“אדם בן 32 יוצא לטיול בצרפת עם החברה שלו. כל עשרה עמודים הוא רואה משהו — מהגרים ערבים, מצבת זכרון לשואה, בנייני מגורים סגנון עמידר, כפר, שמיים, עננים — ובעשרת העמודים הבאים הוא מפליג בהרהורים על מה זה מזכיר לו מישראל, משירות בטחון בשטחים, ומילדותו בברית המועצות. בעיקר מילדותו זו, ותמיד על איך שדבר זה או אחר נופל ממקבילו הרוסי. הוא מכונס בהגיגים אלה במידה כזאת שהוא בקושי מתַקשר עם החברה, ולא בכלל עם המקומיים.

ובכן, ספר מייגע. מלודרמטי. וגם מגוחך; נוסטלגיה מתקתקה כזאת מתאימה (אם בכלל) לאדם זקן, לא לבן 32. בא לי, מדי פעם, לתפוס אותו בכתפיים, לנער אותו חזק, לתת לו שתי סטירות כמו ש(בסרטים) נותנים לשיכור, ולהזכיר לו: יא מטומטם, אתה צעיר ובריא, ואתה מטייל בחו"ל עם חתיכונת. לפחות תדבר איתה במקום לבהות דרך החלון ולשקוע בגעגועים לרוסיה קיבינימט! החברה בעצמה מאבחנת אותו (על עמוד 234): "אין לך מונופול על אבדן בית ומולדת ונוסטלגיה... רק על ההתבכיינות התמידית על אבדנם."

עשרים העמודים האחרונים קצת מביאים סוף סוף טיפה של מתח דרמטי, כך שהספר מסתיים במעין נקודת שיא, אבל בעצם זה נכון רק בהשוואה לשעמום שבמאתיים העמודים הקודמים.”

“איך אומר זאת בעדינות? התאכזבתי! אולי בגלל תסמונת הספר השני, שכן "המינגווי וגשם הציפורים המתות" הוא אחד מהספרים האהובים, אליהם התחברתי ללא קושי בכל רמ"ח איברי. אולי בגלל שמדובר באותו גיבור מהספר הראשון, שמוצג כאן באור אחר לגמרי. אולי בגלל שהמחבר צבר ביטחון ובמקום שימוש בשפה ככלי, משתמש בה לג'אגלינג מילולי, שפרדן מיי פרנץ' (ולצרפתית מקום נרחב בספר), שנשמע לפעמים, בעיני כמובן, כזיון שכל מהסוג הפשוט ביותר. להטוטי השפה, מעברים מעברית, רוסית, צרפתית, ערבית ורוסיאתית (רוסית+אסיאתית) גרמו לי לנוע באי נוחות, נראו מאולצים לעיתים כאילו מסתתר מאחוריהם כלום אחד גדול.

גיבור הספר הוא טל שני, טוליק שניידרמן לשעבר, שעלה בגיל 12 ממולדובה, שבברה"מ. לאחר עשור, הוא לכאורה ישראלי לכל דבר, עם שם ישראלי, חברים ישראלים, חוויות ישראליות (מסלול קרבי, מילואים, לימודים בבצלאל), אך מסתבר שרוב הזמן הוא עדיין מרגיש את טוליק, הילד עם טראומת נטישה ועזיבה חזקות ביותר, שמתבטאות בכל מחשבותיו ומעשיו. לאחר פציעה במילואים בשטחים, טל וחברתו ניק, נוסעים לביקור בצרפת, בפריז ובכפר ילדותה של החברה.

אותו טל שני הופיע גם בספר הראשון והזיכרונות שלו והגעגועים, עוצמתם ומינונם אפשרו לי להזדהות בקלות כמעט עם כל חוויה וזיכרון. בספר הנוכחי לעומת זאת, רציתי להמליץ לגיבור הראשי לבקר אצל פסיכולוג. הגעגוע וניתוק מן הילדות כל כך דומיננטיות אצלו עד שנראה כאילו הבן אדם לא מסוגל לבצע שום פעולה יומיומית מבלי להיזכר בבית ילדותו, בבית הספר שלו או בחוויית ילדות כלשהי.

לצערי, לא הצלחתי להתחבר, לא לגיבור הראשי ולא לכתיבה, שהייתה רוויה מדי לטעמי, אם כי אי אפשר להתעלם מהשפה העשירה של זיידמן, שכוללת את כל הגוונים החל מהסלנג הצבאי ועד העברית הגבוהה.

ציטוט מייצג:"...וגם ספרים עצמם היו של פעם, שדרותיהם ניצנצו בהטבעות זהב ולא סינוורו את העין בכריכות כרומו ולמינציה, רכות-אימפוטנטיות, מודפסות בפול-פרוצס. והספרים היו מהסוג שאל תוכנו מתוודעים לאט ובסבלנות מאוהבת, ולא חודרים בעמידה, בחפוז, תוך רפרוף העין על פני הטקסט השיווקי בשער האחורי, המכיל ציטוטים של מבקרות ספרות חשובות עם שמות משפחה תלת-שכבתיים..." עמ' 98.

ממליצה בחום לקרוא את "המינגווי וגשם הציפורים היפות" http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=205537
את "השפה השסועה" רק אם יש מחסור רציני בספרייה הביתית...”

“הגיבורה העיקרית בספר זה היא השפה העברית אשר בוריס זיידמן מלהטט בה בוירטואוזיות מרשימה. כמו בבובת המטריושקה שעל הכריכה שבה מסתתרות בובות נוספות בגדלים שונים, כך גם בתוך העברית שלו מסתתר סלנג צהל"י עם הרבה קיצורים וגסויות של חיילים, שפה תקנית מתובלת במילים רוסיות ועברית המתחזה לצרפתית "פרנצויזית".

יש בספר זרם, נכון יותר שיטפון, של אסוציאציות שנולדו במוחו הקודח של המחבר. עלילה ממש אין כאן, אולם בתוך הזיכרונות מסתתרים קטעי עלילה, כך שהספר אינו משעמם.

מדובר כאן בצעיר טל שני המסיים שירות מילואים קרבי קשה ועולה, עם חברתו, על טיסה לפריז. לחברה יש דודה בפריז ובדירתה הם מבלים שלושה ימים, שכמובן אינם מספיקים ומשאירים טעם חזק של עוד. שבוע נוסף הם מבלים בבית הנטוש של סבתה בכפר נידח במרכז צרפת.

זוהי רק המעטפת החיצונית. בתוכה מסתתרות שכבות נוספות. טל שני אינו אלא טוליק שניידמן שנולד בלנינגרד, התחנך בבית ספר יסודי סובייטי קפדן וממנו נתלש באכזריות כאשר החליטו הוריו לעלות ארצה. שם היה ז'יד ואילו כאן הוא, כמובן, רוסי. למרות שסיים כאן יסודי ותיכון, שירת שירות קרבי מלא ולמד בבצלאל – חותם הרוסי הזר טבוע בו לנצח.

טל זוכר בגעגוע את הבית שם, בלנינגרד, שהפכה לסנקט-פטרבורג. הדירה ב"שיכוניסטאן" בישראל (אחת ההמצאות הלשוניות שלו !) מעולם לא הייתה בית עבורו. חלק גדול מן הספר עוסק בשירות הצבאי, בסדיר ובמילואים, ומביא שלל טיפוסים ומצבים המוכרים לכל מי שגדל ובגר בארץ.

צרפת, שפתה ותרבותה, היו משאת נפש עבורו עוד מילדות והחלק המתאר את הביקור בצרפת, בפרט באחוזה הכפרית, מאוד יפה וככל שאני מכירה את צרפת – הוא גם אותנטי.

היחסים בין טל (טוליק) לחברתו ניק (ניקולט) מתוארים גם הם בצורה מאוד עכשווית ואמינה. החיפוש אחר הבית במובנו הרחב עובר כחוט השני לאורך כל הספר ומביא עמו תובנות מעניינות כמו זאת למשל : "...כמו שלמשפחות יש בתים, כך גם לבתים יש משפחות. ושאי אפשר לדעת מה טראומתי יותר ולמי : למשפחה שעוזבת את ביתה או לבית שנעזב על ידי משפחתו..."

אני נהניתי ואהבתי את הספר.”

“גם בספר הזה אנחנו פוגשים את טל (טוליק) שמרגיש בכל מקום כלא שייך. בברה"מ הוא היה יהודי, בארץ הוא רוסי ובחו"ל הוא פשוט תייר זר שלא ידע להגות אף פעם את שמות המקומות כמו שצריך.

יכולת לתאר את חווית הקריעה ולא שייכות מדהימה בעיניי. ההתלהבות משטיקים זולים של קופירייטרים בשפה כבר פחות, אבל סך הכל ספר טוב.”