוד למתח השזור בכל פיסקה ברבי המכר שלו, הסיפורים הקצרים הכתובים בכישרון הכתיבה האדיר שלו, זורמים בקצב האיטי של הדרום, למרות האירועים הסוערים שהם מבטאים. לא שחסר מתח, גרסה דינקותא גרסה, אבל יש פה מעבר לכך – סיפורים על החיים בפריפריות הבלתי מוכרות, הנחשלות ומלאות אמונות תפלות ובורות של ארצות הברית, מחוזות הכל כך רחוקים מניו יורק וסאן פרנסיסקו.

גרישם יודע לשרטט דמויות ייחודיות עם חולשות אנושיות ולעיתים אפילו לא כל כך אנושיות, לשבץ אותם בסיטואציות מתאימות לעיתים מגוחכות, לעיתים כואבות, עלילות פשוטות ומורכבות, מלאות ציניות ומלאות רגש. הדמויות בדכ' משולי החברה שלעולם לא יצליחו לצאת מהמעגל ההרסני של חייהם, אבל כמעט כולן - בלתי נשכחות.

הסיפורים מבטאים יכולת הבחנה חדה של האופי האנושי והעמקה בנפש האדם של הסופר שכותב הפעם ברגישות וברחמים.

מתאים גם לאלה שהסוגה של ספרי מתח אינה טעמם הספרותי, ולכל האוהבים - מאוד מאוד מומלץ,

דייויד עובד כאוצר במוזיאון העירוני של קובנטרי, אולי לא מקצוע מלהיב, אבל מאז ילדותו הוא הוקסם ממוזיאונים והחל לאסוף פריטים למוזיאון העתידי שלו. האוסף שלו משמש מסגרת לספר.

העלילה בנויה ממקטעים, פרקים לא כרונולוגים, המשתרעים על פני דורות של המשפחה. כל פרק מושפע ממזכרת מלאת משמעות מתולדות המשפחה: מכתב, תמונה, פתק, שמעלים זיכרונות ואט אט, בהדרגה, בונים תמונה של חייו. הרעיון של לתאר חיים דרך מוצגים שמגדירים אותם, מתחבר לעבודתו כאוצר שמקצועו לבנות סיפורים והיסטוריה מחפצים.

יום אחד, בגיל 22, כמה מילים שאמרה בהיסח הדעת חברה של אמו, מותירות אותו חסר מנוחה, ההערה מערערת את בטחונו ומסתבר לו שהוא חי בתוך שקר.

סיפור העלילה הוא די בנאלי ומתאים לאלפי אנשים בעולם - הוא פוגש את אלינור, נערה מאברדין עם חלומות ללמוד גיאולוגיה באוניברסיטה, הם נישאים צעירים, מתיישבים בקובנטרי וצופים בחלומותיהם נחנקים אט אט בפרטים השגרתיים של החיים הביתיים. בכל אותו זמן הוא ממשיך בחיפוש שקט אחר זהותו ומקורותיו אם כי שאיפה זו נשארת ברקע, כשהוא ממתין בינתיים לנס. החיים מצטברים סביבו כסדרה של אכזבות, כשלונות והזדמנויות מוחמצות ורגעים מעטים של שמחה. אבל האכזבות והתסכולים הרגילים, הם בדיוק מה שהופך את הסיפור לבלתי נישכח. הוא לוקח חיים ללא שמחה ומעניק להם כבוד ועומק.

יש מעט מאוד מתח או דרמה בהתרחשות העלילה, הוא מוקסם מהפרטים השגרתיים של הקיום היומיומי, אנשים רגילים המנהלים חיים רגילים מבלי להשאיר חותמת. הוא מוקסם מהסיכוי המקרי, המפגש עם הגורל, המזל, והרגעים השבריריים שמשנים ומעצבים את החיים, אבל כשהשיא מגיע הוא לא השיא הצפוי.

הסיפור איטי, ביד פחות מיומנת היה בסכנת שעמום נוראי, ואילו בהסתכלות החדה כתער של מקגרגור הוא מעניק מבט מקרוב על חיי היום יום של השיגרה שגם היא יכולה לייצר רגעים מסעירים ומעניינים. הוא רוצה להדגיש שגם אנשים רגילים ופשוטים יכולים לחולל אין סוף מצבים ואירועים מסובכים וגם הם יכולים להיות סיפור ששווה לספר אותו.

ספר שמעלה שאלות כגון:

- איפה מתחילים החיים, המשפחה תחושת השייכות והזהות?

-למה התחלות כל כך חשובות? ואנחנו נותרים עם התחושה שאולי, באמת, הם לא כל כך חשובות. יש כל כך הרבה דרכים להתחיל והרבה אפשרויות אלטרנטיביות האם זה באמת משנה?

כתיבה שונה, לפעמים לא ברור אם היה או לא היה, אם הדברים נאמרו או לא ואם המעשים קרו או לא, הוא נמנע מלסגור סופים בדיוק כמו בחיים.

ספר זורם ומעניין ,עקבי ומעודן, נוגע ללב ומרגש.

סופר מעניין ומיוחד שלא הכרתי, ואני בהחלט אחפש את שאר ספריו.

פולין 1940. יעקב הקטן משחק מחבואים, לפתע "הדלת ניפרצת, עץ נתלש מציריו קולות שלא נשמעו מעולם נתמלטו מפיו של אבי. אחר כך דממה."

כשהוא יוצא מהמחבוא "רציתי לגשת אל הורי, לגעת בהם. אבל לא יכולתי לעשות זאת מבלי לדרוך על הדם שלהם"

הוא בורח ליערות מנסה לשרוד. צועד בלילה, בבוקר חופר לעצמו מיטה ואוכל מכל הבא ליד. הוא מוטרד, בבליל קולות שנשמעו כשהתחבא במחבואו בבית ושהולכים עימו, הוא לא זוכר ששמע את קולה של בלה, אחותו בת ה-15 "יצירת אומנות" כפי שאמרה אימו, נעלם זה מלווה אותו כל חייו.

כשהוא סוף סוף יוצא מהיערות, הוא פוגש אדם שחופר ברחוב "רעב כל כך צעקתי אל הדממה את המשפט היחיד שידעתי לומר ביותר משפה אחת, צעקתי אותו בפולנית ובגרמנית וביידיש, מכה באגרופי על חזי שלי: יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך".

האיש, אתנסיוס אתוס, יווני שעורך חפירות, אוסף אותו ומצליח להימלט עימו לביתו באי היווני זקינתוס. פה הוא גדל, רוכש בטחון ולומד שפות, אומנות, היסטוריה ופילוסופיה. אחרי המלחמה הם מהגרים לקנדה ויקוב הופך למשורר.

במעבר הזה יעקב הופך לכאורה מקורבן לאמן והדבר מבטא את אמונתה של הסופרת שהאהבה מסוגלת לברוא עולם חדש. "איש אינו נולד רק פעם אחת. אם אתה בר מזל, תיוולד שנית בזרועותיו של מישהו, אם חסר מזל, תתעורר כשזנבה הארוך של האימה מחכך את פנים גולגולתך". ולכאורה, יקוב הוא בר- מזל, הוא נולד בשנית בזרועותיו של מישהו.

אבל רק לכאורה. העולם החדש לא מגיע לאלה שניצלו מהישן. למרות "נסיונות הבריחה" מפולין, ליוון, לקנדה, הם נותרים מנותקים ובודדים ואט אט שוקעים לתוך זיכרונותיהם-משפחתם שנעלמה, זוועות השואה והאימה.

החוויות שהם "סוחבים" איתם, ממלאים אותם ולא מאפשרים ל"חדש" להיכנס, וכך הם נותרים חיים/מתים בעולם המלא ברוחות רפאים המלווים אותם כל חייהם, עד שלעיתים עבר והווה מתערבבים.

זהו ספר על געגוע, על בריחה, על זיכרון ועל חיפוש.

יקוב שהעלה על הכתב את זיכרונותיו כותב " חוויותיו של אדם מהמלחמה לעולם אינן מסתיימות עם המלחמה".

הקריאה בספר לא קלה הן מפני שבספר משובצים תיאורים קשים: "לא היה רוע בפניהם של חיילים שבסך הכול ביצעו את תפקידם כאשר השיבו לאמהות את ראשיהן הכרותים של בנותיהן - סרטי השיער והסיכות עדיין במקומם".

והן מפני שהספר שזור קטעי שירה, גדוש בעובדות היסטוריות וכתוב ברובו בשפה מלאת מטאפורות שלפעמים היא יותר מדי מליצית, כמו:

" הגעגועים הם שמניעים את הים"

" כמה מאות שנים נדרשות לרוח לשכוח את הגוף?"

" מהו אדם שאין לו נוף? רק בבואות וזרמי גאות"

" כשאדם מת, מתגבשים סודותיו כמו קריסטל, כמו כפור על שמשת החלון. נשימתו האחרונה מערפלת זכוכית"

לא שזה רע וזה לא פוגם ואפילו מהנה, אבל לפעמים זה מפריע להתרכז בעלילה.

ניכר כי נעשתה פה עבודת תחקיר יסודית ומעמיקה, והדמות הבדיונית יקוב מקבל סיפור אוטוביוגרפי משכנע. אבל במספר פרטים בעלילה לא "סגורים" למשל – מה עושה גיאולוג יווני בחפירות באי פולני בזמן המלחמה? או – מה קרה ליקוב ולאישתו ????

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, אבל, לאור השיטפון בספרי שואה, שלפעמים הסתבר כי הם בדויים, דווקא מייקלס בכתיבה יוצאת הדופן שלה מצליחה ליצור ספר-שואה אחר, שונה וייחודי, כמעט לירי, ובעיקר אמין.

העלילה מתרחשת בשלושה מוקדים/דורות – פולין בימי האימפריה הצארית, החיים בקרקוב לפני המלחמה וההגירה והחיים בארץ. כפי שאפשר לראות השואה לא מוזכרת כלל.

הסיפור העיקרי הוא החיים במושב ליד חולון שהתרכזו אליו עולים מכל העולם.

אין לו שם, אין מיקום מדויק, אין כמעט איזכור של החיים מחוץ לו – מבודד ותלוש, כולם נלחמים לשרוד את החיים כאן ועכשיו. אומנם השואה לא מוזכרת אבל ברור שהיא ברקע המאבקים, ההישרדות, ההתנהגויות והסיוטים. "היה נדמה כאילו קירות סמויים סוגרים על השכונה, וכל תושביה נידונים לכליאת נצח... בלי שניתן יהיה להיוושע על ידי הלא-כלום שבחוץ"

הדמות הראשית היא ליזה, ליזה "קפליזה המשיגענע", ומי לא זוכר מילדותו את המשוגע/ת של השכונה? גם לנו הייתה "פרלה משיגנע" ניצולת שואה מוזרה שאנחנו כילדים רק חיפשנו דרך להציק לה. אלא שפרלה היתה זקנה מוזנחת ומעוותת ואילו ליזה צעירה ויפה.

היא אוהבת לחיות, היא אוהבת לעשן, היא אוהבת לשתות והיא חיה חיי בטלה ומתקיימת מכספי השילומים. בכל בוקר היא מחליטה לעשות משהו משמעותי בחייה, להיות חרוצה ומעשית ובסופו של יום/שנה/כל חייה היא מבזבזת אותם בעישון סיגריות, בשתיית וודקה עד שיכרות וכמובן – באי מעש. אפילו את הקרטונים הדחוסים מתחת למיטה של המסמכים הביאה איתה, היא לא מצליחה למיין ולסדר. וככה היא מתנהלת נוכחת לא נוכחת בעולם הזה, עוברת מגבר לגבר, ממשינה למדינה, מיבשת ליבשת, בלי משפחה, בלי ילדים, בלי עוגן ובלי שורשים. חוסר המנוחה והניתוק של ליזה נובע מילדותה כתינוקת לא רצויה שגודלה ע"י מטפלות ומניקות.

ויש את חווה'לה שהגיעה ארצה עם הוריה שניצלו. גם היא סבלה מדחייה של האם,גם היא גודלה בידי מיניקת שהייתה תחליף לאם, וגם היא גדלה להיות חסרת בסיס, חיים לא תכלית וחיי אפסות וגם היא מתנכלת לבתה ומוסרת אותה לטיפול הוריה.

שתי "נשים" במרחק שנות דור אחת מהשנייה אבל משמשות כראי אחת לשנייה – חיפוש אחר אהבת אם, חיפוש אחר שורשים, יציבות ומולדת. חלומות רומנטיים שהכזיבו ומעט מאוד רגעי אושר.

בשתיהן יש שאיפה תמידית לחזור לילדות ואולי לתקן שם משהו שישנה את חייהן ויעניק להן את מה שחיפשו כל חייהן

"אותה התלכדות מופלאה ומנחמת, אותה חפיפה מושלמת של הוויה ותודעה שחשה בילדותה. לא אל התמונות או הקולות היא מתגעגעת, אלא אל אותה חוויה פסיכו-פיסית של שלמות. היא ציירה בדמיונה את דמות הילדה שהיתה, במכנסי התעמלות כחולים ובנעליים חומות גבוהות שחרטומיהן נגזרו במספריים כדי להכיל את כף רגלה הצומחת, וכיוונה את גופה להיזכר, אלא שהילדה שפגשה... נותרה זרה ורחוקה".

הגברים קיימים בספר אבל רק כדמויות משניות, דמויות בוגדניות של מפתים ונוטשים אבל גם נשארים מושא חלומן של הדחויות. כפי שכתוב במקרא "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

ואי אפשר להתעלם מכך שהספר מטיל רק על כתפינו, הנשים, את האחריות למשפחה, לשפיות, למסגרת וליציבות.

זהו ספר של חיים מוחמצים, על אנשים קטנים עם חוויות קטנות, חיים קטנים ופשוטים של אנשים שלא הותירו חותם בעולם, אבל גם בחיים שהחמיצו – אין כמעט כלום וגם הם החמצה, מאידך - גם סיפור ההחמצה הוא סיפור ששווה לספר.

וליזה אומרת "הטעות הגדולה ביותר שלי שאת עצמי לקחתי ברצינות יתרה ואילו בחיים נהגתי בהפקרות גמורה".

שם הספר "אנחנו ננוח" מתקשר לי למשפט שאימי הייתה אומרת ( ואני מניחה שגם הרבה מאוד אמהות) "אני אנוח רק בקבר" מלווה באנחה כבדה. המשפט ליווה אותי לאורך כל הקריאה בספר. שתי הדמויות המרכזיות מחפשות כל חייהן מנוחה, רוגע, שלווה בחיים ובנפש ולא מוצאות אותה. המנוחה אצלן מתקשרת לחוסר מעש, פסיביות ובטלה – וזה כמעט כמו מוות, נכון?

ועוד מילה על השפה. אין לי קשר לפולין, למראות למאכלים ולתרבות. אבל הסופרת מצליחה להביא את הדברים באמינות ובכנות עד כדי כך שהרגשתי שאני אחת מהם – השפה המעט כבדה וגבוהה המזכירה מעט את צליל האידיש, כנויי השמות והמאכלים.

הספר זכה לפרס אקו"ם 2010.

נימוק השופטים: "על הרומן "אנחנו ננוח" נסוך חוט של חסד, עדינות ונחמה, על אף שהוא עוסק בהגירה, בתלישות ובאבדן. הוא מספר את סיפורו של מאבק: מאבק של שתי דמויות נשיות על הזכות לקרוא למקום מסוים בשם "בית" – וגם להכיר במחיר שכרוך בכך. הקריאה ברומן מזמינה התמסרות מלאה בשל המארג העלילתי ועומקי הרגש שנטועים בו; בשל העברית שלו, שמזדהרת בשלל קולות של "בעלי בית" ושל פליטים; ומפני שהוא מאיר את המציאות הישראלית, על תלישותה וכאבה, באורח מורכב ומעודן".

השנה 1927, המקום -עיירה הסובייטית N בפלך סטארגורוד.

אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב, לשעבר ראש אצולת הפלך וכיום פקיד בלשכה למרשם אוכלוסין, שומע מחמותו, השוכבת על ערש דווי, כי תפרה לתוך כרית המושב של כסא את אוצר היהלומים שלה. הכסא הינו אחד משנים עשר הכיסאות, שהרכיבו את מערכת הישיבה הסלונית בחווילתו שלפני המהפכה. הוא עוזב הכול ומתחיל במרדף וחיפוש אחר הכיסאות שהוחרמו ע"י השלטון הסובייטי.

החמות, לפני מותה, התוודתה גם בפני הכומר על האוצר וגם הוא נוטש הכול ויוצא לחפש את הכסאות.

למסע החיפוש מצטרף אוסטפ בנדר- דמות הנוכל הקלאסי: מלא תושייה, חוצפה ורעיונות, שמצליח למצוא פתרונות לכל מצב.

סיפור הרפתקאות משעשע. בשנינות ובחידודי לשון והומור אנחנו נחשפים למצבים גרוטסקיים ותהפוכות, למגוון של דמויות ססגוניות, לפולקלור, לאידיאולוגיה סובייטית ולהווי תרבותי של סוף העשור הראשון למהפכה - השנים הראשונות של הקומוניזם, כשרוסייה הסובייטית ענקית ונחשלת, בתהליך התאוששות מההרס ומלחמת האזרחים, כשהמשטר הקודם לא נמחק כליל והחדש עדיין לא התחזק.

באווירה זו יצא הספר שהפך עם הוצאתו ל"ספר פולחן", שהוגדר כאחד מפסגות הסאטירה של הספרות הרוסית במאה ה- 20.

קרוב לשמונים שנה חלפו מאז פורסם הספר ששרד את השלטון הסובייטי, ונמצא כיום בדיוק באותה נקודה - השלטון הסובייטי נעלם והשלטון החדש עדיין לא התגבש והתחזק.

והספר מתחיל כך :


"בעיר המחוז N היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמָה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות. לאמיתו של דבר, הבריות בעיר המחוז N נולדו, התגלחו ומתו לעתים רחוקות למדי.(..) בתי המלאכה לצורכי לוויות היו אמנם רבים, אך מספר הלקוחות היה צנוע. (...)האנשים בעיר N היו מתים לעתים רחוקות, ואיפוליט מטבייביץ' היטיב לדעת זאת יותר מכל אדם אחר, מפני שעבד בלשכה למרשם אוכלוסין, והיה ממונה בה על המדור לרישום מקרי המוות והנישואין. "

ציטוט לדוגמא סטירית על החיים הסוביטיים - המזרון - משאת נפשם של האזרחים:


"אדם בלא מזרן הוא אדם עלוב. הוא אינו קיים. אינו משלם מסים, אין לו אשה, מכריו אינם מלווים לו כסף 'עד סוף השבוע', נהגי המוניות משלחים בעקבותיו מלים פוגעות, נערות מלגלגות עליו: הן אינן אוהבות אידיאליסטים (...) המזרן אינו יודע שובעה. הוא תובע קורבנות. בלילות הוא מפיק צליל של כדור מנתר. הוא זקוק לכוננית. הוא זקוק לשולחן עם רגליים מטופשות. בנקישת קפיצים הוא תובע וילונות, פרגודים וכלי מטבח".

ספר מהנה ומצחיק


מומלץ מאוד.

אדיגה ממשיך את שהתחיל ב"הטיגריס הלבן" הצבת מראה מול פני העם ההודי, הדמוקרטיה הגדולה בעולם ,שהיא הכי לא דמוקרטית בעולם.

מעבר להודו של אשרמים ורוחניות, מקדשים וצבעוניות, יש את הודו של המעמדות הנוקשים, הקסטות העליונות והתחתונות, אבל ובעיקר הנחשלת, הרעב וההזנחה, הודו שחיה ברחוב. הוא ממשיך בביקורת שלו על תפיסת העולם הדטרמיניסטית של ההודים שהגורל קבוע מראש ואי אפשר לשנותו ולכן הם נולדים גדלים חיים ומתים ברחוב בלי סיכוי לשינוי. גם כשיש סיכוי כזה הוא מסתיים בהידרדרות קשה.

הזמן -שנות ה- 80 של המאה שעברה בין רצח אינדירה גנדי לבין רצח בנה רג'יב.

הספר מתרחש בעיר דמיונית בשם קיטור, השוכנת לחוף ימה של הודו, מדרום לגואה ומצפון לקליקאט. היא משקפת את החברה ההודית. עם המבנה החברתי הנוקשה והאכזרי של הקסטות, של הנחשלות והדלות, השחיתות והסיאוב.

הספר מורכב מסיפורים קצרים. בכל פרק דמות מרכזית אחרת. לפני כל פרק מופיע עמוד של מדריך תיירים תוך כדי הסבר על האזור והאתרים המומלצים לביקור – ושם גם מתרחש הסיפור .

אוסף דמויות מגוון- זיאודין הסבל, בעל מפעל לחולצות שהעובדות בו הולכות ומתעוורות, ילדה שחוצה את העיר בניסיון לקנות לאבא שלה סמים ועיתונאי שהניסיון שלו לחשוף את האמת על השלטון המושחת מעביר אותו על דעתו.

הדמויות מבטאות את התמודדות הקיום היומיומית של רוב העם ההודי. ולעוני שם יש דרגות שונות ואין עוני אחד דומה למשנהו. העוני של נער השליחויות בחנות שונה מהעוני של עובד החנות, ששונה מאלה הישנים בחנות או בחצר או בריקשה - הבדלים שלעיתים מהווים הבדל בין חיים ומוות. העובדה המרכזית היא שאיש מהדמויות לא מצליח ולא יצליח לשפר את גורלו הקבוע מראש ובעצם האבוד מראש.

בספר מובאים תיאורים קשים של העוני הניצול, הסיאוב הליכלוך והאלימות ולפעמים הוא משתמש במילים בוטות.

אבל אני חוזרת לביקורת שהייתה לי גם על הטיגריס הלבן- הספר עסוק בלהציג את הביקורת של הסופר על החברה ההודית והעלילות הופכות למין סרט הודי מוקצן, סטריאוטיפי, ומלא בקלישאות. הדמויות שטחיות ופלקטיות. הוא פשוט מממשיך בפורמט שבו הצליח כל כך בפעם הקודמת.

הספר קריא,וזורם, אבל מאוד לא מעמיק