ביקורת ספרותית על מקום לאהבה אחת מאת כלנית וסר-אוחיון

---

זהו סיפורן של שלוש נשים, נעמי, תמר וסשה, החיות בשולי החיים. נעמי היא אם שכולה. לאחר מות בנה היחיד היא מנתקת עצמה מהחיים הנורמטיביים (בית, משפחה, עבודה) ומכלה את ימיה בהליכה לאורך הכביש המחבר בין הקריות למפרץ חיפה.

תמר היא אחות שכולה. היעלמותה של האחות בת השבע הרסה את המשפחה ושרטה שריטה עמוקה בנפשה של תמר. מאוחר יותר, בגיל ההתבגרות, היא מתחילה לקבל מסרים פנימיים מוזרים והזויים אשר בעטיים נהרסים חייה.

סשה, הצעירה וה"נורמלית" מבין השלוש מנסה להציל את הדירה שירשה מאביה וגם את אחותה מרינה מהידרדרות נוספת.

בתחילה אין שום קשר בין השלוש. הקשר המעניין מתגלה רק בשליש האחרון של הספר. הספר כתוב בצורת מונולוגים קצרים של שלושת הדמויות המרכזיות. אינני אוהבת צורת כתיבה מקוטעת שכזאת. היה לי קשה להתחבר בתחילה ומדי פעם פניתי לכריכה האחורית על מנת להבהיר לעצמי מי היא מי. אחר כך נכבשתי וקראתי בשקיקה כדי לדעת את סוף הסיפור.

השפה רזה, אין כמעט תיאורים, ומשובצת בהרבה קללות ומילים בוטות. זה אכן נשמע כמו במציאות אבל לדעתי ספרות צריכה להיות מעודנת יותר ולהשתמש בשפה עשירה יותר.

המציאות הישראלית הנושכת מקבלת בספר ביטוי אותנטי ויש גם הומור הגורם לך לפעמים ממש לצחוק.
החיבור המפתיע בסוף גרם לי לראות את הספר כולו באור חדש ועמוק יותר.

ומשהו על שם הספר : לנעמי אמר מישהו שיש לה לב קטן ובו מקום לאהבה אחת בלבד. זה יפה בספרות, במציאות זה בדיוק להיפך, לדעתי. כאשר היה לי רק ילד אחד והייתי בהריון, חשבתי לא פעם 'איך אוהב עוד ילד, הרי אני כל כך אוהבת את בני!' אבל כאשר נולדה בתי התאהבתי גם בה והיה לי מקום בלב גם עבודה. כאשר נולד לי עוד בן המקום התרחב גם עבורו וכך קרה גם עם הנכדים.

» ביקורות נוספות של dyona
» ביקורות נוספות על מקום לאהבה אחת