מישהו באתר אי פעם ניסה לשוחח איתי על שלושת המוסקטרים?

אם כן, אז הוא בוודאי יודע שברגע שאני שומעת את שם הספר, אני צווחת בשמחה, מדלגת דילוג קטן, ומתחילה לרקד במקום בטירוף.

מה לעשות? כזאת אני כשאני מתאהבת בספר באמת ובתמים, והפעם - אוהו, כמה שהתאהבתי!

כשלחצתי בבואי לדרג את הספר על הכוכב החמישי, חשתי שאני עושה לספר עוול איום. רק חמישה כוכבים??? הרי לא ייתכן שזה יספיק! ספרי האומלל - שגבולות המוח האנושי שלי אפילו אינו מסוגלים להפנים כמה הוא טוב, כך נדמה.

לפני שקראתי את הספר לא הייתי מסוגלת לדרג את הספרים שאני קוראת ברשימה. אבל אחרי שקראתי אותו - ידעתי שלפחות מקום אחד יש לי.

כמו שאולי כבר הצלחתם להבין בעצמכם, אני מאוהבת בספר הזה עד כדי שיגעון (אבל שיגעון חיובי). זהו הספר האהוב עלי ביותר - וכך גם ספרי ההמשך שלו, פרטי אספנים השוכנים להם בשלווה במקום של כבוד בספרייתי, ואני נוהגת בהם כבספרי קודש.

"אבל למה את כל כך אוהבת את הספר הזה???" זועקת חברתי הטובה, משנואשה מניסיונותיה להשיב את רגליי לאדמה, אחרי שהתחלתי לרחף באושר משהגיעה חבילה רשומה בדואר, שלבטח הכילה עוד פריט אספנים אהוב ויקר.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומביטה בה בעיניים נוצצות.

למה אני אוהבת את שלושת המוסקטרים? שאלה מסובכת... כמו לשאול למה אני אוהבת את טיפות הטל המתנוצצות בבוקר על גבעולי הדשא. או להתעורר בבוקר ולגלות מרבד השלג היפהפה מכסה את האדמה?

יש דברים בעלי יופי טבעי. דברים כל כך מסנוורים ביופיים שפשוט ברור לי שהם יפהפיים, גם אם אני לא מסוגלת לנמק למה. גם אם אני לא מסוגלת להגות את כל עצמתם במילים.

נשמע קיטשי? אין לכם מושג...

תמצית העניין היא, שכשאני באתי לקרוא את שלושת המוסקטרים (ועליי להודות, לא בחפץ לב. אחי הכריח אותי, ועל כך אני חייבת להיות אסירת תודה), לא ציפיתי למשהו שלא אוכל להניח אותו מידי אפילו בשביל צרכים בסיסיים כמו שתייה או שינה. לא ציפיתי למשהו שישאב אותי לתוכו בעצמות שמעולם לא חוויתי לפני ואחרי זה.

והנה, רק הגעתי לפרק השני, וכבר שכחתי מכל העולם ומכל צרותיי ושמחותיי. מודעת הייתי רק לזעם הגואה לנוכח אי צדק, יחד עם ההכרה שהמוסקטרים עצמם לעתים קרובות נוהגים באי צדק, ועדיין - משום מה זה לא הטריד אותי. הייתי מודעת רק לתחנונים השקטים למלך לואי השלושה עשר ולמר דה טרביל שינהגו באדיבות בגיבור סיפורנו, אם הוא ראוי לזה או לא.

ואולי זה חלק מן הקסם שבסיפור. הגיבורים לא בסדר. הקורא יודע היטב שהגיבורים לא בסדר. לקורא לא אכפת אם הגיבורים לא בסדר. הוא עדיין אוהב אותם. כמו אהבה הרוכשים לילד קטן, ואולי אפילו יותר. ביד מיומנת טווה הסופר קווי אישיות לדמויותיו, ולנו לא אכפת אם הם בסדר או לא -העיקר שהם הם.

הנה ד'ארטניאן חביבי. נבל בן בליעל צעיר שכמוהו. ועדיין - אני אוהבת אותו. איך זה יכול להיות? אני, עם חובות המוסר והגבולות הנוקשים שלי. איך אני אוהבת כל כך טיפוס חמום מוח וחסר מצפון שכמוהו? מיהו המכשף שהצליח לעשות זאת?

ובקיצורי קיצורים, הספר (לפחות בשבילי), פשוט מושלם, דומה שכל חיי לפני שקראתי אותו לא היו חיים. שהיו ריקים מתוכן (נשמע מוגזם, נכון? אבל באמת שכיום אני מסתכלת אחור, ולא מסוגלת להבין איך היו חיים ללא ד'ארטניאן), איני קולטת כיצד יכולתי לעבור תקופה כל כך ארוכה בלא להתעניין כלל בהיסטוריה של צרפת ובלואי ה13 והחשמן רישליה, ולואי ה14 ואן מאוסטריה והחשמן מזרין. וגם - גילוי אחד טרגי. ד'ארטניאן שלי היה אמתי. זה נפלא, אלא מה - מסתבר שהוא לא ממש מה שסופר לי עליו. שיברון לב? קצת. דומה לפעם שגיליתי שנתן אלתרמן היה אלכוהוליסט.

מישהו באתר אי פעם ניסה לשוחח איתי על שלושת המוסקטרים?

אם כן, אז הוא בוודאי יודע שברגע שאני שומעת את שם הספר, אני צווחת בשמחה, מדלגת דילוג קטן, ומתחילה לרקד במקום בטירוף.

מה לעשות? כזאת אני כשאני מתאהבת בספר באמת ובתמים, והפעם - אוהו, כמה שהתאהבתי!

כשלחצתי בבואי לדרג את הספר על הכוכב החמישי, חשתי שאני עושה לספר עוול איום. רק חמישה כוכבים??? הרי לא ייתכן שזה יספיק! ספרי האומלל - שגבולות המוח האנושי שלי אפילו אינו מסוגלים להפנים כמה הוא טוב, כך נדמה.

לפני שקראתי את הספר לא הייתי מסוגלת לדרג את הספרים שאני קוראת ברשימה. אבל אחרי שקראתי אותו - ידעתי שלפחות מקום אחד יש לי.

כמו שאולי כבר הצלחתם להבין בעצמכם, אני מאוהבת בספר הזה עד כדי שיגעון (אבל שיגעון חיובי). זהו הספר האהוב עלי ביותר - וכך גם ספרי ההמשך שלו, פרטי אספנים השוכנים להם בשלווה במקום של כבוד בספרייתי, ואני נוהגת בהם כבספרי קודש.

"אבל למה את כל כך אוהבת את הספר הזה???" זועקת חברתי הטובה, משנואשה מניסיונותיה להשיב את רגליי לאדמה, אחרי שהתחלתי לרחף באושר משהגיעה חבילה רשומה בדואר, שלבטח הכילה עוד פריט אספנים אהוב ויקר.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומביטה בה בעיניים נוצצות.

למה אני אוהבת את שלושת המוסקטרים? שאלה מסובכת... כמו לשאול למה אני אוהבת את טיפות הטל המתנוצצות בבוקר על גבעולי הדשא. או להתעורר בבוקר ולגלות מרבד השלג היפהפה מכסה את האדמה?

יש דברים בעלי יופי טבעי. דברים כל כך מסנוורים ביופיים שפשוט ברור לי שהם יפהפיים, גם אם אני לא מסוגלת לנמק למה. גם אם אני לא מסוגלת להגות את כל עצמתם במילים.

נשמע קיטשי? אין לכם מושג...

תמצית העניין היא, שכשאני באתי לקרוא את שלושת המוסקטרים (ועליי להודות, לא בחפץ לב. אחי הכריח אותי, ועל כך אני חייבת להיות אסירת תודה), לא ציפיתי למשהו שלא אוכל להניח אותו מידי אפילו בשביל צרכים בסיסיים כמו שתייה או שינה. לא ציפיתי למשהו שישאב אותי לתוכו בעצמות שמעולם לא חוויתי לפני ואחרי זה.

והנה, רק הגעתי לפרק השני, וכבר שכחתי מכל העולם ומכל צרותיי ושמחותיי. מודעת הייתי רק לזעם הגואה לנוכח אי צדק, יחד עם ההכרה שהמוסקטרים עצמם לעתים קרובות נוהגים באי צדק, ועדיין - משום מה זה לא הטריד אותי. הייתי מודעת רק לתחנונים השקטים למלך לואי השלושה עשר ולמר דה טרביל שינהגו באדיבות בגיבור סיפורנו, אם הוא ראוי לזה או לא.

ואולי זה חלק מן הקסם שבסיפור. הגיבורים לא בסדר. הקורא יודע היטב שהגיבורים לא בסדר. לקורא לא אכפת אם הגיבורים לא בסדר. הוא עדיין אוהב אותם. כמו אהבה הרוכשים לילד קטן, ואולי אפילו יותר. ביד מיומנת טווה הסופר קווי אישיות לדמויותיו, ולנו לא אכפת אם הם בסדר או לא -העיקר שהם הם.

הנה ד'ארטניאן חביבי. נבל בן בליעל צעיר שכמוהו. ועדיין - אני אוהבת אותו. איך זה יכול להיות? אני, עם חובות המוסר והגבולות הנוקשים שלי. איך אני אוהבת כל כך טיפוס חמום מוח וחסר מצפון שכמוהו? מיהו המכשף שהצליח לעשות זאת?

ובקיצורי קיצורים, הספר (לפחות בשבילי), פשוט מושלם, דומה שכל חיי לפני שקראתי אותו לא היו חיים. שהיו ריקים מתוכן (נשמע מוגזם, נכון? אבל באמת שכיום אני מסתכלת אחור, ולא מסוגלת להבין איך היו חיים ללא ד'ארטניאן), איני קולטת כיצד יכולתי לעבור תקופה כל כך ארוכה בלא להתעניין כלל בהיסטוריה של צרפת ובלואי ה13 והחשמן רישליה, ולואי ה14 ואן מאוסטריה והחשמן מזרין. וגם - גילוי אחד טרגי. ד'ארטניאן שלי היה אמתי. זה נפלא, אלא מה - מסתבר שהוא לא ממש מה שסופר לי עליו. שיברון לב? קצת. דומה לפעם שגיליתי שנתן אלתרמן היה אלכוהוליסט.