ספר נפלא, קריא מאד ומרגש, על שלוש דמויות הקשורות זו לזו, אולם לא יכולות לצאת ממעגל הבדידות שעוטף אותן.
בקטע השיא של הספר (לדעתי) עולה אחת הגיבורות על גלגל ענק בפארק, ועוברת שם חוויה סוריאליסטית מפחידה מהסוג שחביב על מורקמי. לא תמיד אני מתחבר ומבין את הכתיבה הסוריאליסטית שלו, אבל הקטע הזה טלטל אותי ולא יוצא לי מהראש. לא רק בגלל והכתיבה המופתית, אלא בעיקר בגלל שהקטע צובע ונותן משמעות לכל מה שקרה לפני, ומה שיקרה אח"כ לדמויות. זו הייתה סוג של אבן דרך ביחס שלי למורקמי. תמיד אהבתי אותו, אבל בספוטניק אהובתי הדהימה אותי היכולת שלו ליצור ספר מרתק, שובר לב, רגיש שהשפיע עלי כ"כ.

אחת התחושות אותן חשתי כילד ונער מתבגר הייתה תחושת האי-נוחות, תחושה שאותה אני סוחב כבר שנים ואין לי היכולת להשתחרר ממנה, או לפחות כך מרגיש לי, כמו תחושות לא נעימות בגוף כאשר נמצאים על כלי שיט בים סוער או תחושות שמרגישים בבטן כשנמצאים במטוס בזמן המראה או נחיתה. התחושה תמיד קיימת, קיימת ומוסתרת מהעולם ומתפרצת כשנוח לה, לרוב אנחנו לא מסונכרנים וכשנוח לה, לי לא.
תחושת האי נוחות, לרוב, מלווה בבדידות, בדידות קיומית שכזאת. האמת? לא תמיד הבדידות מעיקה וכנראה שהאי נוחות הכללית אותה אני מרגיש לא מתפרצת כשאני לבד, אני אפילו יכל להגיד שאלו זמנים שאני אוהב ומעריך, זמנים שבהם אני מוצא את עצמי נובר בעמקי נשמתי בעזרת ספר טוב ומוסיקה שבעזרתם יתמלא החלל הריק בשלל מחשבות, רגשות ותחושות כמו שמיים בלילה בהיר שמתמלאים באינסוף כוכבים נוצצים, תחושות נעימות ומרעננות כמו נתזי מים על הגוף ביום שמש חם.

סומירה היא בחורה שכבר מגיל צעיר הרגישה אי נוחות בחברת אנשים וחברים כמעט ולא היו לה, הבדידות הייתה חלק ממנה וגם היא העדיפה את חברתם של ספרים ומוסיקה. שאיפותיה לא היו גבוהות ובסה"כ רצתה להיות סופרת, כמו ג'ק קרואק שהיה אליל עבורה. זה התבטא בלבוש הפרוע והזרוק שלה, בכמות המגוחחת של סיגריות שהייתה דוחפת לפה אחת אחרי השניה ובאלכוהול שכל כך אהבה. היא כתבה המון, ראשה היה מלא ברעיונות, סיפורים, נופים ואנשים שעליהם כתבה. הייתה מתעוררת בצהרי היום ויוצאת אל הפארק, מחפשת את הספסל הקבוע ומתיישבת לקרוא. בערב הייתה מתיישבת בחדרה, על השולחן קנקן קפה גדול, מחברת מאפרה וקופסת מלברו.
לסומירה היה חבר קרוב שאותו הכירה בלימודי ספרות ואמנות בקולג', קולג' שממנו ברחה כמו מאש או יותר נכון ברחה מהאנשים המשעממים ומהדרך הבלתי נועזת והמתפשרת שבה התנהלו העניינים, שמו ק', עם ק היא הרגישה בנוח לשתף את מחשבותיה ואת הדברים עליהם כתבה.
ק', המספר, אהב את סומירה אך לא הצליח להמיר את הרגשות למילים ולגלות לה את שעל ליבו. במקום זאת הם היו שם אחד בשביל השניה, היו מדברים שעות בטלפון, שיחות בשעות מאוד לא קונבנציונלית, מאוחר בלילה, סומירה הייתה יוצאת אל הטלפון הציבורי שבמרחק דק' הליכה מביתה, מאחר ובביתה לא היה טלפון, והייתה מתקשרת לשוחח עם ק' שתמיד ישן בשעות האלו אך מעולם לא סינן אותה. הם היו נפגשים יחדיו בפארק ומתיישבים על הספסל ושם דיברו שעות.

סומירה התאהבה. היא התאהבה בבחורה המבוגרת ממנה בשבע עשרה שנים ונשואה, שמה מיו. סומירה תמיד אמרה שאפילו תשוקה מינית אין לה ומעולם לא הרגישה צורך לחוות חוויות מיניות ואינטימיות עם אדם, את המעט שכן חוותה עשתה כדי לקבל השראה שלאחר מכן תשתקף בצורה ספרותית.

מיו הציעה לסומירה שתעבוד אצלה בתור עוזרת אישית. סומירה הסכימה וכך היה. במהלך אותה תקופה עד הטיסה סומירה נאלצה להתמודד עם מחסום כתיבה רציני, היא שמה לב שהעבודה גוזלת לה את מרבית הזמן וכמעט שלא כתבה, נדמה שזה לא ממש חסר לה ויכל להיות שנהנתה המשגרה החדשה, או שאולי בכלל כל רגע שהעבירה בחברתה של מיו סיפק וסחף אותה למקומות בהם הצורך לכתוב לא היה עז.
העבודה לקחה את מיו וסומירה אל איטליה ומשם המשיכו לאי ביוון לנפוש ולנקות את הראש.
ביוון מיו נעלמה. איך קרה ולמה קרה? אני ממליץ לכם לקרוא ולגלות לבד.

מורקמי גאון. מורקמי יודע לרקום באופן מאוד אנושי דמויות שמאוד קל להתחבר אליהן, לפחות לי קל מאוד, במיוחד סומירה שהצליחה לרגש אותי וכל מה שרציתי היה לשבת איתה באותו ספסל, אל מול אגם צלול, עם סיגריה, בקבוק בירה וספר טוב שעליו נדסקס וברגעי משבר לחבק אותה. דמויות עם משקעים כבדים שלרוב לא מצליחות להבין את המציאות וגם אם כן אז קשה להן לקבל אותה כפי שהיא. דמויות שיעדיפו לחיות את חייהן בעולם בו אין התנגשות בין המציאות לבין הרצונות והתשוקות ממש כמו בחלום.

מורקמי פורש בפנינו משולש אהבה שלא מצליח לממש את עצמו מלווה בכתיבה סורילאיסטית שפתוחה לפרשנויות שונות ומגוונות, מעברים בין הראליזם אל עולם החלומות. הבדידות מורגשת לאורך כל הקריאה, כל אחת מהדמויות מהתלכת בעולמה שלה, ממש כמו לווינים המרחפים ונעים בחלל, לכודים במסלולם. לעתים המסלולים מתלכדים לרגע קצר, כשהרגע יעבור ימשיכו לנוע לבדם והבדידות הקיומית תחזור להציף אותן.

סיפור מרגש ויפהפה, ממליץ בחום.

לא הייתי אמורה לקרוא את "ספוטניק אהובתי" עכשיו. ממש לא. קודם כל אני באמצע ספר אחר, ואני לא מאלה שקוראים כמה ספרים בו זמנית. אני אישה של ספר אחד. דבר שני- יש יותר מדי ספרים אחרים על המדף, מחכים בסבלנות לתורם להגיע אל השידה המכובדת שליד המיטה.

אבל הייתי בקניון עם אחותי. אתם מכירים את זה שאתם עוברים ליד חנות ספרים משומשים, או דוכן ספרים פגומים שצועקים "מציאות!!" אבל אתם עם מישהו שהמון מילים המודפסות על גבי עמודים הכרוכים בכריכה, לא ממש עושות לו את זה? לא נעים לכם לעצור, להתחיל לרחרח, לחטט. זה הרי יכול לקחת שעות. אז ככה הרגשתי, כשנכנסתי לקניון עם אחותי וראיתי את דוכן הפגומים של סטימצקי, עומד לו כמו אנייה של שפיות שהטילה עוגן בלב ים של כאוס, כשעל תרנה מתנוסס השלט "ספרים ב- 20 שקלים".
בפעם הראשונה שעברנו בלעתי את הרוק והתעלמתי. כמעט קיבלתי נקע בצוואר מהניסיון להציץ על הסחורה תוך כדי הליכה ופטפוט. בפעם השנייה שעברנו ליד האנייה, שלחתי את אחותי לקנות לעצמה איזה קרואסון במאפייה שליד, וצללתי פנימה. בזמן הקצר שהיה לי מצאתי את "ארוחת הערב" ואת "ספוטניק אהובתי", וחשבתי לעצמי שהטיול לקניון המלא עד אפס מקום בעם ישראל, בשיאו של הקיץ, היה שווה את הטרחה.

במונית השירות שלקחתי הביתה הוצאתי את "ספוטניק" מהשקית והתחלתי לקרוא. וככה השתחל לו עוד מורקמי אחד אל השידה שליד המיטה. שלא בתורו.

עם התחלת הקריאה חשבתי שיש לי בעיה קשה עם התרגום. זה לא הרגיש לי מורקמי והאשמתי את המתרגמת. יכול להיות שהיא באמת אשמה, אני לא יודעת. את שאר הספרים של מורקמי שקראתי, קראתי באנגלית, או שתורגמו מאנגלית לעברית, ולא היישר משפת המקור. משהו בכתיבה הרגיש לי מאוד בוסרי ולא בוגר. התחושה הזו השתפרה עם התקדמות הספר. יכול להיות שפשוט התרגלתי.

ספוטניק מזכיר במידה רבה את "יער נורווגי". כמו ביער נורווגי, גם פה המספר הוא בחור צעיר ומשכיל, מיושב בדעתו (ק' בספוטניק, ווטנבה ביער נורווגי), המאוהב בבחורה לא מושגת (סומירה בספוטניק, נאוקו ביער נורווגי), מוזרה משהו, מיוסרת, מתוסבכת זה לא מילה. גם פה לאותה בחורה נחשקת יש בת לוויה מבוגרת יותר, המתפקדת כ"הורה האחראי" (מיו בספוטניק, רייקו ביער נורווגי), גם פה הבחור –המיושב- בדעתו שלנו נפגש בסופו של דבר עם אותה בת-לוויה אחראית וגם חושק בה קצת על הדרך.

המאהבת הנשואה של ק' אוהבת אותו, אבל ק' מאוהב בסומירה. סומירה לא אוהבת גברים, היא מאוהבת במיו. מיו לא אוהבת נשים, גברים או את בעלה, והיא בטח שלא מעוניינת ביחסים אינטימיים עם אף אחד מהנ"ל. נשמע מבלבל? זה רק נשמע ככה.

אם משתמע מדברי עד כה שלא אהבתי את הספר או שלא נהנתי מקריאתו- לא כך הדבר. נהנתי לקרוא אותו. יש לו מה להציע מבחינת עלילה והרהורים בדברים שברומו של עולם. האהבה הלא מושגת שממלאת את הסיפור, ותחושת הבדידות והתסכול שהיא מביאה איתה, גרמו לי לבחון מחדש ולהעריך את האהבה הגדולה שאני זכיתי בה, שלעיתים אני חוטאת ומתייחסת אליה כאילו ברור שהיא שם ותמיד תהיה.
אם חשבתי שלא אמצא פה את הטוויסט הפארה-נורמלי, המעט לא מציאותי (לכל הפחות) שאני מוצאת בדרך כלל בספריו של מורקמי, הרי שלקראת סוף הספר מצאתי אותו, מבצבץ בעשרות העמודים האחרונים. וטוב שכך.

לא הטוב ביותר של הרוקי שקראתי עד כה, אבל בהחלט מספק כמה שעות טובות של הנאה.

אני כותב את הביקורת הזאת במצב פאסיבי, כמעט חלומי. אולי זו השפעה של מחסור בשעות שינה ואולי זו כתיבתו החולמנית, האיטית של מורקמי שמתמרנת את תודעתי.

ספוטניק אהובתי מתחיל בתור סיפור אהבה יפה ונוגה ונהיה מסכת של אבידות קודרות חסרות מציאות, יגון תהומי ומחשבות אקזיסטנציאליסטיות על מהות הבדידות. בבסיסו הוא פשוט סיפור יפהפה על בני אדם ועל חילול ועל הצד השני והצד שלנו. אני לא יודע בדיוק לתאר שום דבר מזה, הכתיבה של מורקמי היא קצת כמו להתבונן אל תוך מראה מטושטשת מאדים, לא להכיר את ההשתקפות המטושטשת שמולך אבל בכל זאת להבין אותה עם כל נים בגופך.

זה רומן סוריאליסטי וכואב. סיפורה של מיו מזעזע, סיפורה של סומירה מזעזע, תובנותיו של הגיבור מזעזעות. אבל יש בזעזוע הזה מעין קסם. הוא לא מובע בתיאורים ברוטאליים אלא להפך, בכתיבה פיוטית ונוגה ורומנטית מלאת מודעות עצמית. ובשקט ובדממה ובאלימות הגדולה שנמצאת באהבה ובפרידה.

אני חושב שאם יש רגש שמורקמי היטיב לתאר בספר זה, אפילו יותר מהבדידות, הוא הגעגוע. ואני עדיין מוצא את עצמי מתגעגע, ואני אפילו לא יודע למה.

הרוקי מורקמי הוא גאון ספרותי. בכתיבה מופלאה וסוחפת הוא מצליח לכתוב בדיוק את מה שהייתי רוצה לקרוא. התיאורים של הדברים הקטנים, הדמויות המלנכוליות, הייסורים, מה עוד צריך בספר טוב?
סביר להניח שמי שאהב את יער נורווגי יהנה גם מהספר הזה, יש דימיון בין השניים, אבל יותר מהעלילה הכתיבה זה מה שעושה את הסיפור. הוא מצליח לתאר דברים בצורה שאף אחד אחר לא היה מצליח וגורם לי להתרגש אפילו מתיאורי הנוף הכי פשוטים.
כמובן שהקונפליקט הפנימי של הדמויות רק מוסיף, נראה לי שיש לו בחיים איזו אהבה לא פתורה ובגלל זה הוא תמיד כותב על ייסורי אהבה...יאמר לזכותו שהספר הזה הוא פחות מיני (לטעמי לפחות).
מישהו פעם אמר לי שבכל זוגיות יש תמיד אחד שאוהב יותר, נראה שהמספר בשני הספרים הוא זה שאוהב יותר ותמיד מדובר בדמויות שקשה לאהוב אותן כי הן לא אוהבות את עצמן.
לקרוא? ברור שכן.

למי שאוהב מעברים בין עולמות, טשטוש מכוון בין חלום למציאות וכל זאת בכתיבה מדויקת ורגישה מורקמי הוא הסופר בשבילו. כשהוא מתאר אי ביון אז הקורא זוכה בביקור באי ביון. רואה את הים הכחול נהנה מקרירות המים והחוף הריק. מריח את צמחית סלעי הכורכר ומזיע בשמש הקופחת על ראשו. חש בצימאון ללימונדה קרה. בלילה פרושים השמיים מלאים בכוכבים ובטברנות הקטנות יושבים תושביו של האי לכוסית ולשיחה. מי שמתפס בלילה על הגבעות התלולות והשוממות של האי יכול בקלות לחוות את הבדידות והריחוק עם הרוח הקרירה שמנשבת מהים. באותו כשרון מצליח מורקמי להתחבר לתחושות הבדידות של אהבה לא ממומשת, של אי התאמה בין האוהב לנאהב. לצורך באיפוק על אנושי במקום שבו צריכה להתפרץ שמחה גדולה. הבדידות המייאשת האכזבה וחוסר התוחלת הן נחלתם של רבים ונושא לא חדש בספריו ואני בטוחה שיש עוד מי שהיה רוצה ברגע זה או אחר לחצות שער מסתורי לעולם מקביל שבו עניינים מסתדרים טוב יותר. הסיום של הספר נשאר אניגמתי ומזמן הרהורים.

"עצמתי את עיני וניסיתי להיזכר בכמה שיותר דברים יפים שאבדו לי.ניסיתי להחזיק אותם בכף ידי,לאחוז בהם,וכל אותו הזמן ידעתי שהם בני חלוף,בני הרף עין"

ציטוט אחד מני רבים שיכולתי להביא, ולדעתי די ממצה, של ספר זה שלדעתי הוא פנינה מפרי עטו של מורקמי הנפלא.

נפלאות האהבה,כאביה,כעסיה,אכזבותיה,ובעיקר תשוקותיה,כל הרגשות האלו עטופים במסתורין הגדול שאנו מכנים - אהבה. כולם עד אחד בני חלוף - כולם עד אחד משאירים לנו שריטה על רישתית העין כמו זכר של קרן אור מתוך בית החולף לרגע מול עינינו כשהרכבת דוהרת בלילה חשוך.(גם רעיון מתוך סיפרו זה)

ספר קצר יחסית,זורם ומכשף אותך מתחילתו ועד סופו.
כתוב נפלא ומתורגם היטב - תענוג מומלץ.

מאוד התאכזבתי מהספר.
אני אוהבת ומעריכה את מורקמי אבל הספר הזה לא טוב כמו האחרים מהסיבה הדמויות פה היו אותן הדמויות, הרעיונות אותן רעיונות והעלילה לא מספיק מעניינת כדי לכפר על הדברים האלו.
היו משפטים שנהנתי לקרוא ודברים שרק מורקמי יכל לכתוב ואני בהחלט אשמח לחזור ולקרוא קטעים מסויימים אבל זה הדבר היחיד שאהבתי פה.

התאכזבתי. זה הספר הראשון שקראתי מפרי עטו של מורקמי.הספר פוזל למערב, הרבה איזכורים של מוטיביים מערביים , מוסיקה ,ספרות לבוש, עיסוק אורח החיים. מלבד המקומות והשמות שבם הם חיים ,קשה לדעת שהדמויות יפניים.
יש שלוש דמויות בסיפור ,כשאחת מהן ,סומירה, נעלמת כבר מאמצע הספר וקצת אח"כ גם הדמות השניה ,מיו. נשאר רק המספר שנהפך לדמות המרכזית , דמות ללא שם.הספר והדמויות,באמת כמו ספוטניק,חללית, מרחפת בחלל האין סופי : "כמו ספוטניק קטן שהלך לאיבוד".
במיוחד התאכזבתי מהיחס של המספר/סופר , לאחר שמיו לא נמצאה : "בסופו של דבר לא גילינו מעולם מה קרה לסומירה.."איזה פסיביות, אדישות ,יכולת מעבר חד לחיי שיגרה . אצלנו בין היהודים זה לא היה עובר בכזה מין שקט והשלמה. ליפנים אולי זה תואם את אופיים השקט והמופנם.