ביקורת ספרותית על בינת השכוי - ספריה לעם #244 מאת אביגדור דגן
ספר בסדר

---

בינת השכוי / אביגדור דגן

הוצאת עם עובד
מתרגם מאנגלית צבי ארד
[הדפסה שתים עשרה, 2004]


כמה שבחים שמעתי על הספר הזה, שמעתי שהוא מלא חוכמת חיים, שהוא ספר שצריך לקרוא לאט, להתענג, שהוא מומלץ בחום. ואיך יכול חובב ספרות שכמוני לא להסתקרן לדעת על שום מה כל הביקורות המהללות, איזה ספר יזכה לשבחים כל כך רבים מקוראים מכל הסוגים? פשפשתי בספרייה, ועל המדף מצאתי את הספר הזה, ספר ירוק בפורמט הקטן של סדרת ספרייה לעם. השאלתי אותו, ברטט של התרגשות אפילו.

רופא כפרי זקן מסכם את חייו הארוכים שעברו עליו במחיצת החולשות האנושיות, החולי, המוות וההתחדשות המתמדת, בסיפור שכולו פיוט, חכמת-חיים ואופטימיות. שיר-הלל עדין לחיים, לטבע ולאדם. הספר במקורו הופיע בשוויץ וזכה לציון מיוחד במשאל מטעם "רדיו אירופה החפשית". (מתוך גב הספר)

גב הספר אינו מספק לנו הרבה פרטים, פשוט משום שאין כאלה. אני לא אוהב לקטול את אהובי הקוראים, ובכל זאת איני יכול שלא לחוש עכשיו מעין הנאה זדונית; אבל הספר הזה, שמספר על רופא זקן (על פי העלילה, זקן מאוד) ותרנגול מדבר שגר איתו, אין לו עלילה. הפרקים הקצרים הם מין שיר הלל תפל לעולם, אפיזודות וזכרונות מחייו של הרופא. בניגוד לציפיות, אין את הקאץ' המתבקש בסוף (ולא אוסיף כדי לא לכתוב ספויילרים), ולא לכל הפרקים יש פואנטה.

הכתיבה קולחת ומהנה בהחלט, והספר אינו מעורר מחשבה; למעשה, אם היה יוצא לאור כיום, הוא היה מוגדר כקלילון. וכזה הוא. הוא לא משאיר חותם, לא חומר למחשבה, אין שום דבר בכתיבה שסופר אחר לא הצליח להעלות תחת ידו והדימויים לא הפילו אותי מהרגליים. (לא, בניגוד למשתמע משמו, הוא לא כתוב בשפה גבוהה מדי.) אז בואו נצנן טיפה את ההתלהבות; הספר הזה הוא ממש לא חובה לקריאה. גם לניקוי ראש הוא לא מתאים כל כך, כי הכתב הקטן שלו עושה כאב ראש תוך עמוד או שניים. לקרוא רק אם זה מה שיש בהישג יד.

דור
1.10

» ביקורות נוספות של shortcuts
» ביקורות נוספות על בינת השכוי - ספריה לעם #244