במהלך עבודתי יצא לי לשהות ברומא ארבעה חודשים, מרבית הזמן לבד. כיוון שמרבית העבודה התרכזה בלילות, מצאתי את עצמי משוטט בימים בעיר ונהנה משכיות החמדה שהיא מציעה.
שני ספרים לקחתי אתי לרומא, האחד "אני קלואודיוס", שליווה אותי צמוד ב"פורו רומנו", רומא העתיקה, והספר השני היה "חיי מיכאלאנגלו" של אירוינג סטון, בהוצאת עם עובד, ובגרסה מקוצרת!!!! הגרסה האחרת ארוכה יותר וכוללת כ 830 עמודים, מה שהפך אותה, בעיניי, למייגעת ומשעממת.
הגרסה המקוצרת של סטון סחפה אותי לגמרי ורגע אחרי שקראתי על היצירות הלא גמורות של מיכאלאנגלו, עליתי לרכבת לפירנצה כדי לראות במו עיניי כיצד "הפסלים השבורים" הפכו ליצירות דרמתיות כשהדמות בוקעת מתוך הסלע ומקבלת חיים- כמעט.
הספר היה סוחף, קריא מאוד, שוטף, ומתרכז בעיקר.

לא כך הוא ספרו של רוס קינג,"מיכאלאנגלו ותקרת האפיפיור" שהקדיש פרק נרחב ומייגע ליצירת הפרסקו, תוך ירידה לפרטים הכי קטנים בתהליך וכך הלאה גם בתחומים אחרים.

מה שכן מעניין הוא סיפורה של,"הקפלה הסיסטינית", אחת מיצירות המופת של תקופת הרנסנס אם לא בכלל.
מצאתי את עצמי נמשך למוזיאון הוותיקן לפחות פעם בשבוע כדי לראות את הקפלה הסיסטינית, ובכל פעם גיליתי בה דברים חדשים, צד אחר, דמות אחרת, אפילו את דמותו של מיכאלאנגלו, תלוי בגבו כמו על חבל כביסה והוא מצומק ושדוף.

הספר מתאר את המאבק בין מיכאלאנגלו לאפיפיור פאולוס השני שהזמין את העבודה, ואת כיפוף הידיים בין השניים כיוון שמ.א הפלורנטיני, שנא את רומא ושנאתו לעיר רק הלכה וגברה עד כדי התעמרות בסמלה העירוני של רומא, אז והיום, SPQR ופירושן "הסנאט והעם של רומא"....ואילו מ.א אמר שאותיות אלה הן:
Solo Porqi Questi Romani - הם רק חזירים הרומאים האלה.

בספר אנחנו נחשפים גם לאותם צדדים די מוכרים של אנגלו. לא רק שהיה טיפוס מלנכולי, דיכאוני, מתבודד ואפילו bizzaro e fantastico- מוזר וסהרורי, על פי התרגום העברי (לי יניני- אכן כך?), אלא גם ההיגיינה שלו לא הייתה משהו כיוון שעשה כמצוות אביו ולא התקלח אלא רק התנגב במטלית פעם בשבוע. מה שהרחיק ממנו הרבה שוליות שיכלו ללמוד ממנו את התורה כולה.

הספר מדבר על נטיותיו ההומוסקסואליות של אנגלו וגם מביא את משנתו המינית, וכך אומר מיכאל שלי:
"אם אתה רוצה להאריך את חייך,
אל תעסוק בזה בכלל, או מעט ככל שתוכל."
קשה להאשים אותו אחרי שחברו סיפר לו ש"המין מחליש את המוח, וגורם להפרעות עיכול ולבעיות לב".
באמת?!

הספר עורך השוואה בלתי נמנעת בין רפאל, הצעיר המוכשר, השרמנטי, חביב הנשים, הצייר הגדול, לבין מיכאלאנגלו, אבל הסופר דואג לקליינט שלו ולכן מצטט פטרון אמנות מאותה תקופה שאמר: רפאל היה יכול להיות האומן הגדול ביותר שידע העולם מעודו, אלמלא היה קיים מיכאלאנגלו.

והפתעה לנשים שלנו בסימניה!!! כשצייר מיכאלאנגלו בקפלה את גירוש אדם וחווה, הוא הטיל את האשמה על אכילת התפוח באופן שווה על שניהם, גם על אדם, ולא קיבל את הסיפור שהיא פיתתה אותו, וזה מהפך תפיסתי.
עץ הדעת- אליבא דמיכאל הוא עץ תאנה שכן היא מסמלת את התאווה.

לסיכום, אם באמת רוצים להכיר יותר את מיכאלאנגלו וגם ליהנות מהקריאה עצמה, עדיף לקרוא את הגרסה המקוצרת של אירווינג סטון !!!!

סופר רציני.
ספר רציני- וכך יש להתייחס אליו.
הוא רציני בנושא שלו, בכתיבה שלו, הוא מעמיק ויסודי עד כמעט לקו השבר שאחריו קשה לקרוא את הספר ואת העובדות שבו.
לא קל לקרוא ספר כזה.
צריך להיות אדם מאמין שמורגל בפרשנויות של רבנים ומפרשים למיניהם, או כמוני, שמרותק לדמותו של משה, "אדון הנביאים"- כפי שכינה אותו אחד העם.
זהו משה המנהיג, משה שמתמודד עם מרידות ועם עם בכיין, משה שצריך להפוך עם רב, לעם אחד ולהוביל אותו לארץ ישראל.
בחלק הראשון שלו, מתרכז הספר בצד המקראי ודן בשאלה מי כתב את ספר דברים, ומה נכתב בו, ובעיקר מה לא נכתב בו ולמה- למשל אין אזכור כמעט לחייו של משה במצרים, היציאה משם, ועוד.

כפי שכתב כאן לפניי, עומר ציוני, בביקורת הטובה שלו, "הטענות מתחילות לחזור על עצמן ומה שנאמר בפרק הראשון או בפרקים הראשונים חוזר ונטחן שוב."
ואכן זה כך, עד שמצאתי את עצמי מדלג כמו אייל נקוד בין הדפים.
אבל..ויש כמה אבלים.

אחרי ששרדתי את החלק הראשון של הספר, קיבלתי פיצוי בחלק השני. הסופר עושה שם הקבלה לימינו אנו, והופך את הספר לרלוונטי.
שם מצאתי כמה פנינים : ישראל והמשפט הבינלאומי, ריסון עצמי לכוחו של כובש, יחס בין תורה למוסר, ואפילו הנה סיפור מעניין על פורים:

הסופר בירך את אחד מבאי בית הכנסת בפורים בברכת "חג שמח", והלה, "פרופסור ידוע בירושלים", ענה לו כי פורים אינו חג שמח.
הכיצד? תהה המחבר.
"כי היהודים קיבלו ב-י"א באדר היתר מאחשורוש לטבוח בגויים שקמו עליהם וכך עשו, וזו הגנה עצמית.
אלא שהם ביקשו יום נוסף, ואותו ניצלו למחרת, לטבח נוסף שלא היה לו צידוק מוסרי".

ועוד אחד - אחרי שהמחבר הרצה בבית הכנסת, היה לו רושם שהוא לא הובן כהלכה ותהה בפני מישהו מבאי בית הכנסת מדוע.
הלה השיב לו כי יש תמיד שני נאומים.
זה שאתה נושא, וזה שהקהל מבין, ולא תמיד הם זהים.
נחמד. לא?

החלק השלישי- די חוזר על עצמו ועל הנאמר בחלק הראשון, וזה נראה לי מיותר כי זה היה כמו לעשות לי וידוא הריגה.
אז התנחמתי בסיפור שהוא מספר על שלמה המלך שעשה הכל - בגדול !!!!
בנה את הממלכה הכי גדולה, אבל היא גם החלה להתפורר בתקופתו.
הוא כתב 3000 משלים, 1005 שירים, הקריב אלף קרבנות, כתב 1200 ביקורות באתר סימניה (ומעניין אם אפרתי תעלה על זה...) והכי חשוב, היו לו אלף נשים.
אלף!!!

קובץ מיצירותיו של חיים גורי, אם תרצו "כלבו-חיים גורי" : שירים, סיפורים קצרים, קטעי ראיונות, וגם איורים של אמנים שונים.
קראתי אותו בשבוע האחרון, טעימות קטנות בלבד, זו הדרך שלי להתמודד עם הגודש, או שמא העושר הספרותי כאן, מגוון הנושאים, והקפיצות מנושא לנושא.
זו חוויה נעימה לקרוא את חיים גורי, אחד מסמליה היפים של המדינה הזו. אני אוהב את הכתיבה שלו, קולחת תמיד, נעימה לקורא, עברית רהוטה, גם פשוטה ביופייה, שורשית ובעיקר "מדברת" עם הקורא. דיבור פשוט מובן וישיר.
להלן טעימות שאהבתי במיוחד:
1. הריחות (עמ'44 )- שיחה באוהל המפקדה של הפלמ"ח על ריחות והם מונים את הריחות האהובים על כל אחד: ריח הלחם הנאפה, התינוקות המרוחצים, הגשם הראשון, שער הנשים האהובות, הספרים העתיקים, הספרים החדשים שיצאו מבית הדפוס..ועוד..

- ואגב כך, מה הריח שאתם אוהבים במיוחד?

2. ברניקי (עמ'89-105) - סיפור קסום ומיוחד על ברניקי, צעירה חיפאית בימי טרום המדינה, צעירה תוססת, מלכה- בפיו : "מקדימה את זמנה. פתוחה מעת לעת כתחנת אלחוט. רעבה. משוטטת. יודעת. נלחמת....זליקוביץ אמר לי לא פעם שהיא מזכירה לו את נסטסיה פיליפובנה..."

3. חברים (עמ' 167) - על חברים ועל מהות החברות.

"אינני זוכר את כולם
ולא תמיד אני חושב עליהם....
אך כשאשר אני שב אליהם
אני מוצא אותם במקומם."

4. סיור בגליל בליל חורף מזמן אותו לבית של משפחה ערבית, שם הוא מוצא מקלט מהגשם לשעות ספורות, בית חם, אוכל וקבלת פנים מיוחדת...

5. ואיך אפשר בלי השיר המצמרר הזה (עמ'215): "והנה מוטלות גופותינו":

ראה לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענגים ודמומים
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער."


לסיכום, ספר של חיים גורי!!! נדמה לי שזה אומר הכל..לא?

גילוי נאות- אלון הוא חבר טוב שלי, ואנחנו הולכים יחד ביד ביד כבר כמעט ארבעים שנה, מהיום שבו הגענו צעירים וחדורי להט, וגם ציונות, לעבודה. החברות הזו ניצרפה בזמנים של מלאכה מסוכנת ומאתגרת, וגם לצד הרבה כוסות בירה בפאבים של תל אביב.
אלון אוהב לטייל במדבר.
לפני שנה בילינו שנינו מספר ימים (ולילות קרים מאוד) במכתש הגדול, ונהנינו מהוד הקדומים ומשלוות העולם שרק המדבר יודע להעניק.
הספר "אלות מכושפות" הוא ספר צילומים מלווה בשירים מתאימים שנכתבו על ידי משוררים מוכרים וחלקם גם על ידי אלון עצמו.
אלון מצלם בעיקר עצי אלה, אלה אטלנטית, ואם נדמה לפעמים שעץ זה עץ זה עץ, הצילומים של אלון מוכיחים כי לכל עץ אלה אישיות משלו, אחרת איך היה שורד את המדבר האכזר?
וכך כותב עליהם אלון:

"יש בהם ששורשיהם נראים כמו נחש שפיפון
אחרים דומים ליצורי קדם- עוטי שריון,
פה ושם תבלוט צלמית אדם או פני ילדון,
לעתים הם מתו והם כעת פסלים בפנתיאון....
לחיים אשר סביבם, הם המקלט משידפון.
לבני חלוף כמותנו, הם סמל לנחישות וניצחון."

אחד הצילומים ה"חביבים" עליי, צולם ליד מקור מים. ציפור לא קטנה הגיעה לשתות מים, לפתע נשמעה צווחה נוראית, ונחש אפעה שהסתתר לו בסמוך, עט עליה.
אלון הצליח לתפוס את הרגע הזה והתוצאה היא צילום מדהים!

וכך כותב חיים גורי בספר:

"יש אנשים
שאלוהים גדול עליהם
במדבר הזה
המפחיד המשתיק
אנשים נבהלים
כשהם שומעים את הכוכבים מדברים

אבל,
יש גם אנשים
שנדבקים לשקט הזה
ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו,
אלה נשארים שם."

לא ידעתי שהספר הזה יושב על מדף הספרים שלי ורק במקרה נתקלתי בו, אולי קיבלתי אותו פעם במתנה, הוא מסוג הספרים שקונים במתנה, ולאו דווקא למי שקורא ספרים. ספר רזה שהטקסט שלו מצומק, מין דו שיח בין אימא לבן על בדידות, אבל לא צריך להפריז במשמעויות שלו, ולא לחפש משמעות נסתרת, כי כמו שאמר פרויד, גם סיגר הוא לפעמים רק סיגר (לפחות עד שבא ביל קלינטון והוכיח שזה לא תמיד כך...)
הוא ספר חמוד..
ו"חמוד", זו הגדרה שאף פעם לא אהבתי, לא לגבי אנשים וגם לא לגבי ספרים, ובכלל.
זו מין אמירה אנמית, שאין הרבה מאחוריה, ולכל הפחות אינה מעליבה, אבל גם לא אומרת הרבה דברים טובים, כי אולי אין...
אז מה בכל זאת חמוד בו?
הוא כתוב בכתב יד.
העיצוב שלו כמו מחברת.
הרישומים של מיכל רובנר.
החיבוק-בסוף.
זהו!!!

כשבאים לכתוב ביקורת על ספרו של אהרן אפלפלד ראוי, לטעמי, לעשות זאת בתחושה של "של נעליך מעל רגליך"..איך אפשר לבקר ספר של מי שכתב 40 ספרים וקיבל כמעט כל פרס אפשרי?
אז באמת קטונתי מלבקר את כתיבתו, ובמקומה אתמקד רק בחוויה שלי מהספר.
אפלפלד מרבה לכתוב על תקופת השואה, על התקופה שלפניה וגם זו שאחריה. בספר הנוכחי בחר לספר על ברונו הילד הגידם ששואב כוחו מהגדם ומכאן שהוא מייחס לו סגולות מיוחדות. ברונו נלקח למחנה עבודה שם הוא בונה צריפים ארוכים, ואחר כך גם תנורים תעשייתיים, ואט אט מחלחלת לתודעה שלו ושל חבריו מטרת הבנייה. רגע הגילוי הזה היה עבורי הקטע החזק של הספר!
קטע דומה היה הרגע בו הם מוצאים גופת חייל גרמני ביער, ועל גופו נשק רב אבל גם פריטי מזון מפנקים שנדמים כחלום למי שיצא מתוך מחנה העבודה זה עתה וסבל חרפת רעב. הרגע בו הם יושבים ביער ומכינים את הקפה שמצאו על הגופה מקבל אז משמעות אחרת כמובן.
מלבד שני הקטעים האלה, לא מצאתי את עצמי נשאב לקריאה של הספר, ואם אותי תמיד ריתקו ספרים וסיפורים על השואה, לא כך קרה לי הפעם.
ומאידך זיל גמור...

יש ספרים ישנים שלא רק שלא נס ליחם אלא אפילו הופכים רלוונטים יותר עם השנים. "חרבת חזעה" של ס. יזהר הוא אחד מהם.
הספר מתאר כיבוש של כפר ערבי בשנת 1948 וגירוש כל תושביו מבלי לתת להם שהות לארוז את מיטלטליהם, בטרם הם מועלים למשאיות ונשלחים מהכפר למקום לא ידוע. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי אחד החיילים, שסבור שהמעשה אינו מוסרי אבל לא מונע אותו וגם לוקח בו חלק.
זהו ספר על כיבוש, ועל מוסר, על סבל של אחרים , ועל יהירות של מנצחים.
הפרט , כמו אצל צ'ארלי צ'פלין נשחק בין גלגלי המכונה הצבאית ופקודותיה, רוטן, אבל ממלא את הפקודה.
ספר שאינו קל לבעלי קיבה פוליטית רגישה וכאלה שהאקטואליות של הספר עלולה לפגום בהנאה שלהם מהכתיבה החדה והנוקבת של ס. יזהר.
ועל ס. יזהר נאמר כבר הכל, אחד מהסופרים הגדולים שצמחו כאן.
גילוי נאות, יש לי חיבה מיוחדת לס. יזהר, כמו לכל בוגר של כפר הנוער בן שמן, כיוון שהוא היה מורה בכפר בראשית דרכו, וגם כתב שם את אחד מהסיפורים הקצרים היפהפיים שאי פעם קראתי: "פסנתר בודד בלילה". (מתוך הקובץ "צדדיים")

ספר מעניין, לא תמיד נוח לקריאה לישראלים. הוא מציב מולנו מראה שלא תמיד עושה אתנו חסד.
סרי נוסייבה הוא אינטלקטואל, רהוט, כריזמטי ומרשים, בן למשפחת אצולה פלסטינית, ובעל חינוך וגינונים מערביים. רחוק כל כך מהדימוי של הפלסטיני שהציבור הישראלי מורגל אליו, אדם שרבים מאתנו היו מרגישים נוח ונעים במחיצתו ואולי אף היינו נשבים בקסמו.
בספר הוא מתאר את ההיסטוריה של הסכסוך דרך העיניים שלו- ולא תמיד דרך העיניים הפלסטיניות המוכרות, וזו הזדמנות להתוודע לצד הפלסטיני בסכסוך הדמים הישראלי- פלסטיני, על חולשותיו ועל החוזקות שלו- ויש כאלה.
קטע מיוחד בספר הוא זה שבו הוא מדבר על שנאתה היוקדת של אמו ליהודים, ועל הרגע שבו אחותו חזרה בוכייה מבית הספר וסיפרה לאימא שלה על אנה פרנק ועל גורלה המר, ואיך האמא הרגיעה אותה, ובעצמה הזילה דמעה. היה או לא היה, זה לא משנה, אבל תיאורים כאלה יכולים להיות חלק "ממלכודות הדבש" שיש לקורא הישראלי בספר.
כך או כך, הספר מספק הרבה חומר למחשבה לנו כישראלים, הגם שאני משוכנע, לצערי, שלא רבים יחשבו שצריך להכיר את הצד השני או לשמוע את דעותיו ואת זווית הראייה שלו בסכסוך.
דעתי כמובן- אחרת, ואני ממליץ על הספר בחום, מה גם שהוא כתוב בצורה קולחת ומעניינת, הוא בנוי בצורה כמעט מודולרית ולכן אפשר גם לדלג לפעמים על קטעים שפחות מעניינים.

אחד מספרי המלחמה הטובים שקראתי, וקראתי לא מעט.
ספרו של אורי אור, מפקד חטיבת המילואים של השריון שנלחמה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור ונשאה בנטל הכבד של הלחימה מול "ציר הנפט", ציר ההבקעה הראשי של הסורים, אליו הזרימו מאות טנקים וחיילי רגלים.
חטיבה 188 הושמדה וירדה מהסד"כ הצהלי בראשית המלחמה, והכוח המרכזי בגזרה זו היה של חטיבת המילואים הזו.
כוחו של הספר במפקדים ובחיילים שמקבלים כאן במה על הלחימה הקשה בימים הראשונים של המלחמה. אנחנו רואים אותם בעצמתם, וגם ברגעי החולשה שלהם.
ומעל הכל..דמותו של אורי אור, מנהיג, מפקד, לוחם, שבקור רוח, סמכותיות שקטה, קול בוטח, הניע את האנשים ברגעי השבר הגדול, ותרם רבות למפנה במלחמה מול הסורים.
ספר מצוין, רהוט, וסוחף. ממליץ עליו בחום לאוהבי הז'אנר !!!!