• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

מאת אלכסנדר דיומא (האב)

הביקורת של הנסיך הקטן

תמונה של הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

מאת אלכסנדר דיומא (האב)

הביקורת של הנסיך הקטן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של הנסיך הקטן
הוצאה לאור:זמורה ביתן
0
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/3
ביקורות על חרבו של ד'ארטנין [כרך א']
הבאה
פרל
דירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

מי שצולח את המאה העמודים הראשונים שהם בעצם מבוא לתקופת לואי ה - 15 מתוודע לסיפור מדהים של נער שמעוניין להתגייס למשמר המלך ( המוסקטרים). הוא חסר פחד ומייד בהכנסו לפריז מצליח להזמין לקרב את 3 המוסקטרים הידועים בממלכה.בסופו של דבר נכרתת ביניהם ברית ונפתחת חזית כנגד החשמן רישליה שהוא בעצם מנהל את הממלכה.ספרות קלאסית מדהימה .

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מיקי מאוס
מיקי מאוס
תמונה של נדיה
נדיה
2קוראים|גיל ממוצע36|100%נשים

על המבקר

תמונה של הנסיך הקטן

הנסיך הקטן

ותיק
חבר מזה 18 שנים
365 ביקורות•1,185 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של הנסיך הקטן
הנסיך הקטן
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות365
לייקים שקיבל1,185
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת151מתח ריגול והרפתקאות87ספרות מקורית27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של הנסיך הקטן

שש שנים

שש שנים

הרלן קובן

מי שקורא את הכריכה האחורית של הספר וקרא חלק מספריו של המחבר כנראה תוהה האם זה לא דומה לאחד מספריו האחרים למשל: הנעלמים, דיו חיוור ועוד. אז התשובה היא כן, גם פה נוסחת הפלא ממשיכה לעבוד. לגייק היתה חברה היא "זרקה" אותו וקבלה ממנו הבטחה שהוא לא יחפש אחריה. אבל משהו קרה וג'ייק מבין שמה שחשב, לא נכון. הוא נעשה יותר מידי מעורב ומתחילים לחשוד בו ...
כדי להוסיף חטא על פשע - ג'ייק מאוד מזכיר את מיירון בוליטר. אומנם מינון הבדיחות התפלות נמוך במהרבה אבל המחבר בעצמו שותל בספר אזכורים לחבריו של מיירון (אבל לא את סידני הגדולה).

למרות זאת "שש שניים" ספר חביב ומי שלא קרא עד כה מספריו של המחבר יהנה. אוהבי הרלן קובן (כמוני) ימשיכו להנות - למרות כל האמור לעיל.

לפני 11 שנים•הנסיך הקטן
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות הפכו להיות מאוד נפוצות בשנים האחרונות. יש לסטלין, קלינטון, רבין ,בן גוריון ...
חשבתי לעצמי פעם מה היו כותבים למשל,על השכן שלי (בן 94 בלי עין הרע, נלחם בנאצים ע"י חפירת בורות במסלול של הטנקים שלהם וחיבור פצצות לגחון שלהם). או מה היו כותבים על סתם אדם שחולף על פניי ברחוב. יכול להיות שהיו לו חיים לא פחות מעניינים מזה שעשה סלפי עם ראש ממשלת דנמרק.

"סטונר" עונה על השאלה הזאת ובגדול. סיפור חייו של אדם שגדל להורים שהפעילו משק חקלאי ושלחו אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה כדי לעזור להם אח"כ בעיבוד האדמה. הספר מלווה את סטונר לאורך חייו, את האהבות שלו את החברים / שונאים שלו. אני נהנתי ממנו הרבה יותר מכל מיני ביוגרפיות של ידוענים או אישיים היסטוריים. אולי זה נשמע משעמם , אבל תנו ל"סטונר" צ'אנס לא תתחרטו על זה.

אז התשובה היא אפשר לכתוב ספר מצוין על כל אחד מאיתנו, למרות שאולי לא היינו באח הגדול ,לא בשלנו באיזה ריאלטי , לא היינו חלק מ 120 האנשים העלובים שאמורים לייצג אותנו (האזרח הפשוט) וגם לא היינו כדורגלנים אלימים. כי הסיפור של כל אחד מאיתנו מעניין לא פחות, תודה לך ג'ון ויליאמס.

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
מבוקש

מבוקש

לי צ'יילד

לי צ'יילד ממשיך מאותה נקודה בה הוא סיים את ספרו הקודם. ריצ'ר עם אף חבול (לא הספיק עדיין להסיר את הדם שהתייבש) עוצר טרמפ. באופן מפתיע מי שעוצר לו מסובך בפרשייה לא פשוטה וריצ'ר לאט לאט מגלה שמשהו לא טוב קורה.
לאכזבתי , הפעם הספר לא כ"כ מלא בפעילות (אתם מבינים למה אני מתכוון). ריצ'ר מותח את איבריו רק אחרי עמוד 260 והמאבקים שבסוף הספר לא מחפים על כך. האם ריצ'ר (לי צ'יילד) הזדקן?
בכל אופן תהיתי לעצמי, האם גם בצה"ל יש שוטרים צבאיים ראויים כדוגמת ג'ק, או רק כאלה שמסתובבים בצמתים ומעירים לך שאין לך גומיות בנעלים?

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
קרקס החלומות

קרקס החלומות

ארין מורגנסטרן

שני קוסמים נפגשים מידיי פעם ומתפארים בתלמידיהם. זה תמיד מסתיים בתחרות והמנצח הוא הקוסם שתלמידו נשאר לעמוד אחרון. התחרות לא מוגבלת בזמן (התחרות האחרונה ארכה כ 80 שנה) ושני התלמידים לא אמורים לדעת עליה (בכל אופן לא בהתחלה). כרקע לתחרות נוצר הקרקס ששם כל קוסם יוכל להציג את מרכולתו. הקרקס מכיל בתוכו כמובן עוד אנשים מלבד 2 המתחרים וכך יוצרת הסופרת מארג קסום של אנשים בעלי יכולות המרכיבים את "קרקס החלומות". הקורא מתוודא לאנשים והנשים בקרקס לשאיפות הגדולות והקטנות של כל אחד מהם,ולקבוצת המעריצים שמלווה את הקרקס בנדודיו בעולם. וכמובן לשני המתחרים ולמורים שלהם.
סוף הסיפור הזכיר לי את "השד בבקבוק" של רוברט לואיס סטיבנסון.
ספר קסום על עולם של דמיון ואילוזיה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•הנסיך הקטן
בלי לומר שלום

בלי לומר שלום

לינווד ברקלי

זה היה ממש עצוב. הגעתי לספריה ואל היה לי הרבה זמן כדי לבחור כמה ספרים (חיכו לי באוטו). ראיתי את "בלי לומר שלום" על העגלה. הסתכלתי בכריכה האחורית של הספר והחלטתי לקחת אותו. כשהגעתי לקרוא אותו, היה נדמה לי שהעלילה מוכרת לי. ככל שאני מתקדם בספר אני בטוח שכבר קראתי אותו. אבל חוץ מהתחושה הזו אני לא באמת מצליח להזכר בפרטים. לאחר שסיימתי אותו אני בטוח בשני דברים: א) קראתי אותו כבר פעם ב) אני מתחיל להיות סנילי. כמו שמרצה שלי נהג לומר, זה לא התרגיל זה הגיל.

הספר מתרכז בסינתיה שנתפסת ע"י אביה כשהיא משתכרת עם הפרחח של בית הספר. היא רבה עם אביה וכשהיא מגיעה הביתה היא עולה לחדרה בלי לדבר עם בני משפחתה. בבוקר היא קמה ואף אחד לא בבית, זה נראה לה קצת מפתיע, אבל היא חושבת שהם אולי כועסים עליה ולכן יצאו בבוקר לעבודה (ואחיה לבית ספר) בלי להעיר אותה. הבעיה, שגם לאחר שהיא חוזרת מבית הספר אף אחד לא בבית.
אחרי 25 שנה, מראיינים אותה לתוכנית טלוויזה ומספרים את סיפורה , ופתאום כל מיני דברים מהעבר מתחילים לצוץ...

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
מובי דיק (2010)

מובי דיק (2010)

הרמן מלוויל

בשבוע הספר האחרון המליץ לי אחד המוכרים על "מובי דיק" בתרגום חדש בהסבירו כי התרגום הישן היה בלתי קריא בעליל.
אני מוכרח לחלוק עליו.התרגום הקודם היה יצירת אומנות .אני זוכר שהייתי לוקח את הספר לידיים ואחרי דקה כבר ישנתי מעולה.חודשיים תמימים הספר דאג לשנתי להיות מצוינת.

התרגום החדש רק יעשה עוול.הריי הספר לא מעניין - רב חובל (אחאב) שיש לו אובססיה לפגוע בלוויתן לבן (מובי דיק),מסופר מנקודת מבט של נוסע (ישמעאל).בדרך הסופר מתאר סוגיי לוויתנים ועוד כל מיני חיות ים.ומגדיל לעשות בנסיון לקבוע מאיזה סוג היה הלוויתן של יונה הנביא.

לפחות אל תגזלו את השינה מאנשים!!!

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
ניקולאס ניקלבי (2011)

ניקולאס ניקלבי (2011)

צ'ארלס דיקנס

כקוראים אנחנו לא חוסכים ביקורת מהסופרים. אנחנו דורשים מהם לכתוב בצורה מעניינת , לחדש בכל ספר, שכל עמוד חדש יהיה כמנה אקזוטית. ואם נדמה לנו שהם ממחזרים , אנחנו לא חוסכים מהם את שבטם. ראו לדוגמא, מקרה הרלן קובן.
יוצאים מהכלל הם הסופרים הקלאסיים. לא זכור לי שקראתי בקורת על טולסטוי, דסטוייבסקי, ויקטור הוגו ואחרים שהם כותבים אותו סיפור באדרת שונה.
ניקח למשל את צארלס דיקנס, האם יש משהו משותף לאוליבר טוויסט דיוויד קופרפילד, דוריס הקטנה ובין שני ערים. תמיד יש שם יתום (בדר"כ קבוצת יתומים) שמנוצל(ים) ע"י רשע תורן, יש איזו עלמה במצוקה ויש את גבורנו שבסוף עוזר לכולם וסוף טוב הכול טוב. נכון, הרקע שונה, לפעמים זה לונדון, לפעמים זו המהפכה הצרפתית,אבל לא נשכח, גם הרקע של הרלן קובן משתנה.
בקיצור קל להשמיץ את בני זמננו ולא את הסופרים שהפכו לקנון בספרות העולמית.
בכל האופן "ניקולאס ניקולבי" הוא מהז'אנר הידוע של צ'ארלס דיקנס, שלא תבינו אותי לא נכון ,אני משתף אתכם בהרהורים שעלו במוחי הקודח,אבל הספר ממש נחמד (והתרגום של עירית לינור הוא מלאכת מחשבת, הספר קולח- בכלל לא כמו "מועדון הפיקוויקים"). ומי שמתגעגע לקצת גשם ולמזג אוויר חורפי כמיטב המסורת האנגלית, זו בחירה מצוינת היום (28 באוגוסט).

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
הישרדות

הישרדות

אלכס מורל

אחת הזכויות הגדולות במשטר דמוקרטי היא החירות. הזכות להחליט מה אני רוצה ואיך שאני רוצה .
ג'ין החליטה לקחת את הזכות הזאת צעד אחד קדימה היא רוצה כרטיס בכיוון אחד בלבד (יציאה למי שלא הבין).
היא צאצא(ית) לאבא וסבתא שלקחו את הצד הזה בעקבות דיכאון והיא גם רוצה. הבעיה שיש לה אמא
שתפסה אותה על חם, הצילה אותה והפנתה אותה לטיפול אצל הגורמים המוסמכים. אבל לג'ין יש תוכנית
היא עדיין לא ויתרה. אבל ברגע האחרון קורה משהו שהופך את כל עולמה והיא מנסה להיאחז בחיים בכל מחיר. אבל עכשיו לא כ"כ בטוח שהיא תצליח.

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן
זה

זה

סטיבן קינג

בני אדם פוחדים מהרבה דברים, חלק מהם אפשר להבין חלק קצת קשה.
למשל פחד (או יותר נגעלים) ממקקים. פחד מעכברים , עכבשים ויש
אפילו כאלה שפוחדים מחתולים (באמת, פגשתי כמה כאלה). אבל הכי מוזר ,
עד עכשיו, היה בעיני פחד מליצנים.
אז זהו אחרי "זה" אני לגמרי מבין אותם.
ליצן רצחני מסתובב בעיירה קטנה ורוצח ילדים קטנים, הבעייה שרק ילדים יכולים
לראות אותו. פנו לעצמכם, כמה לילות ותתחילו לקרוא, הליצנים לא יראו לכם מצחיקים
יותר.

לפני 12 שנים•הנסיך הקטן

ביקורות נוספות על "חרבו של ד'ארטנין [כרך א']"

חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

אלכסנדר דיומא (האב)

הספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', הוא עודנו אחד הספרים האהובים עלי ביותר ושבעקבותיו התמכרתי לקריאה. גיבוריו, חיילי גדוד המוסקטרים חיו ופעלו בהתאם לכלל: "אחד למען כלם, כלם למען אחד!" (עמוד 124).

כבר בגיל 8 כשקראתי את עצת אביו של ד'ארטנין לבנו ידעתי שבידי ספר שלא אוכל להניח מן היד. "אל תירא מהזדמנויות; היה שוחר הרפתקאות. הקניתי לך את אומנות הסיוף; יש לך ארכבות ופרקי־ידים עשויים פלדה; הילחם על כל צעד ושעל, וביתר שאת משום שדו־קרבות אסורים הם, ולפיכך דרוש אמץ־לב כפול ומכופל כדי להילחם" (עמוד 22).

ד'ארטנין, שטרם התקבל לגדוד, בחר להילחם עם המוסקטרים כנגד אנשי החשמן בפיקוד ז'יסק, וטען כי "חסרה לי התלבשת – אך לא הרוח. לבי הוא לב־מוסקטר" (עמ' 75). בקרב, ד'ארטנין "התגנב כנחש דרך פרצה בהגנת יריבו, ונעץ את חרבו בגופו. ז'יסק נפל ארצה כאבן" (עמוד 76).

היה זה הרומן הגדול הראשון שקראתי וכאמור אחד הספרים האהובים עלי ביותר עד היום. הוא עסק בקרבות סיף, תככים ואחוות לוחמים. לא קשה להבין, אם כן, למה נשבתי בקסמו ואף חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•פרל
חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

חרבו של ד'ארטנין [כרך א']

אלכסנדר דיומא (האב)

מישהו באתר אי פעם ניסה לשוחח איתי על שלושת המוסקטרים?
אם כן, אז הוא בוודאי יודע שברגע שאני שומעת את שם הספר, אני צווחת בשמחה, מדלגת דילוג קטן, ומתחילה לרקד במקום בטירוף.
מה לעשות? כזאת אני כשאני מתאהבת בספר באמת ובתמים, והפעם - אוהו, כמה שהתאהבתי!
כשלחצתי בבואי לדרג את הספר על הכוכב החמישי, חשתי שאני עושה לספר עוול איום. רק חמישה כוכבים??? הרי לא ייתכן שזה יספיק! ספרי האומלל - שגבולות המוח האנושי שלי אפילו אינו מסוגלים להפנים כמה הוא טוב, כך נדמה.
לפני שקראתי את הספר לא הייתי מסוגלת לדרג את הספרים שאני קוראת ברשימה. אבל אחרי שקראתי אותו - ידעתי שלפחות מקום אחד יש לי.
כמו שאולי כבר הצלחתם להבין בעצמכם, אני מאוהבת בספר הזה עד כדי שיגעון (אבל שיגעון חיובי). זהו הספר האהוב עלי ביותר - וכך גם ספרי ההמשך שלו, פרטי אספנים השוכנים להם בשלווה במקום של כבוד בספרייתי, ואני נוהגת בהם כבספרי קודש.
"אבל למה את כל כך אוהבת את הספר הזה???" זועקת חברתי הטובה, משנואשה מניסיונותיה להשיב את רגליי לאדמה, אחרי שהתחלתי לרחף באושר משהגיעה חבילה רשומה בדואר, שלבטח הכילה עוד פריט אספנים אהוב ויקר.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומביטה בה בעיניים נוצצות.
למה אני אוהבת את שלושת המוסקטרים? שאלה מסובכת... כמו לשאול למה אני אוהבת את טיפות הטל המתנוצצות בבוקר על גבעולי הדשא. או להתעורר בבוקר ולגלות מרבד השלג היפהפה מכסה את האדמה?
יש דברים בעלי יופי טבעי. דברים כל כך מסנוורים ביופיים שפשוט ברור לי שהם יפהפיים, גם אם אני לא מסוגלת לנמק למה. גם אם אני לא מסוגלת להגות את כל עצמתם במילים.
נשמע קיטשי? אין לכם מושג...
תמצית העניין היא, שכשאני באתי לקרוא את שלושת המוסקטרים (ועליי להודות, לא בחפץ לב. אחי הכריח אותי, ועל כך אני חייבת להיות אסירת תודה), לא ציפיתי למשהו שלא אוכל להניח אותו מידי אפילו בשביל צרכים בסיסיים כמו שתייה או שינה. לא ציפיתי למשהו שישאב אותי לתוכו בעצמות שמעולם לא חוויתי לפני ואחרי זה.
והנה, רק הגעתי לפרק השני, וכבר שכחתי מכל העולם ומכל צרותיי ושמחותיי. מודעת הייתי רק לזעם הגואה לנוכח אי צדק, יחד עם ההכרה שהמוסקטרים עצמם לעתים קרובות נוהגים באי צדק, ועדיין - משום מה זה לא הטריד אותי. הייתי מודעת רק לתחנונים השקטים למלך לואי השלושה עשר ולמר דה טרביל שינהגו באדיבות בגיבור סיפורנו, אם הוא ראוי לזה או לא.
ואולי זה חלק מן הקסם שבסיפור. הגיבורים לא בסדר. הקורא יודע היטב שהגיבורים לא בסדר. לקורא לא אכפת אם הגיבורים לא בסדר. הוא עדיין אוהב אותם. כמו אהבה הרוכשים לילד קטן, ואולי אפילו יותר. ביד מיומנת טווה הסופר קווי אישיות לדמויותיו, ולנו לא אכפת אם הם בסדר או לא -העיקר שהם הם.
הנה ד'ארטניאן חביבי. נבל בן בליעל צעיר שכמוהו. ועדיין - אני אוהבת אותו. איך זה יכול להיות? אני, עם חובות המוסר והגבולות הנוקשים שלי. איך אני אוהבת כל כך טיפוס חמום מוח וחסר מצפון שכמוהו? מיהו המכשף שהצליח לעשות זאת?

ובקיצורי קיצורים, הספר (לפחות בשבילי), פשוט מושלם, דומה שכל חיי לפני שקראתי אותו לא היו חיים. שהיו ריקים מתוכן (נשמע מוגזם, נכון? אבל באמת שכיום אני מסתכלת אחור, ולא מסוגלת להבין איך היו חיים ללא ד'ארטניאן), איני קולטת כיצד יכולתי לעבור תקופה כל כך ארוכה בלא להתעניין כלל בהיסטוריה של צרפת ובלואי ה13 והחשמן רישליה, ולואי ה14 ואן מאוסטריה והחשמן מזרין. וגם - גילוי אחד טרגי. ד'ארטניאן שלי היה אמתי. זה נפלא, אלא מה - מסתבר שהוא לא ממש מה שסופר לי עליו. שיברון לב? קצת. דומה לפעם שגיליתי שנתן אלתרמן היה אלכוהוליסט.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“הספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', הוא עו”