בצד החיובי: ספר מותח, סוחף, כתוב היטב (עם הסתייגות שתגיע עוד מעט).
בצד השלילי: המון telling במקום showing: הסופר מרבה לספר לנו שדמות מסויימת היא טיפשה או אמיצה במקום לתת לנו להבין לבד. חבל שהסופר לא נותן יותר קרדיט לנוער, קהל היעד של הספר, שיכול להבין לבד.
הוא היה קצת דידקטי מדי לטעמי, שזה בסך הכל בסדר, אני מניחה. למה לא לקדם ערכים שאתה מאמין בהם בספר סוחף וטוב בפני עצמו. אבל המסרים עצמם קצת נדושים ויוצרים תפניות צפויות וקלישאתיות. למשל, לא תאמינו, בסוף מתברר שהחברה של הגיבור היא מהעם היריב שהוא חונך לראות בהם מפלצות!! טוויסט מפתיע שכזה.

אז בגדול יש טובים ויש רעים, הטובים הם חכמים ויפים ואמיצים ודוגלים בשמירה על הטבע והאקולוגיה, הרעים הם טיפשים ומכוערים, הורסים את הטבע שסביבם ושונאים אמנות כי היא לא מועילה.
אפשר להתעכב שניה על זה? היו פעם רעים בעולם, קראו להם נאצים, אולי שמעתם עליהם, אולי אפילו הנוער שקורא את הספר שמע עליהם, והם לא בדיוק התנגדו לאמנות. נכון, הם היו נגד סוגים מסויימים של אמנות, אבל לא בגלל שאמנות לא מועילה אלא כמעט להפך: הם האמינו בכוח של אמנות וחששו מפניו. חוץ מזה, הם דווקא אהבו סוגים אחרים של אמנות ואפילו ניסו לגייס את האמנות לטובתם.

הניסיון לצייר את ה"רעים" כשונאי אמנות ואת האמנות (כתיבה, ריקוד, ציור) כשייכת ל"טובים" הוא ניסיון ליצור דיכוטומיה: לנכס לעצמנו (אנחנו הטובים, כמובן) את האמנות. להניח שהאמנות היא ביטוי רוחני של"רעים" - כל אלה שאנחנו נגדם - אין שיג ושיח איתו, כי אותם מעניינים רק כוח והשפעה.
טוב, אז יודעים מה? זה לא עובד במציאות, ואין טעם לגדל ילדים להאמין שכל מה שטוב שייך לנו וכל ה"רעים", כלומר כל מי שלא מסכים איתנו, הם בורים ומטומטמים.
מילא שזה חוטא לאמת, זה לא יעיל בטווח הארוך.
בדיוק כמו טובי לולנס שמפגש עם בת לעם השנוא גילה לו ששיקרו לו כל חייו, גם הילדים שלכם עלולים לגלות ששיקרו להם ושהעולם בעצם קצת מורכב יותר מהחלוקה הבינארית והדיכוטומית שספרים מהסוג הזה מנסים לייצר.

הספר הזה הוא אחד הספרים האהובים עליי. הוא והחלק השני שלו מככבים בחמישייה הפותחת.
הספר הזה כל כך מתוק וטהור ותמים שהוא ממש מעורר בי אושר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי אותו לפני שנתיים וחצי בערך. קראתי אותו בשבת והייתי לגמרי מסוחררת והייתי פשוט חייבת לקרוא את הספר הבא. לכן למחרת ישר אחרי הבצפר הלכתי לספרייה לקחת אותו. סיימתי תוך פחות מיום. כמה דקות אחרי שסיימתי אותו הייתה הפסקת חשמל ובגלל הספר היה לי כזה מצברוח טוב ואף אחד לא הבין למה אני מרקדת ומפזזת באמצע הפסקת חשמל.
לפני שקראתי אותו ראיתי אותו כמה פעמים בספרייה, אבל תמיד אמרתי לעצמי שהוא בטח טיפשי וילדותי ומשעמם. אני ממש שמחה שבסופו של דבר לקחתי אותו.
היה עוד ספר אחד שגרם לי התרגשות ואושר כאלה ורצון לרקוד וזה הספר החמישי של פרסי ג'קסון גרם לי להתפתל מרוב הנאה. להתפתל ממש. לא באופן מטאפורי.
הנקודה היחידה המעט צורמת בספר היא שאם יש מישהו שהוא גם מכוער וגם טיפש, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא רשע. זה אחד מעקרונות הבסיס של הסיפור.
ואם אתם מתעניינים בעלילה אז אני אגיד בקצרה שמסופר על עולם של אנשים פיצפוניים שחיים על עץ. פרופסור לולנס מגלה תגלית מגניבה אבל לא מוכן להפיץ אותה מחשש שהעץ יינזק. האנשים הרעים מגלים את המשפחה שלו לענפים התחתונים והמאוסים של העץ ואז קורים כל מיני דברים, האנשים הרעים מתחילים להרוס את העץ וקורים עוד דברים, ובסוף (בסוף הספר השני) -- ספויילר-- הטובים מנצחים.
יש קצת חוסר עקביות וחורים בנוגע למציאות הזאת. למשל, האנשים האלו משתמשים בחול. הייתי מניחה שעבור אנשים בגובה מילימטר וחצי גרגירי חול אמורים להיות בגודל של אבנים, נכון? לפחות בגודל של חצץ. או למשל שמופיעים כל מיני דימויים שלקוחים מעולם שהם לא אמורים להכיר. אבל בגדול הדברים האלה לחלוטין לא פוגעים בחווית הקריאה.
וגם כמובן חייבים להתייחס לציורים. כל כך פשוטים ועם זאת מצליחים להעביר את האווירה והנופים של העץ. הם תרמו תרומה משמעותית להתאהבות שלי בספר.
זה הכל.

חיפשתי המון זמן את הספר ושאלתי את הבינה מלאכותית על קטע שזכרתי ומצאתי אותו שוב אחרי יותר מ 10 שנים!!!!ספר נחמד ביותר שווה קריאה:)

טובי לולנס הוא בן 13, קומתו מילימטר וחצי - מעט נמוכה לגילו - חי יחד עם בני עמו על עץ עתיק, שהוא מבחינתם כל היקום. טובי לולנס בן של מדען נחשב - ניחן בסקרנות רבה וביכולת ניתוח מרשימה, וחינוכו מעודד אותו לשאול שאלות ולחקור את עולמו. והחיים על העץ מזמנים הרפתקאות רבות, לא רק בגלל שאתה בגובה מילימטר וחצי ויכול לטבוע בטיפת גשם, או לההרג מעקיצת יתוש, גם כי בני עמו של טובי הם בני אדם, והספר חושף את כל מה שאנחנו יודעים על בני אדם: שאפשר להסית אותם באחיהם (במיוחד אם מעלים את הסיסמה "ביטחון"), שהם חושדים בכל מי שאינו מאמין במה שהם מאמינים, שמי שמוכן להשתמש בכוח יוכל לשלוט בהם, ושתמיד יהיו כאלה שירצו את מה שיש לשכנם.

ראיתי שמשווים אותו להארי פוטר - השוואה שאני לא יכולה להזדהות איתה לא בסיפור ולא בכתיבה. אם כבר הוא הזכיר לי את "מסעות גוליבר" של סוויפט שגם הוא, במסווה של ספר הרפתקאות העיר הערות סאטיריות ונשכניות על תחלואי החברה. (וגם הוא עובד לספר ילדים לצורך הרייטינג). "טובי לולנס" אינו סאטירה אך גם הוא משתמש באותו פטנט: כשקראתי אותו זיהיתי בקלות את הנושאים המטרידים אותנו היום, את המתח בין "הקידמה" ל"טבע", ואת הרווח בין "נאורות" ל"בורות".

טימותה (ת' בסגול) דה פומבל הוא מחזאי צרפתי, שזהו ספרו הראשון, שזכה בפרסים רבים. הספר מעניין מאד, עמוס ברעיונות, כתוב באופן קולח ומרתק, ויכול להיקרא על ידי נוער ומבוגרים כאחד. מאד אהבתי אותו (אני בחברה טובה - כל הביקורות משבחות אותו) ואני ממליצה לכל מי שמוכן לקרוא ספר שונה, בלי לקטלגו.

*

אם רק תעיפו מבט חטוף על הכריכה כבר תתאהבו בספר. לדעתי זו אחת הכריכות הכי יפות שנוצרו בספרות הנוער. (עד שראיתי את הכריכה של הספר הזה באנגלית וכמעט התעלפתי. עטיפה מדהימה!!!!!).
כל עלילת הספר מתרכזת על עץ אלון עתיק אחד, עליו חיים עמים שלמים של אנשים בגודל מילימטר וקצת. תככים ומזימות וסוד אחד קטן אשר יכול להשפיע על גורל העץ וגורל כל העמים החיים עליו.
טובי לולנס,בן ה - 13 נאלץ לברוח מביתו לאחר שכל משפחתו נלקחה למאסר בעקבות פעילות של אביו המדען. כל הספר הוא למעשה מרדף אחד גדול לחיים ולמוות במהלכו יתגלה הסוד הגדול שחיי האנשות כולה תלויה בו. במהלך המסע טובי יגלה את טעמה המר של הבגידה, את העובדה שהוא יכול לסמוך כמעט רק על עצמו אם הוא רוצה להמשיך לחיות ולהציל את משפחתו.וברקע השאלה הגדולה, האם יש חיים מחוץ לעץ ?
הספר מעלה שאלות קיומיות חשובות ורלוונטיות גם לנו, האם בני האדם הורסים את כל מה שהטבע נתן להם בעיקר בגלל בצע כסף וללא חשיבה בסיסית על העתיד.
ספר מעולה, לא נשארו לי ציפורנים כלל שכססתי אותם לאורך כל קריאת הספר. שמעתי שיש לספר המשכים. אני ממתינה להם בקוצר רוח.

נזכרתי במשהו שקרה פעם, כשהייתי קטנה. אני כבר יותר מארבעים, אז באמת עבר הרבה זמן מאז שהייתי קטנה. בכל מקרה זה היה ספר, ולמעשה סדרת ספרים שאהבתי מאוד. קראו לה "הלקחנים" והגיבורים שלה היו פוד, מעונית והררית. משפחה של יצורים בגודל עכבר שחיים בחור בקירות הבית, ומתפרנסים מגניבות. מתקינים לעצמם וילונות מממחטה שתלויה על מסרגה, כסאות מסלילי חוטים וארוחה שלמה מגרגיר אפונה. כמה זה חמוד! שעות ביליתי בדימיונות על משפחה כזאת שנמצאת אצלי בקירות החדר ולוקחת את כל סיכות הביטחון והכפיות שלא מצאנו אף פעם. כי קטן זה חמוד, וחילוף ממדים הוא משהו שמושך את הדמיון. בעיקר כשמדובר בדברים קטנים יותר מאיתנו, שלא לומר קטנטנים ממש. מי לא אהב לצפות בטוי סטורי או בבאג לייף?

אז גם טובי לולנס הוא קטן. קטן מאוד אפילו. הוא בן שלוש עשרה וגודלו שני מילימטרים. הוא חי בעץ. כלומר כל העולם שהוא מכיר הוא עץ. וכל העולם שהוא מכיר, כל תושבי העץ הקטנטנים כמותו, רודפים אותו. הספר נע בין ההווה לעבר ומספר איך אבא של טובי היה מדען חשוב עד שירד מחשיבותו, איך קומם עליו את כל העולם המוכר, ואיך טובי בסיוע כמה מידידיו שורד את המרדף אחריו. חמוד. עם שימושים רבי דימיון לעלים, לענפי עץ קטנים, ולחדקוניות שנוגסות בעץ.

עד כאן - ממש חמוד, וכיפי כזה אפילו. עם זאת, לא נהניתי מהספר בלב שלם. לא רק בגלל שאני כבר לא כל כך צעירה ופחות מתלהבת מדברים חמווודים, אלא בעיקר בגלל שהכותבת גייסה את העלילה החמודה לטובת אג'נדות אקולוגיות ופוליטקלי קורקטיות. בהתאם לכך כל הרעים הם טייקוני ממון אכזריים ומכוערים שמתעניינים רק במיכון ותו לא. אז ספרות מגוייסת אני פחות מחבבת. ולכן אעדיף לחזור ללקחנים החביבים.

אני לא הולכת לבקר את הספר על פי המסר שלו על טבע האדם או השמירה על הסביבה. למרות כל השאלות שהסופר מעלה, השואלות על העולם והיקום, הן לא מרשימות אותי אם הסיפור לא מסופר בצורה טובה.
וזה המצב בספר הזה.

קודם כל- טובי.
אני בת ארבע עשרה, וטובי בן שלוש עשרה. אני קרובה מספיק לגילו כדי להבטיח לכם שילד בן שלוש עשרה לא מתנהג ככה.
מבחינה מעשית הוא בהחלט בוגר מספיק, אבל צורת הכתיבה- שהיא בעצם גרסה מילולית לצורת המחשבה של טובי- מספרת דבר שונה לגמרי. קשה לי להסביר מה בדיוק הייתה הבעיה, אבל לא יכולתי לעבור פרק מבלי לעקם את האף בגלל הכתיבה הילדותית וההתנהגות המאולצת של טובי שיכולה רק להשתדל להיראות מציאותית.

הדבר השני שהפריע לי היה שנראה שטובי וקרוביו הם האנשים המוסריים היחידים בכל העץ. כאב לי לראות את הסופר משמיץ את הטבע האנושי עם כל האכזריות והשנאה חסרת כל הבסיס, כשכל הדמויות האחרות בספר היו חסרות כל מטרה אמיתית ומתקבלת על הדעת- חוץ מרוע.
אפשר לקחת לדוגמה את ג'ו מיטץ' שהורס את העץ בגלל שהוא אוהב ליצור חורים. הוא אוהב להרוס ולהשמיד. כך הציגו את זה בספר, כנראה בתור מטאפורה כלשהי ליסוד המין האנושי... אבל עדיין קשה לי לקבל את זה. בני אדם לא מחריבים, הם בונים. הם מתקדמים הלאה ולומדים מהמעשים שלהם.
כלומר... אני אדם אידיאליסטי למדי, אבל אני לא חושבת שמה שאני אומרת הוא חסר הגיון.

ובחזרה לספר עצמו.
אחרי שעברתי על הדמויות ועל צורת הכתיבה, אני חושבת שאספר על העלילה.
הרעיון מקורי ומעניין, וסדר הדברים הוא הגיוני ולא הזוי מדי או משונה מדי. העלילה משתלבת עם הכתיבה ויוצרת סיפור נחמד, אבל הזרימה שלו נקטעת כל כמה זמן בגלל התזמונים הגרועים של הסופר.
אני מתכוונת לזיכרונות של טובי מהענפים הנמוכים, מהמשפחה שלו ואלישה, כשרצף הסיפור פשוט נקטע. לחלק מהזיכרונות שהסופר בחר לספר לא היה בכלל קשר לנקודה שהוא רצה להבהיר, ואלה שכן היו חשובים בשביל רצף העלילה ובשביל העמקת הדמויות היה אפשר לספר בתחילת הספר או להכניס לתוך דיאלוג בין כמה דמויות (והיו חסרים רגעים של שיחה במהלך הספר. כמעט חצי ספר עבר מבלי שטובי פתח את פיו), או אפילו בתור מחשבה קצרה בין הרפתקה להרפתקה.
***

אלה היו עיקרי הדברים שיש לי לומר על הספר, אבל כמובן שאני לא יכולה להתעלם מהסוף של הספר, ששינה את הגישה שלי לטובי ולסיפור שלו במקצת.
אחרי שקראתי את הספר מתוך הרגשת חובה אחרי שחברה שלי נתנה לי לקרוא אותו בתור סוג של מתנת יום הולדת, ואחרי שלא ידעתי אם לאהוב אותו או לא, הגעתי לפרקים האחרונים.
לקראת סוף הספר הבנתי שטעיתי לגבי דמותו של טובי. הוא התבגר אחרי שהצטרף לקלופים, מבחינה פיזית ונפשית גם יחד, והאישיות שהתקשיתי לראות קודם לכן התפרצה על גבי הדפים. היה בו זעם, כעס ועצב יחד עם התחושה הנבגדת כשמצד שני הוא היה אותו נער עקשן ואופטימי שסירב לקבל את העובדה שהוא מתבגר.
יכול להיות שראש ירח היה זה שהביא את טובי להיפתח, או שהוא היה זה שהביא אותי לראות את מה שלא ראיתי בו קודם... אבל פתאום טובי נראה לי מציאותי יותר. כמו כל מתבגר אחר שהייתי פוגשת, כמו כל גיבור ראוי של ספר אהוב. כמו כל אדם שעבר כאב בחיים, כמו כל אחד שסירב לוותר.
קראתי את העמוד האחרון בנשימה עצורה.
הסוף הציל את הספר מהאכזבה שלי.
הסוף גרם לי לאהוב את טובי ואת ראש ירח, ולהתגאות באלישה וקולין וליאו בלו בתור הדמויות הטובות שהם.
ולמרות שאני לא יכולה להתעלם מהמגרעות של הספר, אני מוכנה לשכוח מהן לכמה שניות ולומר שהספר הזה לא היה נוראי כמו שהוא נראה לי בתחילתו.

לפני כשלושה ימים הגשמתי חלום.

הכול התחיל לפני משהו כמו שלוש שנים, כשפתחתי לראשונה את הספר "טובי לולנס" הראשון, שהיה אז חדש דנדש על מדף החדשים בספרייה.
ואז סיימתי אותו.
וואוו.
מדהים.
כל כך הרבה מחשבה, פילוסופיה, עלילה, מתח, הומור, עומק...
אני לא יודעת מה איתכם, אבל ספרים שיש מאחוריהם משהו הרבה יותר טובים. ספרים שיש מאחוריהם משהו חשוב, משהו כולל, משהו... אין לי איך להסביר.
ולטובי לולנס יש את המשהו הזה מאחוריו, מחזיק אותו יצב על המדף, גורם לקורא לחשוב.
חיכיתי יותר משנה שיצא הספר הבא.

ולפני משהו כמו שלושה ימים הלכתי לקולנוע. נשארו עוד ארבעים דקות לתחילת הסרט. מה עושים? הולכים לסטימצקי.
יצאתי מסטימצקי, שום דבר מעניין ממש ששווה את הכסף שלי. אז הלכתי עם שתי ברות שלי לדוכן כזה בקניון ומדדנו כובעים.
אחותי מופיעה כמו משום מקום לידי.
היא: סופיה! רוצה את טובי לולנס?
אני: כן כן כן!!!! (קופצת משמחה, מעיפה את הכובע שמדדתי)
מחשבות של אנשים מסביבי: מה לעזאזל?!
אני מקפצת אחרי אחותי אל החנות שליד סטימצקי, איפה שהם מוכרים את הספרים הפגומים שלהם בעשרים ואחת שקלים בלבד. מוצאת את שני הספרים, טובי לולנס והעיניים של אלישה. רק דיו אדומה בתחתית הדפים פגמה בסיכוי שלהם להימכר במחיר מלא. אני מקפצת עם הספרים ביד, אחותי לוקחת את הספרים מהידיים שלי והולכת למוכר העייף שכנראה מעולם לא קרא ספר עם יותר מ-100 עמודים.
אחרי הסרט חזרתי הביתה. מאחורי המיטה שלי יש מדבקת קיר כזאת בצורת עץ (רק עכשיו קישרתי בין הספר לקטע שיש לי עץ מאחורי המיטה) מאחד העלים תליתי לפני שנים רבות WISH LIST על פתק קטן בצבע ירוק, שם כתבתי דברים שאני רוצה ויש רק אחוזים מעטים מאוד שבאמת יהיה לי אותם (סוס, צמח טורף...). שם רשמתי "טובי לולנס" בכתב מבולגן לפני מי יודע כמה זמן. סימנתי לידו וי גדול והתחלתי לקרוא מחדש את טובי לולנס הראשון (בפעם השלישית).

אז הגשמתי חלום.

וואו. פשוט ספר נפלא. מותח, לא צפוי ומלא מיסתורין ןרמזים. העולם בו הוא גדל הוא העץ שהוא בעצם העולם שלנו. כדור הארץ. הקלופים הם בעצם החייזריםת או האויבים שלנו שבדר"כ אף אחד בעצם א מכיר. אנחנו שונאים אנשים או עמים משם שנאמר לנו שהם מזיקים. אבל מישהו בכלל בדק את זה?
כל המעשים המרושאים שג'ו מיטץ' עושה, אלו בעצם כל התהליכים שלנו "לקדם" את העולם מבחינה טכנולוגית ומודרנית. אנחנו הורסים את העולם שלנו בדרך עקיפה של מודרניזיה.
הסיפר מסופר נפלא, והקורא מרגיש כאילו הוא נמצא שם. על העץ המקסים הזה. הספר מספר על חברות נפלאה, ומעשים שאנשים עושים בלי לשים לב ♥.
אני מצפה בקוצר רוח לספר ההמשך - העיניים של אלישה.