“#
ספר סיפורים של גרישם, שיכול להתפרש כניסיון של הסופר לסחוט את שאריות המיץ מהתפוז, או להרחיב את מינעד כשרונו. סיפורים שנשארו מסיבה כלשהי על ריצפת חדר העריכה. אי אפשר לטעות בסיגנונו של גרישם וגם בבחירת הנושאים שלו.
יש בספר שבעה סיפורים. כולם מגלים חלקים מגישתו הסיפורית וההומנית של הסופר. כל הסיפורים מתרחשים בעיירה בשם קלנטון, מחוז פורד, מדינת מיסיסיפי. המחוז (מומצא?) מאפשר התנהלות עירונית וכולל בתוכו עיירות שאזרחיהן שמרנים, שדעותיהם הונחלו להם על ידי אבותיהם. לרוב לא יצאו מעולם מגבולות מחוז הולדתם, ולא סקרנים לדעת מה יש בהמשכו של הכביש הבין-מדינתי.
שני סיפורים משכו את תשומת לבי והם מהווים סוג של תובנה לגבי האיזור והתושבים. האחד "להביא את ריימונד" הוא סיפור מחריד/מצחיק על שני אחים הלוקחים את אימם להיפרד מבנה הצעיר העומד בפני הוצאתו להורג. הסיפור הזכיר לי את "בבוא מותי" של פוקנר. למרות שהסיפור שונה, אני די בטוחה שגרישם קרא – והתפעל – מפוקנר, ורישומו נותר בו. הסיפור אינו חס על הקוראים ומביא את התופעה הנקראת "הוצאה להורג" במלוא זוועתה. גם כשהקורבן הוא טיפוס דוחה, שעשה את מה שנטען שעשה, שהמשיך בתעלוליו עד סוף חייו – גם אז אתה קורא את הסיפור ולא מאמין שזה מה שאנשים החליטו שהוא עונש לאנשים אחרים.
הסיפור הנוגע ללב השני הוא על הומו צעיר, חולה איידס המגיע לראשונה מאז עזב "הביתה", למות. השנה הוא 1984, הפחד מהמחלה עצום. משפחתו העשירה, ששילמה לו שיחיה רחוק מהם, משלמת לאישה שחורה שמתגוררת "מעבר למסילה" שתטפל בו בביתה, רחוק מהם, עד מותו. הסיפור נוגע ללב, בני אדם מתגלים בגדולתם גם כשהם עניים ובורים, ומנגד חסרי חמלה, ערלי לב ונקמנים יכולים להיות גם מאמינים אדוקים באלוהים.
סיפורים מעניינים, כתובים בסיגנונו המוכר והבהיר של גרישם, כולל הטוויסטים בעלילות. בסיפורים בולטת יותר מברומנים יכולתו ההומוריסטית, הצינית והאירונית של גרישם.
למרות שהוא חוזר על עצמו הוא מספק עבורי, לרוב, אסקפיזם ותובנות. אולי זה נראה אוקסימורון, אך שניהם מתקיימים, לטעמי, בספריו.”