שלוש משאלותליאן מוריארטי7כבר תקופה מסויימת שהספרים של ליאן מוריארטי מהווים בשבילי מעין "מנוחה". אני מאוד אוהבת את הכבתיבה שלה, את הקלילות שבההיא כותבת והשעשוע, למרות שהנושאים לאו דווקא קלילים או משעשעים. היא גורמת לי להעביר את עצמי לפרברי סידני כבר מהמשפט הראשון. עם זאת, היא מדברת בעיקר על קשרי משפחה, מכל זווית אפשרית, ואני אוהבת את זה. זהו ספרה הראשון של הסופרת, ולמרות שהרגשתי קצת בוסריות (זה עדיין ספר מעולה, פשוט ביחס לספרים היותר מאוחרים שלה) נהניתי מהעלילה. מסופר כאן על שלישיית אחיות: שתיים זהות ואחת לא. שיעשע אותי לקרוא על כך כי בשכבה של הבת שלי יש שלישיית בנים, שניים זהים ואחד לא וכשהם היו בכיתה א, בוקר אחד בתי ואני יצאנו מהבניין שלנו לכיוון בית הספר ופגשנו אותם בדרך. הזהים החזיקו ידיים ביניהם והלא זהה החזיק את היד של אמו. יש כאן הגיון טכני: לאמא יש רק 2 ידיים והמדרכות בשכונה שלנו צרות... אבל איכשהו זה קצת קיווצ'ץ לי את הלב- הייתכן שהלא זהה הוא קצת אאוטסיידר? טוב, אין לי מושג מה באמת המצב ביניהם ואני די בטוחה שהם שלושתם חברים ממש טובים, אבל הספר הזה גרם לי להזכר בתמונה הזאת מלפני כמה שנים. הספר מביא לנו את סיפורן של האחיות, לכל אחת חייה שלה, אבל בקשר ההדוק ביניהן כל אחת שומרת על אותו "התפקיד" מאז ילדותן. כך גם הוריהן הגרושים של האחיות- כל אחד במשפחה משחק תפקיד, ולא מצליחה להראות לאחרים משהו מעבר. הוא תקוע בתפקיד הזה. נגע בי בעיקר הסיפור של ג'מה, האחות הג'ינ'ית שלא דומה לשתיים האחרות (הבלונדיוניות). ג'מה נתפשת על ידי אחיותיה כמישהי קלת דעת, אולי אפילו קצת טיפשה, שלא באמת ניתן להתייחס אליה ברצינות, לסמוך עליה או להתחשב בדעותיה. הן אוהבות אותה אהבת נפש, אבל למרות זאת הן לא מודעות לסערה הנפשית שמתחוללת בתוכה (וגם לזה שהיא דווקא בחורה די מחושבת שדי מצליחה מבחינה כלכלית), שאולי אם היא היתה מצליחה להוציא את אותה הסערה ולחלוק אותה, החיים שלה היו נראים אחרת. וככה כל אחת מהאחיות, היא מתמודדת עם הפחדים של עצמה ועם הרצונות הכל כך עמוקים לנסות ולהשתנות- אבל הן לא יכולות כי יש את הרצון שלהן ויש את התבנית שנוצרה בתוך המשולש של האחיות כשכל אחת מהן ממלאת תפקיד מסויים. גרם לי לחשוב על תאי המשפחה הפרטיים שלי- בתור בת ואחות בכורה, ובתוך בת זוג ואם. אנחנו ממלאים תפקיד וזה ממש לא פשוט לחרוג מהתפקיד הזה. שווה קריאה :)
איתנו זה מתחילקולין הובר7מכיוון שקראתי את "איתנו זה נגמר" החלטתי לקרוא גם את ספר ההמשך. הוא לא ספר המשך במובן שבלעדיו הסיפור לא גמור, אלא סיפור אהבתם של לילי ואטלס, החבר שלה מהילדות שהיא פוגשת ממש במקרה, בזמן שהיא שוקעת יותר ויותר לתוך מערכת היחסים האלימה שלה עם רייל (בספר הקודם). הספר מסופר לסירוגין מנקודת מבטם של לילי ושל אטלס (שם די מיוחד, לא?) ובמהלך הסיפור הם מתוודעים אחד לשני טוב יותר. יש בספר חזרה (קצת מיותרת לטעמי) של פרקים מתוך היומן האישי של לילי מתקופת הילדות. הספר הזה נכתב מספר שנים לאחר הספר הראשון, אז אני מניחה שזה משמש מעין תזכורת. אבל כשקוראים את הספרים אחד אחרי השני, זו חזרתיות מעצבנת. הספר הקודם התמקד במערכת היחסים האלימה של לילי, ובכך נשא עימו מסר חברתי חשוב. הספר הזה הוא ספר רומנטי מתקתק ואפילו קצת דביק. בזכות ההיכרות המוקדמת עם הדמויות מהספר הקודם גם נהניתי מהקריאה של הספר הזה, אבל האם הקריאה הכרחית? כנראה שלא. זו סגירת מעגל נחמדה לדמויות ותו לא. האם אפשר לקרוא אותו ללא קריאת הספר הקודם? כנראה שכן, אבל הוא היה מקבל פחות משלושה כוכבים, כי כאמור זו קומדייה מתקתקה ממוצעת לחלוטין. מה שכן חשוב לי לכתוב לגבי הספר הזה, זה שבניגוד לספר הקודם, הספר הזה מתמקד באהבה החזקה של אטלס כלפי לילי ובזוגיות המצליחה שלהם. אבל אני חייבת לציין שתוך כדי הקריאה (בעיקר של הפרקים של אטלס) הרגשתי חוסר נוחות. היחס של אטלס ללילי הוא יחס אובססיבי. אמנם הוא אוהב אותה ורוצה מאוד בטובתה (על חשבונו) אבל אובססיה היא לעולם לא דבר חיובי. העניין הוא שאני לא חושבת שזה המסר שהסופרת ניסתה להעביר, אני חושבת שהעניין היה שבמקום לבנות לאטלס עבר מלא ועשיר, היא יצרה דמות שטוחה יחסית שחוץ מהאהבה האובססיבית ללילי, שאותה לא פגש שנים רבות, אין לו יותר מדי תחומי עניין בחיים. אז האם לקרוא? לא חובה. בזכות ההיכרות עם המוקדמת עם הדמויות הספר היה חביב, ולא יותר מזה.
איתנו זה נגמרקולין הובר10לא קראתי אף ספר של קולין הובר, אבל פתאום היה כל כך הרבה באז סביב הספר הזה. הוא יצא בכריכה חדשה, ואז שוב בכירכת הסרט... אז יאללה החלטתי לקרוא (דווקא עם גירסת הכריכה הכי מוקדמת שיצאה בעברית כי הוא היה הראשון שהיה זמין בספרייה הדיגיטלית). הביקורת עלולה להכיל ספויילרים... ובכן, הספר עוסק בנושא מאוד חשוב, ולדעתי ממש לא מדובר מספיק. אלימות במשפחה, אלימות בין בני זוג. יש כאן תיאור של איזושהי אובססיה בין לילי לרייל, שאגב הולכת לשני הכיוונים. לילי מנסה למצוא את מקומה בחיים ורייל הוא מנתח מוח מוכשר ובעל עוצמה. מערכת היחסים שלהם מתקדמת במהירות עם המון עוצמה ותשוקה עד שפתאום רייל מכה את לילי. לילי בטוחה שהיא מדמיינת ושהיא לא מפרשת נכון את הסיטואציה- הרי היא יודעת איך נראית אישה מוכה, אמא שלה סבלה מאלימות כל חייה. אבל לילי אוהבת את רייל ולא מצליחה להתנתק ממנו באמת. היא נכנסת לתוך מעגל של אלימות והאשמה עצמית. הספר הזה הוא קול חשוב. ולמרות כל הקושי בסיפור, הוא הרגיש לי קצת "קל מדי". הסופרת מנסה להראות כמה קשה לגיבורת הסיפור, לילי, להתנתק מרייל שהוא מושא אהבתה וגם המקור לאלימות, אבל היא גם מציגה את היציאה שלה מהמעגל בצורה "קלה" מדי. כולם מאמינים ללילי, אםילו המשפחה של רייל עומדת לצידה, רייל עוזב בקלות יחסית, משלם מזונות- חוץ מהאלמנט הפיזי כמעט ואין כאן עימות. לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל זה נראה שללילי היה מזל. בסוף הספר, קולין הובר מספרת על חייה שלה, על אמה שלה שברחה מבעל מתעלל ועל הילדות שלה עם אמא שרק מנסה לשרוד. כשהייתי ילדה היו שתי ילדות בשכונה שבה גדלתי שסיפרו לי בסוד על אלימות במשפחה (בין ההורים). כל אחת בתורה השביעה אותי לא לספר. באמת שלא ידעתי מה לעשות עם זה כשהייתי ילדה. זמן קצר לאחר מכן אחת המשפחות חזרה בתשובה ועברה דירה. במשפחה האחרת ההורים התגרשו והאמא עברה עם הילדים כמה רחובות מאיתנו (היום בתור אישה בוגרת אני מבינה את העוצמות שהיו בה לקום וללכת). הלוואי שהייתי אומרת משהו למישהו, אז בתור ילדה, אבל הילדות ההן השביעו אותי וזה היה אחד הדברים היותר מושתקים שהיו בסביבה שלנו. אז אגיד זאת שוב, למרות שהספר הזה לוקה בחסר הוא מעלה נושא חשוב מאוד לסדר היום והלוואי שיהפוך להיות חלק גדול יותר מהשיח הציבורי, אולי ככה נוכל למנוע אלימות, בושה ואולי אפילו עוד מקרה של מוות מיותר.
לבד בתיאטרון המוותטרי הייז14ספר מעולה ומותח. כבר נכתב עליו כל כך הרבה! אבל קודם כל לפני הכל, גם אני רוצה לשאול: מי תרגם את שם הספר לעברית?! בחירה גרועה לטעמי! במשך תקופה ארוכה דווקא שם הספר מנע ממני לקרוא אותו, נשמע לי מוזר מדי (לא שופטים ספר לפי הכריכה וכל זה, אבל עדיין, זה אמור למשוך את העין ושם הספר במקרה הזה עשה בדיוק את ההיפך). "אני צליין" - I Am Pilgrim השם שלו בשפת המקור הוא טוב בהרבה. אני לא באמת יכולה לכתוב יותר מדי על העלילה של הספר, דווקא כי יש בו כל כך הרבה. הוא מסופר בעיקר מעיניו של לוחם ביון לשעבר והעלילה טסה בין מדינות שונות במהירות שיא. אין כאן רגע מנוחה. זה ספר עב כרס, ולפעמים מצאתי את עצמי מניחה אותו לא כי הוא לא מותח, להיפך, הוא מותח מאוד!!! אלא פשוט כי התעייפתי. הסחרור שיש בספר הזה הוא פשוט מטורף. הספר הזה מותח מאוד (אם כי לא מהשנייה הראשונה, צריך לתת לו פרק או שניים כדי להמריא), כתוב מעולה ומהודק היטב (למרות שלפעמים יש צירופי מקרים מפתיעים במיוחד, או שלא...). יש בו המון הומור מושחז וכנגד אין בו שום פוליטקלי קורקט, שזה מרענן כשלעצמו. למה בכל זאת הענקתי לו 4 כוכבים ולא 5? קצת ספויילרים: ובכן, הוא מתאר עולם משוגע. ולצערי הרב אנחנו חיים באחד כזה היום. מגפה עולמית שמשתקת את העולם המערבי בעת המודרנית (שיש בכלל שמועות על כך שסונתזה במעבדה), איסלאם קיצוני שמאיים להשתלט על העולם. מלחמה במזה"ת שרק הולכת ומסלימה, מלחמה באירופה... לצערי הרב זה לא מדע בדיוני, זו המציאות המטורללת שאנחנו חיים בה. העלילה בספר מונעת מתוך האסון של ה 11 בספטמבר... לצערי מאז העולם (ישראל ובכלל) עבר כל כך הרבה טלטלות ומהמורות ששנת 2001 מרגישה רחוקה שנות אור. למרות זאת, יכולה לומר בוודאות שאם הייתי קוראת אותו לפני עשור, כשהוא נכתב/תורגם (וכשאני הייתי קצת פחות צינית) הייתי נותנת לו 5 כוכבים ויותר. הוא ספר טוב ומרתק! באמת שחובה לקריאה :) ואנקדוטה קטנטנה לסיום: לפני כמה ימים אחי ביקש ממני המלצה לספר, אז אמרתי לו שחייב לקרוא את הספר הזה. באותו ערב הייתי עם חברה במטרו במרכז קופנהגן, ושיחה עם שני גברים רנדומלים על טלפונים וזיהוי פנים הובילה אותנו לשיחה על מערכת "אשלון" אחד מהם טוען שהמערכת קיימת גם בדנמרק. לא היה לי מושג! לפעמים המציאות באמת מתערבבת עם הספרים (מיותר לציין שלפני קריאת הספר לא היה לי מושג קלוש לגבי אשלון, תיארתי לעצמי שיש משהו, אבל לא ספציפית אשלון). גוגל מהיר מצא מתקנים צבאיים שנויים במחלוקת. לא הצלחתי להבין אם הם עדיין פעילים כיום (הם כן, לפי הגבר מהמטרו שטוען שהמתקן ליד קופנהגן מנטר את צפון אירופה, איזור סקנדינביה). בקיצור, רוצו לקרוא!
זה קרה קיץ אחדטסה ביילי12רומן רומנטי קיטשי וחמוד שיש לו סוף ידוע מראש. אין לי דרך אחרת לסכם את זה. פייפר היא צעירה בליינית עשירה, מפונקת וגם די מעצבנת. יום אחד האבא החורג שלה מחליט שהיא עברה את הגבול ושולח אותה לעבוד בכדי להחזיר את החוב. היא נשלחת לעיירת דייגים רחוקה, ביחד עם אחותה שמארחת לה חברה. העיירה הזו זו העיירה שהיא נולדה בה, שבה אביה הדייג נהרג ואמה ברחה משם מבלי להביט לאחור. פייפר נשלחת לשם בכוונה להשתלט על הפאב שהיה פעם בבעלות אביה ומוצאת מאורה של דייגים שיכורים- כמובן שזה משהו מתחת לרמתה. באופן צפוי למדי היא פוגשת את הדייג האלמן, הכועס והחתיך וכמובן שהם מתאהבים (למרות ההכחשה בהתחלה). הסיפור צפוי, הדמות של פייפר מעצבנת עד מאוד, ובגלל זה היה לי ממש קשה לקרוא אותו בהתחלה. באיזשהו שלב היא התחילה איזשהו תהליך של התבגרות (לא יודעת אם לקרוא לזה התבגרות, אולי יותר נחיתה על הקרקע) מה שגרם לי לחייך ולגחך מדי פעם במהלך הקריאה. בסופו של דבר אני חושבת שזה ספר נחמד להעביר איתו את הזמן ותו לא.
סיפור האהבה של המהפנטתליאן מוריארטי13מוריארטי כותבת טוב. מה שאני אוהבת בה, זה שהיא כותבת על נושאים שיכולים באמת לגעת, בכל אחד. הם קלילים, לא תמיד לגמרי מציאותיים, אבל דווקא כן. היא מספרת לנו על משפחות, על יום יום שלפעמים הוא קצת משוגע, אבל אם מסתכלים מקרוב, זה בקלות יכול להיות הסיפור שלנו או של השכנים מהבית ממול, כי אנחנו לא באמת יודעים מה קורה מאחורי החלונות המוגפים. הסיפורים שלה הם על יחסים, היא מנתחת יחסים בכל מיני רמות שונות. הפעם אנחנו פוגשים את המהפנטת, נכון שזה מקצוע קצת לא שגרתי אבל זה מה שהיא עושה למחייתה והיא טובה במה שהיא עושה. והיא נהנית מזה, היא עוזרת לאנשים וזה עושה לה טוב. היא פוגשת גבר נחמד, אלמן עם ילד. הוא חביב, הוא טוב בשבילה. אבל הוא מגיע עם עבר. יש לו אקסית אובססיבית שמסרבת לשחרר את החיים שלו. הסיפור מסופר לסירוגין בגוף ראשון מנקודת מבטה של האקסית ובגוף שלישי, מצד המהפנטת. הסיפור הזה עוסק במערכות יחסים, בעבר שלנו ובמטען שאנחנו סוחבים איתנו. וכל אחד סוחב מטען כזה. כולנו מושפעים ממה שקרה לנו בעבר ובונים את מערכות היחסים הנוכחיות שלנו בהשוואה למה שהיה. הרי אנחנו סך החוויות שצברנו. אנחנו סקרנים, אנחנו חטטנים- אבל מתי זו סקרנות טבעית ומתי זה כבר חוצה את הגבול והופך להטרדה? האם אפשר באמת לשחרר את העבר שלנו? קל יותר לשחרר בני זוג כשנפרדים בטוב? ומה עם בני זוג שמתו? איך הם משפיעים על מערכות היחסים הנוכחיות שלנו? ומה עם אתיקה מקצועית וסקרנות טבעית? מתי הגבול מטשטש? מערכות יחסים, זה הנושא של הספר הזה, והוא נהדר. אהבתי :)
המדריך לימים הקרוביםיואב בלום11יכול להיות שהביקורת הולכת להכיל מעט ספויילרים... איזה רעיון נפלא! אפשרות לצרוך זכרונות של אחרים מבלי לזוז מהכיסא. בעצם לחוות חוויה ענקית, ממשית אבל לגמרי לגמרי בראש שלנו. אני אוהבת את הכתיבה של יואב בלום, הוא כותב טוב, משעשע, קליל, עם המון המון הומור עצמי. אבל הנושאים שהוא כותב עליהם הם בהחלט מעוררי מחשבה, ולא תמיד קלילים במיוחד. מי אנחנו בלי הזכרונות שלנו? ואם אנחנו באמת מוגדרים על פי סך המידע והזכרונות שצברנו- אז אם נקבל מידע וחוויות מאנשים אחרים, האם זה אומר שהם מגדירים אותנו? הופכים לחלק מאיתנו? כן, בהחלט כן. בצורה כזו או אחרת, פשוט אצל יואב בלום זה מגיע לקיצוניות. הוא מראה כאן בספר את שני צידי המטבע, גם לטובה, זה נהדר איך אנשים שאין להם באמת את היכולת לחוות דברים יכולים פתאום למצוא את עצמם על הר געש באפריקה אחרי ששתו יין שיש בתוכו חוויה. לעומת זאת, אנחנו פוגשים גם שימוש לרעה בהשתלת הזכרונות והחוויות שהאנשים האחרים חוו. הרי בכל עסק, חיובי ככל שיהיה, יהיה מי שימצא את הפירצה וינצל את הרעיון הנפלא לרעה. מרתק, גורם להמון מחשבות. אם קיימים בי זכרונות של אדם חזק, שיודע לעמוד על שלו, האם גם אני אהפוך לכזו? אם יש בי זכרון התאהבות, האם אני באמת מאוהבת באדם שעומד מולי? האם זו אשלייה או באמת חלק ממני? אני בהחלט ממליצה לקרוא, ואם אתם רוצים להבין קצת יותר, אתם צריכים לקרוא את פרק 14 :)
החיים מחכים לך, קלואי בראוןטליה היברט13סיפור פשטני למדי עם דמויות ראשיות מעצבנות ולא אמינות בעליל. הצורה שהן מדברות אחת לשנייה פשוט בלתי נסבלת! (כמה פעמים אפשר להגיד "פאקינג" בדיאלוג אחד? את פאקינג מדהימה, את פאקינה מתוקה- אולי באנגלית זה נשמע יותר מגניב? אני בספק...). היתרון היחיד שמצאתי בספר הוא שהדמות הראשית של קלואי חולה בפיברומיאלגיה, מחלת הכאב, וזה חשוב להעלות את המודעות למחלה הזו. אבל מבחינת העלילה? שיעמום אחד גדול.
דירת שותפיםבת' אולירי8בזמן האחרון אני ממש במצב רוח לספרים רומנטיים. חופשת הקיץ ואווירת החופש גורמות לי לקרוא סיפורי אהבה קלילים. זה כיף ומעלה חיוך. הספר הזה גם היה כזה, קליל בסך הכל, אבל הוא היה ממש סתמי. למרות שדי התיימר להיות יותר ממה שהוא. טיפי (טיפאני) ולי (ליאון) הם שותפים לדירה, או יותר נכון למיטה... נשמע מוזר? כן בהחלט! ליאון צריך כסף, לטיפי אין כסף אבל היא זקוקה לחדר לישון בו. אז היא מוצאת את עצמה ישנה במיטה של ליאון, (כי מסתבר שלשכור מיטה בלונדון זה הרבה יותר זול מחדר שלם)- כי ליאון הוא אח בהוספיס שעובד רק בלילות. כלומר בלילה המיטה של טיפי, היא יוצאת לעבודה בבוקר לפני שליאון חוזר ממשמרת הלילה שלו... וחוזר חלילה. כלומר הם גרים באותו חדר אבל מעולם לא נפגשו. הם מתחילים להתכתב בפתקים שהם מפזרים ברחבי הדירה, שזה חמוד בהחלט. העניין הוא שזה שוב הסיפור של הבחור השקט והמבין מול הבחורה הקשקשנית. אנחנו מגלים פרטים על עברם- אח של ליאון בכלא על לא עוול בכפו, חברה של טיפי היא במקרה עורכת דין מוכשרת במיוחד. לטיפי יש אקס מטריד, וליאון מבין כי במקרה גם אמא שלו עברה דבר או שניים במערכות היחסים שלה. התחושה שלי היא שבגדול הסיפור הוא די סתמי, אבל יש נסיון מלאכותי למדי להכניס עוד ועוד עומק לדברים. זה לגמרי בסדר שספר הוא רומנטי וקליל ומשעשע, אני לא אוהבת שמנסים להכניס בכוח פרטים ועלילות משנה שמנסות לסחוט את צינוריות הדמעות שלנו (במקרה שלי, ממש ללא הצלחה).
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר36מתוך התקציר בגב הספר: "טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר". ומה אני חושב? טפשי וחוכמולוגי, מצחיק כמה שזה עצוב, רדוד כמו בצק שהעבירו עליו מערוך, ילדותי ואינפנטילי. וחוץ מהכל גם שוביניסטי בצורה מגעילה במיוחד. שלא תטעו, אין כאן שום חוכמה ושום פילוסופיית חיים ושום כלום. אפילו לא תובנות בעשר אגורות. גם סיפור אין כאן. אלא אם כן עלילה קלושה, שפה נמוכה, דמות ראשית מגעילה וריקנות אחת גדולה יכולים להיחשב ל"חוכמה" כלשהי. הרגיש לי כמו החלק הפנימי של בייגלה עגול - אוויר. ולא צח במיוחד. למען ההגינות אני חייב לציין שנטשתי אותו באמצע. ביי ביי בייגלה. ואני לא אשם. הכל בייגללו.
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר2ספר חמוד, כתיבה קולחת, לא צריך לקרוא את אותה שורה עשר פעמים ומאד נהניתי לקרוא אותו. אמנם הגעתי רק עד עמוד 60, אבל זה בגלל שאני סובל מ-ADHD ואין לי סבלנות לקרוא ספרים עד הסוף. אהבתי את הנושא, גבר רווק שחי בתל אביב ומספר על חיי הדייטינג של העיר, וכמו שאמרתי, אהבתי גם את אופן הכתיבה שמאד זורם וקליל ולא מלאה.
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר3קראתי את הספר לאחרונה, מתוך עניין בהפיכת ספרים לסרטים, ומאבקו של הייטנר להפחות את הספר הזה לסרט (באופן יזמי מאוד ומעורר הערכה). מדובר בכתיבה מלאת כישרון, במיוחד לספר ביכורים. אין ספק בכישרונו ומהר מאוד הקריאה מזמנת את המסקנה - שאין ספק שמדובר בספר ביכורים. נכתבו יומני רווקות רבים, והייטנר נכנס פה לקטגוריה באופן אלגנטי ומיוחד. הייתי מהמר שהוא לא קרא הרבה ספרים לפני שכתב את הספר הזה, כי הוא לא נכנס לשום תבנית. ספר קצבי ומעורר אמפתיה. ההומור שלו מחפה על הרבה מאוד בוסריות (שייתכן והתפוגגה בספרים הבאים) ובהחלט שגרם לי להזכר בשנות הרווקות לפני עידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות. מעניין אותי לקרוא את אחד מספריו הבוגרים יותר.
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר17"טוב זה באמת ספר קליל" אמרתי לעצמי בעודי שולפת אותו מהמדף. שמעתי כל כך הרבה על הספר הזה בכל מיני הזדמנויות כאלו ואחרות. ממדף הספרים שלי הוא נראה מרוט ועלוב כאילו עברה עליו טלטלת חיים. אני פותחת אותו והדף הראשון תלוש בצורה א-סימטרית ומכוערת. הספר לא שלי. הוא של בן הזוג. מיד גלגלי הקנאה מתחילים לעבוד. –בטח בת זוג אחרת נתנה לו עם הקדשה והוא תלש את זה כשנפרדו. –בטח הוא כתב לה שם משהו יפה עם שמות חיבה והיא שכחה את זה אצלו כשעזבה את הבית. –אולי רשמה לו עד כמה היא אוהבת וכשרבו התעצבן ותלש. "מה זה?", שאלתי. "למה העמוד הראשון נתלש?" והוא עצמו מרים את הראש מהמחשב, מסתכל עליי..."מה זה?, לא זוכר אין לי מושג. יש לי את הספר הזה שנים". נכנסתי לאינטרנט לבדוק את שנת ההוצאה. כי כאמור.. העמוד הראשון אינינו. 1998. שמעתי רבות על הספר בהקשרים כאלו ואחרים. הוא נחשב חלוצי בזמנו, גס וחסר מעצורים. האם "חכמת הבייגלה" יעבור את מבחן הזמן? האם גם היום הספר הזה הוא מה שנקרא: "אין, אחי.. חובה, חובה לקרוא!" אני מתלבטת ובכל זאת נותנת צ'אנס. העלילה עוקבת אחר חייו של סטודנט צעיר ותהפוכות הנפש שהוא עובר בעיר הגדולה. אחד מהדברים הבולטים ביותר בספר זו הכנות שלו. הוא כתוב בצורה פשוטה ויומיומית. אני קוראת והדברים נשמעים מוכרים. הוא עוסק בפרטים הקטנים של החיים: זוגיות, עבודה, חיפוש עצמי... בסיום אני יושבת וחושבת איך אני מגדירה בביקורת את מה שחשתי בעת הקריאה? מצד אחד התחברתי, מהצד השני גם לא. התרגשתי אבל לא מספיק. לא גיליתי את אמריקה אבל וואלה, גם לא תמיד צריך. החצי הראשון של הספר עבר עליי בעייפות בעוד החצי השני טס ואני בעקבותיו. אה- הא! לבסוף זה היכה בי: זהו ספר לאנשים שלא קוראים ספרים. אחד מאותם הספרים שמביאים כמתנת יום הולדת לבחור או בחורה צעירים. זהו ספר לבני נוער? הייתכן? פתאום מרגיש לי קצת שכן. זו הייתה הבעיה המרכזית שלי. הרגשתי שאני קוראת ספר נוער. מנסים להכניס אותי לעולם "המגניב" של המבוגרים אבל אני כבר שם. אני זה המבוגרים. השפה לא מרשימה אותי, ה"קוליות" לא קונה אותי. אני כבר אחרי זה. ובכל זאת.. המשכתי לקרוא. היה לי נחמד. לעיתים גם משעשע. לאחר הקריאה מאחורי הכריכה מופיע לו הציטוט המדויק: "טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר. זה הסופר, זה הספר, אלו החיים." אכן.
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר8ספר תת רמה,פשוט דפוק! אני לא מבינה את הספרים האלה שכל שתי פיסקאות מדובר על סקס,זיונים,מציצות...(סליחה על המילים אבל זה המהות העיקרית של הספר האידיוטי הזה)...בהזדמנות הראשונה זרקתי אותו מהבית לידי חברה שלי ואמרתי לה :"תקראי את הספר כדי שתביני מזה ספרות גרועה". אולי הסופר חושב שזה ימשוך את הקורא הישראלי הממוצא לקרא אבל לדעתי זו טעות מרה. אנחנו קצת יותר אינטליגנטים מזה!
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר7היום בדרך הביתה,נזכרתי בספר 'חכמת הבייגלה',אחרי מספר חודשים שקראתי אותו. והחלטתי שזה פשוט פשע לא להקדיש עמוד בבלוג שלי לספר המדהים הזה. כמו לפני כל כתיבת ביקורת,נכנסתי לעמוד הביקורות בסימניה כדי לראות אם פספסתי משהו ויצאתי משם עם הרמת גבה קלה; "ספר רדוד.." "שפה נמוכה.." "חולני.." "בזבוז של זמן.." "מזעזע.." ועוד תגובות רבות בסגנון. כמובן שהיו שפע של תגובות מפרגנות,של אנשים שהצליחו להתחבר לספר כנראה במידה שאני התחברתי אליו,אבל התגובות הקיצוניות של אלה שלא התחברו הן אלה שיותר בלטו לי לעין. או שאולי החברה אשמה. לא יצא לי להתקל יותר מדי בספר שהוגדר כיצירת מופת,או סתם ספר טוב בלי שהוא יהיה כתוב בשפה שבספק אם המחבר עצמו מבין,ומלא מפה ועד להודעה חדשה במטאפורות ואנאלוגיות למיניהן. אף אחד לא העלה בדעתו שספר יכול להיות עמוק וענייני גם בלי לכלול את כל אלה? אני סבורה שחלק גדול מאלה שקראו את הספר ראו בחור,קצת ערס;חרמן ומתפלסף שמקלל יותר מדי ואולי אפילו קצת ילדותי. ואני? אני ראיתי בחור רגיש,אפילו קצת אינטליגנטי אם יורשה לי לציין שמדבר על הרגשות הכי עמוקים והכי חזקים של האדם בצורה הכי פשוטה והכי אמיתית שיש. הפלא והפלא,רוב הספר מדבר על אהבה. אבל הוא לא מספר על העיניים שלה,שהן כמו שתי בריכות קריסטל צלולות,שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלטבוע בהם בכל פעם שמבטו פוגש בשלה. הוא פשוט אומר שהוא הבחורה היחידה שהוא רוצה לזיין. הבחור בספר חושף את הרגשות שלו בצורה הכי אמיתית שיש,בלי יותר מדי מטאפורות ובלי ללכת סחור סחור. אז אולי הוא קצת מתבלבל ומצליח גם לבלבל אותנו,ואולי הוא גם קצת חופר וקצת מצליח לעצבן אותנו על הדרך,כי הוא מדבר כאלה שטויות. אבל אם להיות כנה,התחברתי לספר הזה יותר מרוב הספרים שקראתי. צחקתי מכל האמירות הטיפשיות,בכיתי ביחד איתו בהלוויה של אבא של דקלה.. אבל בעיקר התמוגגתי; הספר מדבר על אהבה בצורה הכי פשוטה שיש. הכי דוגרי. בלי כינורות ובלי זיקוקים. פשוט כנה. אני סבורה שאם לא הייתי לוקחת כל כך הרבה זמן עם כתיבת הביקורת,היא הייתה יוצאת יותר מוצלחת. אבל נראה לי שאת המסר המרכזי שלי הצלחתי להעביר. באמת שיש משהו כל כך מקסים בפשטות של הספר הזה,שהוא אפילו קצת קשה לתיאור.
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר6אפשר להסתכל על הכתיבה של אילן הייטנר בשתי דרכים: -מישהו שכותב כמו ילד ב15. -מישהו שמעביר את הפילוסופיית חיים שלו בדרך הכי פשוטה והכי אמיתי שיש כך שכל האחד,אפילו ילד בן 15, יוכל להבין אותה. אני כמובן שהחלטתי בדרך השנייה. למרות שאני מעדיף את "מלך החומוס..." אני חושב שהספר הזה מעולה ומעביר מלא חומר למחשבה בכל כך קצת עמודים. אני בן 20 ואני חושב שזהו ספר שאני אוכל להתחבר אליו יותר כאשר אני אגיע לגיל 30+-. בדרך כלל אני כותב תקציר קצר שמספר בגדול מאוד על הספר, אבל באמת שאין לי דרך לתאר לכם על מה הספר מדובר פשוט צריך לקרוא ולהבין. ממליץ!
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר6גאי נפגש עם ברבלונה ומתאהב בה מעל הראוש. גאי מרגיש שהלב שלו נכבש ,והסיטואציה הזואת מבהילה אותו. גאי מפחד להעביר לאהובתו את השליטה על ליבו לכן הוא מחליט,לחתוך את הקשר????!!!!!! כן כך מתברר שהאגו הגברי עובד. ספר מראה נקודת מבט של הגברים וכמה שהם יתכחשו לרגשות שלהם,וינסו לבנות מערכת יחסים דרך השכל,הלב שלהם בסוף ינצח וילכו בדרך האהב.
חוכמת הבייגלהאילן הייטנר5" אולי בגלל שאתה עוטף את המסר שלך בעטיפה אידיוטית, מצחיקה, מוגזמת, ואז מרגישים שיש 'משהו' במה שאתה אומר, למרות שזה נשמע שטויות. אולי אתה בדרך זו נותן לאנשים לחשוב על כל מיני רעיונות שלך, מבלי לעטוף את עצמיך בגלימה של אדם רציני, אחד כזה שתופס מעצמו חכם". " הספר תיאר את עצמו בצורה מושלמת; ישנם קצת זיוני שכל חסרי פואנטה אבל באותו זמן עם פואנטה מסויימת, ורוב הזמן זה מרגיש לי כמו השיחות שיש לי עם ידידים שלי שחושבים יותר מידי לעומק של הדברים ויוצא שאנחנו נכנסים עמוק עמוק לתוך פילוסופיות שונות שאחנחנו נתקלים בהן. הספר כן מעניין ואני חושבת שהוא כן פותח את הראייה לדברים שיש ביומיום שלנו. אבל אם להיות כנה הוא פשוט גורם לי לחשוש מהעתיד הקרב אחרי אחרי הצבא.