בית עליו מתנפצים הגלים
יש משהו בחודש אב המבטא געגועים לאהבות נשכחות, וגם תחושת חידלון של סוף. אולי הייתה זאת התחושה המעורבת, הלא ברורה שגרמה לי לפתוח את ספרו של סרנה, יד ענוגה, ולצאת יחד אתו למסע פענוח חיי אימו, ודרכו לנסות לשחזר את סיפור אימי, שהוא יותר חורים מאשר סיפורים.
יש קריאת חורף עמוקה, ויש קריאת קיץ, שטחית יותר, המרחפת מעל המלים והמשפטים, בחיפוש אחר נקודות אחיזה, דרכן אני מביט אל החיים, לרגעים בודדים, לתמונה אחת דהויה, לצליל אחד רחוק ונשכח. דווקא ברגעים כאלה טמונים לא פעם זיכרונות משמעותיים של החיים.
יגאל סרנה, הפתיע וריגש אותי במראותיו וצליליו ,הקטנים לכאורה שנגעו בסיפורי אימי ובנופי ילדתי.
לסרנה היה דוד בטבעון עיירת הולדתי, הוא מתאר את מסעות הקיץ שלו אליו, בקו האוטובוס 74, שכמעט ושכחתי, באמצעות הוא החיה עבורי צליל נשכח, את שאגות מנוע האוטובוס בשעה שעלה בפיתולי העלייה מהעמק לגבעות טבעון, "היה גונח כמוכה אסתמה בעלייה התלולה לטבעון," (153), צליל ילדות שגורם לי לחוש בצמרמורת העוברת לאורך גבי, מתערבלת בבטני בשעה שאני נזכר בבהירות באוטובוס שגונח כחייה פצועה, ובמראה העמק והכרמל הנשקפים בינות לפיתולים.
התרגשתי מתיאור סרנה את נוף ילדותי, "טיפסנו כמה מדרגות לגינה, היכן שעצי אלון זקנים ועבותים ואדמה שחורה וגרגרנית וטעימה למראה. סביב הפנסיון נחו ואדיות שניתן ללכת בהם לאיבוד ועמד ריח עז של מים ורקבובית." (153)
ביד ענוגה, מצאתי את עצמי מופתע, על כך שסרנה מצליח לספר בקטעים מסוימים מספרו את סיפור חייה של אימי, דרך ההיסטוריה הגדולה שברקע, עליית הנאציים שגרמה לאימו ולאימי לעקור לתמיד לארץ החדשה, להשאיר מאחור חיים שלמים ומשפחה, שאחר כך אבדו בסערת השואה.
אימי ממש כאימו בראשית העלייה ארצה, הגיע לחיפה המנדטורית לבית החלוצות, לעיר מעורבת בה וותיקים, עולים, ערבים וכמובן בריטיים, שהיו כניצבים לאהבות הצעירות שהשאירו מאחור הורים ומשפחה, וכל כך היו נואשות למצוא אהבה מנחמת, האם היא בכלל הייתה קיימת?
יש לסרנה דרך נפלאה לספר על בתים כציוני חיים, על אימו שגרה בבת גלים, במרפסת הנוגעת בים. "פעם גרתי פה עם שלוש בנות והים נכנס לנו למרפסת." (104) זאת הייתה דרכה לספר על האופן בו חוותה מצוקה בשעה שחלקה חדר עם שלוש בנות עולות, עליו הים היה מתנפץ.
ובין לבין חוזר סרנה להווה, לבית האבות של אימו, לבסיס ממנו הוא יצא למסעות הזיכרון שלו ושלה, כקרב אחרון. בית אבות בהדר שבחיפה, דומה לזה שאימי שהתה בו בימיה האחרונים, היא ביקשה לחזור לגינה שלה שכה אהבה, ברגעי חסד הצלילות. אך לבסוף הכריעה אותה הדעיכה, לרגעי ערפול בהם היא כיבתה את עצמה, נמוגה לאוקיינוס עלבון ועצב, הולכת וגוועת לתוך האין הגדול. ואני הבטתי מהצד לשעון והמתנתי שכל זה יסתיים...
סרנה העניק לי רגעי חסד, כמו השיר יד ענוגה שיש בו חסד למה שהוא האדם, זיכרונות של אושר וכאב הכרוכים זה בזה וחיפוש מאוחר ועקר, למה שאנחנו בני האדם, משתקפים דרך זיכרונות הורינו הנשכחים.
מילים: זלמן שניאור
לחן: עממי
שנת כתיבה: 1906
(שני בתים, ראשון ואחרון)
[א']
הוֹי, יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ –
אִישׁ לֹא הֵעֵז גַּעַת בָּהּ.
זוּג שְׂפָתֶיהָ שָׁנִי חֵן –
רַק לִנְשִׁיקוֹת נוֹצְרוּ הֵן,
[ט']
הוֹי, וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי לֵיל
חֶרֶשׁ נָשְׁקוּ צֵל אֶל צֵל
אָז אֶת לִבָּהּ מָסְרָה לוֹ,
אֶת כָּל לִבָּהּ מָסְרָה לוֹ,
הוֹי, אִמָּא, אֶת כָּל לִבָּהּ מָסְרָה לוֹ.
