ביקורת ספרותית על הנערה ששיחקה באש - מילניום #2 מאת סטיג לרסון
בזבוז של זמן

---

אכזבה גדולה.
במיוחד אחרי נערה עם קעקוע דרקון, שאותו מאוד אהבתי.
הבעיה עם הספר הזה, היא שמיקאל כמעט נעלם כאן. וכל היופי בספר הראשון היה שיתוף הפעולה בין מיקאל לבין ליסבת כשפתרו ביחד תעלומה בלשית מורכבת, עם אינטראקציה מדהימה ביניהם, והמון חכמה משותפת.
בספר הזה כל הפוקוס הוא על ליסבת, ובמקום להראות לנו את ההתפחתות שלה, אנחנו למדים מה היא עשתה עם הכסף החדש שלה (קנתה רהיטים באיקאה, הגדילה את החזה).
בשלושת הרבעים הראשונים של הספר, הסופר מפזר כל כך הרבה רמזים בקשר ל"כל הרשע", עד שכשמגלים את העניין בסוף זה כבר ממש לא מעניין, והגילויים הנוספים על ליסבת בסוף, גם הם לא ממש מסעירים.
בנוסף לליסבת, יש כאן כמות עצומה של דמויות חדשות, בשילוב עם דמויות מהספר הקודם. ממש הייתי צריך לקחת דף ועט ולהכין תרשים של כל הדמויות (עם השמות השבדיים המעצבנים שלהן) וקשרי הגומלין ביניהן. זה מסובך מדי ומתיש נורא. זאת אומרת, אני מאד אוהב ספרים שמעוררים מחשבה, אבל מארג הדמויות כאן הוא פשוט סוג של עינוי שבדי.
שלא לדבר על כמה שכל הדמויות האלה הן סטריאוטיפיות: או נורא טובות, או נורא רעות - אין שם אף דמות משנה שאפשר היה להגדיר כאמיתית באיזשהו מובן (למשל, שוטר שוביניסט, בלשית טובת-לב, וכו'. - נו באמת...)
בניגוד לספר הקודם, שום חלק מהתעלומה לא נפתר במחשבה עמוקה, או היקשים לוגיים - ליסבת פשוט פורצת לכולם למחשבים (אוי, כמה נוח...).
בנוסף לכל הצרות, כל הטוויסטים היו צפויים וממש תסכלו אותי.
והערה נוספת, למרות שאני לא בדיוק טיפוס שמרן, כל הדיבורים הישירים בספר על הומואים, בי-סקסואלים, ריבוי פרטנרים, ואפילו סתם דיבורי סקס הטרוסקסואלים, גרמו לי חוסר נוחות. זה היה קצת יותר מדי בשבילי. נראה שההתעסקות המוגזמת של לרסון בענייני המין היא יותר מאובססיבית. אבל זה כבר ממש בשוליים. יש הרבה סיבות אחרות לאכזבה מהספר הזה.

» ביקורות נוספות של קורא
» ביקורות נוספות על הנערה ששיחקה באש - מילניום #2