זהו ספרו השני של מארקס שאני קוראת, אחרי אהבה בימי כולרה, שקראתי לפני שנים.
הספר הזכיר לי במובן מסויים את "סיפורו של מייטה" של מריו ורגס יוסה, ואף החזיר אותי קמעא לספרו המופתי של קפקא, "המשפט".
העלילה סובבת סביב רצח אשר אליו אנו מתוודעים כבר בתחילת הספר, רצח אשר את מבצעיו ואת מניעיהם אנחנו מגלים עוד לפני עמוד 27. המספר, חבר קרוב ואף בן משפחתו של הנרצח, כמו כותב מסמך תיעודי בסגנון פרוזאי, המתחקה אחר המאורעות, הנסיבות, הכשלים והטעויות, שהובילו להירצחו של סנטיאגו נסאר, גבר חביב, עולז ונהנתן, בן יחיד לאמו ולאב ערבי, איברהים, אשר נפטר כמה שנים לפני כן.
המספר חוקר את הכרוניקה העגומה שהובילה לרצח, תוך כדי פגישות עם הנפשות העיקריות שהיו חלק מאותה טרגדיה, כולל הרוצחים, וחזרה אחורה בזמן ליום הפשע, תיאור המאורעות בימים שלפני ואחרי, וסיפורן האישי והמשפחתי של הדמויות החשובות בסיפור. הוא לא רק מיידע אותנו על עברן של הדמויות אלא אף סוגר לנו קצוות ע"י דיווח אודות מה עלה בגורלן, בבחינת "איפה הם היום".
כך שמצד אחד זהו רומן "רגיל", ומצד שני סוג של ספר מתח, דו"ח על פשע חמור שהיה יכול להימנע. גם המשפט שהתבצע לרוצחים מתואר בסיפור, אשר בכללו, בנוי רבדים על פני רבדים, עד שבסיום אנחנו מחברים את הקצוות כולם, ואת שברי התמונות כולן, לכדי סיפור אחד שלם וכרונולוגי. זכרונותיהן של הדמויות שאותן מתשאל המספר, תיאוריו את המשפט, זכרונותיו שלו הוא מיום הרצח ומחוויותיו עם סנטיאגו נסאר, כל זאת ועוד נותן תחושה של סרט קולנוע, כדוגמת "טיטאניק", נניח, שגם שם אנחנו יודעים מראש שהספינה טבעה ואנשים נהרגו, ובמשך כל הסרט למדים להכיר את הדמויות ואת הכרוניקה שהסתיימה בטרגדיה נוראית. כמו בסרט, גם בספר זה ישנו סיפור אהבה, להבדיל אלפי הבדלות, על כלה שננטשה מס' שעות אחרי חתונתה, מאורע אשר היווה את הטריגר למניע הרצח, ואינני רוצה להיכנס כאן לספוילרים אז לא אוסיף.
כתיבתו של מארקס מצוינת, ללא ספק. יש לו חוש הומור מקסים, שובבות מסוימת, קריצה פה ושם. סגנונו חף מכל רבב. הספר קצר ונקרא מהר יחסית, אך אישית, לא חשתי בהתלהבות גדולה במהלך קריאתו, או בכמיהה לחזור לקריאה אחרי ההפסקות ההכרחיות. בכל זאת קראתי וסיימתי אותו, כי הסיפור, למרות שאינו טומן בחובו איזשהו חידוש ספרותי, או תפנית עלילתית מרעישה, או אפילו מקוריות יצירתית הניתנת לציון מיוחד - הוא סה"כ מאוד אנושי, ומה שמייחד אותו הוא לעגו של מארקס לנטייתם של בני האדם (או ספציפית של הקהילה הספרדית באותה תקופה) לחשוב ש"יהיה בסדר", לאוזלת ידם, לתכונתם להימנע ממעשה היוכל להציל חיי אדם בגלל פחדים, או שאננות מטופשת, או לחץ חברתי, או דיעות קדומות, או סתם נבזות. ההגכחה של המערכת המשפטית גם היא נושא שבולט בקריאה. דמויות החוקרים והשופט מתוארות באופן המעורר גיחוך, ביקורתיות, השתוממות ואף כעס. כך גם בדיוק דמותו של ראש העיר ה"נטורליסט".. תיאורים שכמעט הולמים קומדיה גרוטסקית.
הזעקה שנזעקת מפי הקורא לאורך כל הספר היא איך, איך לעזאזל קורה פשע מיותר כל-כך, שכולם יודעים שעומד לקרות מלבד הנרצח עצמו, וכולם איכשהו נמנעים מלהזהיר אותו?! מה לא בסדר כאן?!
נושא הכבוד ובמיוחד כבוד המשפחה, המובא בספר זה כנושא עיקרי, וכחלק ממוטיב הלעגנות של המחבר על האווירה באותה עיר ומערכת משפטית, המחבר מותח ביקורת על הארכאיות של הקהילה ועל הפרימיטיביות הבולטת של חבריה ורשויותיה. וזה דוקר.
הסיום שלך הספר חזק מאוד. רק בעמודים האחרונים נכנס המספר לנעליו של הקורבן עצמו ומתאר את הרגעים שלפני הרצח ושאחריו, תיאורים מזעזעים וקשים, כואבים וטרגיים במיוחד. אם לא היתה לי התחושה של ה"וואו" במהלך הקריאה, אז בסיומה פלטתי מן "פי, יא אללה!" של כאב, המומה מסיומם של חיים כה קצרים בכזו קלות וללא סיבה אמיתית, גדושה ברגש של הזדהות וחמלה על הקורבן, סנטיאגו נסאר.
חבל שקראתי את "עיני האח הנצחי" בדיוק לפניו, (ומי שראה את סקירתי עליו, מבין..) כי זהו ספר שווה, סה"כ, ורצוי לקרוא אותו בגיל צעיר יותר לדעתי, כשהנפש נוחה יותר להתרשם, וזכה יותר מספרות קלאסית משובחת יותר מזו.
