ביקורת ספרותית על מזכרת אהבה מאת יצחק בר-יוסף
ספר בסדר

---

את ספריו של הסופר יהושע בר-יוסף קראתי לפני שנים לא מעטות. ביניהם את 'עיר קסומה' שהפך אותו לסופר מוערך, ואת 'אפיקורס בעל כורחו' הפרובוקטיבי.
בספר הזה הבן יצחק, בכתיבה מלאת זכרונות ילדות ורוויה בכאב של אדם בוגר על מות אביו, מנתח את אביו באיזמל לא חד בכלל, כזה שמשאיר צלקות ופצעים רבים. אני בהחלט מסכים עם הביקורת של זוהר, שהספר חוצה לא פעם את הגבול בין ביוגרפיה לבין רכילות. קיימת לא מעט התחשבנות של הבן עם אביו, שהיה נערץ עליו בילדותו וכעת דמותו דוהה, והבן מתבונן בו בעיניים אחרות. יש בספר לא מעט כאב, כאב על האם הדחויה, כאב על מות האב, כאב על המוות והחידלון. הרבה זכרונות לצד נבירה בעבר, חיפוש אחר הקשר של ילד להוריו, ובכלל התבוננות אינטרוספקטיבית של האדם על חייו.
תוך כדי הקריאה התחוור לי, המובן מאליו, איך ברבים מספריו של יהושע בר יוסף, הוא מספר בעצם את סיפורו שלו, או את מה שהיה רוצה להיות. עוד יותר התבהר הקשר בין חייו הפרטיים, לבין המוטיבים העיקריים של ספריו, שהם העיסוק בחזרה בשאלה בעיקר באספקט של מדע מול אמונה, והעיסוק הרב , שלא לומר המוגזם, במיניות, שניכר מאוד בספריו המאוחרים של בר יוסף. יש משהו מאלף בקריאה על עולמו הפרטי של הסופר באופן שמראה את הקשרים הללו.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על מזכרת אהבה