ביקורת ספרותית על חרבו של ד'ארטנין [כרך א'] מאת אלכסנדר דיומא (האב)
ספר מעולה

---

הספר "שלושת המוסקטרים" מאת אלכסנדר דימא (הוצאת זמורה ביתן, 1987), שסבתא ז"ל נתנה לי בכיתה ג', הוא עודנו אחד הספרים האהובים עלי ביותר ושבעקבותיו התמכרתי לקריאה. גיבוריו, חיילי גדוד המוסקטרים חיו ופעלו בהתאם לכלל: "אחד למען כלם, כלם למען אחד!" (עמוד 124).

כבר בגיל 8 כשקראתי את עצת אביו של ד'ארטנין לבנו ידעתי שבידי ספר שלא אוכל להניח מן היד. "אל תירא מהזדמנויות; היה שוחר הרפתקאות. הקניתי לך את אומנות הסיוף; יש לך ארכבות ופרקי־ידים עשויים פלדה; הילחם על כל צעד ושעל, וביתר שאת משום שדו־קרבות אסורים הם, ולפיכך דרוש אמץ־לב כפול ומכופל כדי להילחם" (עמוד 22).

ד'ארטנין, שטרם התקבל לגדוד, בחר להילחם עם המוסקטרים כנגד אנשי החשמן בפיקוד ז'יסק, וטען כי "חסרה לי התלבשת – אך לא הרוח. לבי הוא לב־מוסקטר" (עמ' 75). בקרב, ד'ארטנין "התגנב כנחש דרך פרצה בהגנת יריבו, ונעץ את חרבו בגופו. ז'יסק נפל ארצה כאבן" (עמוד 76).

היה זה הרומן הגדול הראשון שקראתי וכאמור אחד הספרים האהובים עלי ביותר עד היום. הוא עסק בקרבות סיף, תככים ואחוות לוחמים. לא קשה להבין, אם כן, למה נשבתי בקסמו ואף חזרתי וקראתי אותו פעמים רבות.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על חרבו של ד'ארטנין [כרך א']