“140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים. סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת. מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה, הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש. יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה גורלו ואולי הרגיש לא אשם. אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.”

“לקראת סוף קריאת הנובלה המופתית הזו, נזכרתי פתאום בסיפור שקראתי לפני שנים ארוכות, פרי עטו של היינריך פון קלייסט. גבריאל גארסיה-מארקס ניחן באותה היכולת לבנות עלילה שוצפת, שזרימתה כמעט "מרדימה" אותך מלקלוט את הדרמה האמיתית, אשר מסתתרת בין רמזים מטרימים הטמונים בטקסט לבין המילים ה"תמימות" שמנוסחות באופן מסגיר. (אזהרת ספוילר)* הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, פשוט לכאורה: בחור צעיר נרצח ע"י שני אחיה של כלה טריה שטוענת שחילל את בתוליה. הרקע לפשע הוא הכבוד הלטיני המושל בכיפה, שאין דרך להמלט ממנו, לא לקרבן ואף לא לפושעים: אלה מנסים לשמור על כבודם, אבל בעת ובעונה אחת גם משדרים לסביבה מסרים של "תחזיקו אותי". מאחר שהם מספרים לכול את תכניתם להרוג, המספר מנסה להבין כיצד בעצם איש לא הצליח למנוע את הפשע. לכל אחד סיבות משלו, לכאורה תושבי העיירה לא חשבו שמדובר באיום רציני. אלא שבשלב מסויים התירוצים הללו מתחילים כבר להיראות חשודים, ועם התקדמות הקריאה מתברר שמוקד הנובלה הוא לא הרצח עצמו אלא רגש האשמה הנורא של עיירה שלמה שלא ממש סבלה את הקורבן, ולא עשתה דבר כדי למנוע את מותו: הם "החלו לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע", ו"פתאום צעקות העיירה כולה, המזועזעת מהפשע שהיא עצמה חוללה".. האם זה בשל העובדה שסנטיאגו היה בן עשירים? שהרשה לעצמו לפלרטט (ואולי להטריד מינית, בראייה עכשווית) את הבחורות הצעירות בעיירה? ואולי בשל מוצאו? גארסיה-מארקס מספר לנו מיד שסנטיאגו היה נצר למהגרים ערבים מצד אביו. לכאורה, עובדה חסרת משמעות בסיפור. אולם מעט לפני הרצח, מישהו פתאום מכנה אותו מחלון אחד הבתים "טורקי". אפילו פליטת הכדור שמוזכרת לרגע ומסומנת כטראומת ילדותו של סנטיאגו רומזת לאשמים העקיפים במותו: הכדור עובר דרך חדר האורחים, בתי השכנים ומגיע עד לכנסיה. אחת ההקבלות המעניינות שיוצר הסופר היא בינו לבין השופט החוקר שכתב את הדו"ח עשרים שנה קודם. מצד אחד המספר ממלא כאן בעצמו תפקיד של חוקר, ומתאר באובייקטיביות מדומה השתלשלות ארועים שהובילה לפשע. מצד שני השופט מתואר כמי שמושפע מניטשה, מתפייט בניסוחים כמו "לחיים אין רשות להשתמש בצירופי מקרים רבים כל כך האסורים בספרות", ואף מצייר לבבות חצויים על דפי העדויות. הקבלה נוספת היא בין המכתבים שפלורה מיגל מחזירה לסנטיאגו לפני הירצחו, לבין המכתבים הבלתי-קרואים שביארדו סן רומאן מחזיר לאנחלה ויקאריו. הציפורים שמופיעות בחלומו של סנטיאגו בראשית הספר מתגלגלות ב"הוא דמה לציפור קטנה רטובה" מעט לפני מותו. מעיי הארנבים שהמשרתת מפרקת ומשליכה לכלבים במטבח לזעזועו של סנטיאגו שאומר לה "תארי לך שזה היה יצור אנושי" יהפכו למעיו שלו, שאף הוא טורח ומנקה אותם מלכלוך כאילו הכין אותם לבישול. אותה משרתת מראה לו את סכינה באיום, ומודה שנים אחר כך שרצתה במותו. ייתכן שהשליכה עליו את הפיתויים וההטרדות שחוותה מצד אביו. בתה מרגישה שהיא "מיועדת לאהבהבים חטופים במיטתו" ומשתוקקת לכך. גם אחות המספר משתוקקת אליו ומקנאת בארוסתו. האם זו הסיבה שהוטלה דווקא על סנטיאגו האשמה? האם אנחלה "המחוללת" רצתה בו בסתר ליבה (בבעלה המיועד הרי לא רצתה) ולכן נקבה בשמו? הדוגמה המצמררת ביותר אולי לאותו יחס של אהבה המתגלגלת בקנאה נקמנית היא אמו שלו. היא זו שבסופו של דבר סוגרת עליו את דלת הכניסה ומונעת ממנו מחסה. גם לה יש תירוצים- היא "חשבה" שהוא בקומה השניה, היא "לא הבינה" מאיזה כיוון מגיעות זעקותיו קורעות הלב שהופנו אליה. היא כמובן אבלה עמוקות על מותו, אבל קריאה קפדנית מגלה שהיא, האישה שנישאה לאביו ללא אהבה (כמו אנחלה), מכנה אותו "הגבר של חיי", אמירה משונה ביותר לאם ביחס לבנה. האם גם היא נטרה לו על שהעז "לבגוד" בה עם אחרות? יצא לי לקרוא בשנה האחרונה כמה ספרים שחשבתי שנותרו שטוחים כמו סקיצה, בגלל ניסיונם הכושל להקיף הרבה בטקסט קצר מדי. גארסיה-מארקס, לעומת זאת, יצר פה תמונה של חיים שלמים וטרגדיה אישית, משפחתית וחברתית בתוך מסגרת מצומצמת של נובלה, קריאה מאד, שבנויה באופן פשוט מושלם. יצירת מופת אמיתית.”

“זה הוא סיפור על הטבע האנושי והקהילה האנושית; סיפור שהזכיר לי מאוד את התאוריה הפסיכולוגית הידועה "אפקט העומד מהצד". סיפור בעל ניחוח דרום קולומביאני נושן, בעל דמויות השבויות בעולם ערכים קונסרבטיבי, בעל יכולת לאחוז בך אפילו כשכל ההתרחשויות כבר ידועות (או לפחות החשובה שבהן ידועה). הסיפור מסופר בצורה כל כך אנושית, שעל אף שעולם הערכים של הדמויות רחוק מהעולם שלי, לא יכולתי לכעוס לא על תושבי העיירה (שלא מנעו את הרצח) ולא על הרוצחים (שלאורך כל הספר מחכים רק שמישהו ימנע מבעדם לבצע את התפקיד שהם מאמינים שהוטל עליהם מכורח היותם שבויים בקונספציות שנכפו עליהם על ידי החברה בה גדלו וחיו). מודה, שנתיים לאחר שקראתי את מאה שנים של בדידות וסבלתי מכל רגע, החלטתי לתת צ'אנס לספר הזה - רק כי ראיתי שהוא קצר ותיארתי לעצמי שגם אם שוב לא אתחבר לכתיבתו העמוסה והמעייפת של מארקס, יקח לי פחות ממאה רגעים משמימים כדי לקרוא אותו. ואכן הופתעתי כשמתחילת הספר ועד למילה האחרונה בו, היה לי ברור שמדובר בספר מעולה. בשורה התחתונה, בשבילי זה הוא ספר שלקח אותי לעיירה קסומה ושכוחת אל בדרום אמריקה, הכניס אותי לנבכי הנפש האנושית וגרם לי לגלות מחדש את מארקס המוכשר.”

“הספר המשובח הזה מצטיין בתמציתיות שבו - והוא עוצב בדיוק בהתאם. נכון, זה בעיקר "נגזר" מאופי הסדרה "פרוזה אחרת" של עם עובד, ועדיין - נדמה כמו כל הסדרה עוצבה בהתאם לרוח הסגנון של הספר הזה. מארקס לוקח אותנו עשרות שנים אחורה, אל זמנים אחרים, במקום אחר - אמנם במאה העשרים - אך עושה יותר רושם של המאה השמונה-עשר. מעשה הרצח מסופר עוד מראשית הסיפור, ולמעשה, ככל שהספר מתקדם, אנו חוזרים אחורנית, בהצצות חטופות, ובונים לעצמינו תמונה מושלמת ומדוייקת של רצח שנדמה שאף אחד לא רצה שיתרחש, כולל צמד האחים הרוצחים עצמם - אך הוא בוצע מכיוון שכמעט אף אחד לא עשה מאמץ יוצא-דופן כדי לעצור אותו - כולם פשוט חשבו ש"יהיה בסדר". אינני בטוח אם יש כאן ביקורת על "תרבות סמוך" לטינו-אמריקאית, אני חושב שבסיפור הזה יש בעיקר הרבה אירוניה מרירה, וזהו הקסם שלו - גם אם יש הרבה אמת ברקע הזה, והוא מלמד אותנו הרבה על תרבות נוצרית-מערבית, אמנם, אך פרימיטיבית בהווייתה - עדיין לדעתי אין לקחת את הסיפור ברצינות תהומית, אלא פשוט להסחף אל סיפור קצרצר, סיפור שקוראים ביום אחד (והרי לכם עונג שבת), ולסיים עם תחושת סיפוק שבאה עם אותה תחושה של איכות, לא מן הסוג האליטיסטי אלא נהפוך הוא - הזו שבאמת יכולה לדבר ולהיות נגישה לכולם.”

“140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים. סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת. מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה, הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש. יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה גורלו ואולי הרגיש לא אשם. אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.”

“לקראת סוף קריאת הנובלה המופתית הזו, נזכרתי פתאום בסיפור שקראתי לפני שנים ארוכות, פרי עטו של היינריך פון קלייסט. גבריאל גארסיה-מארקס ניחן באותה היכולת לבנות עלילה שוצפת, שזרימתה כמעט "מרדימה" אותך מלקלוט את הדרמה האמיתית, אשר מסתתרת בין רמזים מטרימים הטמונים בטקסט לבין המילים ה"תמימות" שמנוסחות באופן מסגיר. (אזהרת ספוילר)* הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי, פשוט לכאורה: בחור צעיר נרצח ע"י שני אחיה של כלה טריה שטוענת שחילל את בתוליה. הרקע לפשע הוא הכבוד הלטיני המושל בכיפה, שאין דרך להמלט ממנו, לא לקרבן ואף לא לפושעים: אלה מנסים לשמור על כבודם, אבל בעת ובעונה אחת גם משדרים לסביבה מסרים של "תחזיקו אותי". מאחר שהם מספרים לכול את תכניתם להרוג, המספר מנסה להבין כיצד בעצם איש לא הצליח למנוע את הפשע. לכל אחד סיבות משלו, לכאורה תושבי העיירה לא חשבו שמדובר באיום רציני. אלא שבשלב מסויים התירוצים הללו מתחילים כבר להיראות חשודים, ועם התקדמות הקריאה מתברר שמוקד הנובלה הוא לא הרצח עצמו אלא רגש האשמה הנורא של עיירה שלמה שלא ממש סבלה את הקורבן, ולא עשתה דבר כדי למנוע את מותו: הם "החלו לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע", ו"פתאום צעקות העיירה כולה, המזועזעת מהפשע שהיא עצמה חוללה".. האם זה בשל העובדה שסנטיאגו היה בן עשירים? שהרשה לעצמו לפלרטט (ואולי להטריד מינית, בראייה עכשווית) את הבחורות הצעירות בעיירה? ואולי בשל מוצאו? גארסיה-מארקס מספר לנו מיד שסנטיאגו היה נצר למהגרים ערבים מצד אביו. לכאורה, עובדה חסרת משמעות בסיפור. אולם מעט לפני הרצח, מישהו פתאום מכנה אותו מחלון אחד הבתים "טורקי". אפילו פליטת הכדור שמוזכרת לרגע ומסומנת כטראומת ילדותו של סנטיאגו רומזת לאשמים העקיפים במותו: הכדור עובר דרך חדר האורחים, בתי השכנים ומגיע עד לכנסיה. אחת ההקבלות המעניינות שיוצר הסופר היא בינו לבין השופט החוקר שכתב את הדו"ח עשרים שנה קודם. מצד אחד המספר ממלא כאן בעצמו תפקיד של חוקר, ומתאר באובייקטיביות מדומה השתלשלות ארועים שהובילה לפשע. מצד שני השופט מתואר כמי שמושפע מניטשה, מתפייט בניסוחים כמו "לחיים אין רשות להשתמש בצירופי מקרים רבים כל כך האסורים בספרות", ואף מצייר לבבות חצויים על דפי העדויות. הקבלה נוספת היא בין המכתבים שפלורה מיגל מחזירה לסנטיאגו לפני הירצחו, לבין המכתבים הבלתי-קרואים שביארדו סן רומאן מחזיר לאנחלה ויקאריו. הציפורים שמופיעות בחלומו של סנטיאגו בראשית הספר מתגלגלות ב"הוא דמה לציפור קטנה רטובה" מעט לפני מותו. מעיי הארנבים שהמשרתת מפרקת ומשליכה לכלבים במטבח לזעזועו של סנטיאגו שאומר לה "תארי לך שזה היה יצור אנושי" יהפכו למעיו שלו, שאף הוא טורח ומנקה אותם מלכלוך כאילו הכין אותם לבישול. אותה משרתת מראה לו את סכינה באיום, ומודה שנים אחר כך שרצתה במותו. ייתכן שהשליכה עליו את הפיתויים וההטרדות שחוותה מצד אביו. בתה מרגישה שהיא "מיועדת לאהבהבים חטופים במיטתו" ומשתוקקת לכך. גם אחות המספר משתוקקת אליו ומקנאת בארוסתו. האם זו הסיבה שהוטלה דווקא על סנטיאגו האשמה? האם אנחלה "המחוללת" רצתה בו בסתר ליבה (בבעלה המיועד הרי לא רצתה) ולכן נקבה בשמו? הדוגמה המצמררת ביותר אולי לאותו יחס של אהבה המתגלגלת בקנאה נקמנית היא אמו שלו. היא זו שבסופו של דבר סוגרת עליו את דלת הכניסה ומונעת ממנו מחסה. גם לה יש תירוצים- היא "חשבה" שהוא בקומה השניה, היא "לא הבינה" מאיזה כיוון מגיעות זעקותיו קורעות הלב שהופנו אליה. היא כמובן אבלה עמוקות על מותו, אבל קריאה קפדנית מגלה שהיא, האישה שנישאה לאביו ללא אהבה (כמו אנחלה), מכנה אותו "הגבר של חיי", אמירה משונה ביותר לאם ביחס לבנה. האם גם היא נטרה לו על שהעז "לבגוד" בה עם אחרות? יצא לי לקרוא בשנה האחרונה כמה ספרים שחשבתי שנותרו שטוחים כמו סקיצה, בגלל ניסיונם הכושל להקיף הרבה בטקסט קצר מדי. גארסיה-מארקס, לעומת זאת, יצר פה תמונה של חיים שלמים וטרגדיה אישית, משפחתית וחברתית בתוך מסגרת מצומצמת של נובלה, קריאה מאד, שבנויה באופן פשוט מושלם. יצירת מופת אמיתית.”

“זה הוא סיפור על הטבע האנושי והקהילה האנושית; סיפור שהזכיר לי מאוד את התאוריה הפסיכולוגית הידועה "אפקט העומד מהצד". סיפור בעל ניחוח דרום קולומביאני נושן, בעל דמויות השבויות בעולם ערכים קונסרבטיבי, בעל יכולת לאחוז בך אפילו כשכל ההתרחשויות כבר ידועות (או לפחות החשובה שבהן ידועה). הסיפור מסופר בצורה כל כך אנושית, שעל אף שעולם הערכים של הדמויות רחוק מהעולם שלי, לא יכולתי לכעוס לא על תושבי העיירה (שלא מנעו את הרצח) ולא על הרוצחים (שלאורך כל הספר מחכים רק שמישהו ימנע מבעדם לבצע את התפקיד שהם מאמינים שהוטל עליהם מכורח היותם שבויים בקונספציות שנכפו עליהם על ידי החברה בה גדלו וחיו). מודה, שנתיים לאחר שקראתי את מאה שנים של בדידות וסבלתי מכל רגע, החלטתי לתת צ'אנס לספר הזה - רק כי ראיתי שהוא קצר ותיארתי לעצמי שגם אם שוב לא אתחבר לכתיבתו העמוסה והמעייפת של מארקס, יקח לי פחות ממאה רגעים משמימים כדי לקרוא אותו. ואכן הופתעתי כשמתחילת הספר ועד למילה האחרונה בו, היה לי ברור שמדובר בספר מעולה. בשורה התחתונה, בשבילי זה הוא ספר שלקח אותי לעיירה קסומה ושכוחת אל בדרום אמריקה, הכניס אותי לנבכי הנפש האנושית וגרם לי לגלות מחדש את מארקס המוכשר.”

“הספר המשובח הזה מצטיין בתמציתיות שבו - והוא עוצב בדיוק בהתאם. נכון, זה בעיקר "נגזר" מאופי הסדרה "פרוזה אחרת" של עם עובד, ועדיין - נדמה כמו כל הסדרה עוצבה בהתאם לרוח הסגנון של הספר הזה. מארקס לוקח אותנו עשרות שנים אחורה, אל זמנים אחרים, במקום אחר - אמנם במאה העשרים - אך עושה יותר רושם של המאה השמונה-עשר. מעשה הרצח מסופר עוד מראשית הסיפור, ולמעשה, ככל שהספר מתקדם, אנו חוזרים אחורנית, בהצצות חטופות, ובונים לעצמינו תמונה מושלמת ומדוייקת של רצח שנדמה שאף אחד לא רצה שיתרחש, כולל צמד האחים הרוצחים עצמם - אך הוא בוצע מכיוון שכמעט אף אחד לא עשה מאמץ יוצא-דופן כדי לעצור אותו - כולם פשוט חשבו ש"יהיה בסדר". אינני בטוח אם יש כאן ביקורת על "תרבות סמוך" לטינו-אמריקאית, אני חושב שבסיפור הזה יש בעיקר הרבה אירוניה מרירה, וזהו הקסם שלו - גם אם יש הרבה אמת ברקע הזה, והוא מלמד אותנו הרבה על תרבות נוצרית-מערבית, אמנם, אך פרימיטיבית בהווייתה - עדיין לדעתי אין לקחת את הסיפור ברצינות תהומית, אלא פשוט להסחף אל סיפור קצרצר, סיפור שקוראים ביום אחד (והרי לכם עונג שבת), ולסיים עם תחושת סיפוק שבאה עם אותה תחושה של איכות, לא מן הסוג האליטיסטי אלא נהפוך הוא - הזו שבאמת יכולה לדבר ולהיות נגישה לכולם.”