ביקורת ספרותית על העולם הוא שטוח - העולם הגלובלי - החיים במציאות חדשה מאת תומס ל. פרידמן
ספר מעולה

---

***







מזמן לא קראתי ספר שטלטל לי את החיים כמו "העולם הוא שטוח" מאת עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן. וזה עוד ספר עיון, מה שנקרא - ההיפך מאסקפיזם.

לרובנו מושג הגלובליזציה לא אומר שום דבר ספציפי. אנשים שביקשתי מהם להגדיר לי, מהשרוול, מה זה גלובליזציה ענו לי ברובם שזאת תופעה חוצת גבולות וחובקת עולם (כמובן), שהתקשורת והאינטרנט קשורים באופן מסויים, אולי גם אוצרות טבע, כלכלה, תאגידים, מקדונלדס, מייקרוסופט... אהה.. מה שאלת?

פרידמן לוקח אותנו, בדרכו הרהוטה, למסע סביב התופעה הזאת (כפי שהוא רואה אותה), ומנסה להתחקות אחר שורשיה, הגורמים שמניעים אותה, והעתיד הלא ברור שהיא צופנת בחובה.

האמת היא שעוד לפני הפיטורין שלי בשנה שעברה יצא לי לחשוב על הנושא לא מעט. לא לכולנו ברור עד כמה הנושא הזה הוא קריטי לכולנו, כמעט לכל אחד מאיתנו, בדרך ישירה או עקיפה.

בעולם הנוכחי, שבו הטכנולוגיה ממוססת גבולות פוליטיים וגיאוגרפיים, יש כמעט לכל אחד, גם לאזרחים של מדינות מתפתחות, אפשרות להתקדם הרבה יותר מבעבר. יש מדינות שזינקו על ההזדמנות הזאת, כמו הודו למשל, וכיום הן עומדות בחוד החנית של ההתפתחויות הטכנולוגיות בעולם. אם הגעת לניו יורק בטיסת בריטיש איירוויז והמזוודה שלך לא הגיעה, אתה מתקשר לאבידות ומציאות ועונה לך, ברוב המקרים, מוקדן בבאנגלור, הודו, שידריך אותך מה לעשות. אותו מוקדן עשוי לענות לך אם תתקשר להזמין מקום במסעדה יוקרתית, או להתלונן ב-HP שהמחשב שלך לא פועל פתאום.

קוראים לזה אאוט סורסינג (מיקור חוץ). בתחילת התהליך, היה מדובר בכל העבודות ה"שחורות", הטכניות, בשכר נמוך, שכבר היה קשה לשכנע את האמריקאי הממוצע לבצע, או שהיה גוזל זמן יקר מאיש מקצוע שהיה יכול לעשות בינתיים עבודה מקצועית ברמה גבוהה. כיום, ניתן לבצע גם עבודות יעילות מאוד וברמת גימור גבוהה ביותר בסין או בהודו, וקווי ייצור טכנולוגיים מן השורה הראשונה עוברים בשלמותם למקומות שונים באסיה, שם יפעילו אותם ביעילות מופתית עבור חמישית מעלותם במערב. תשאלו את כל המהנדסים ב"אמדוקס" שנעלמה להם העבודה פתאום.

כדאי לקרוא את הספר כדי להבין את גודל ומורכבות התהליך (נכון ללפני חמש שנים). הספר אמנם מדבר בעיקר על החברה האמריקאית, אבל אני מוצא נקודות דמיון רבות ביותר גם לחברה שלנו כאן, בעיקר בכל הקשור להקצאת משאבים להשכלה הגבוהה, ל"בריחת מוחות", למחשבה על מתודות חינוך, על עידוד מצויינות ושאפתנות ומקצועות עתידיים.

במקרים רבים, אנחנו מחנכים את ילדינו שהם טובים, מוכשרים ומיוחדים כל אחד בדרכו. הם עלולים להגיע לעולם העתידי ובו לגלות שהם נשטפים בזרם של אנשים מוכשרים, שאפתניים ו"רעבים" הרבה יותר מהם. כמו שפרידמן כותב בספר - "גם אם אתה אחד למיליון, אל תשכח שבסין יש 1300 כמוך". נראה שאנחנו כבר לא רוצים מספיק. אם עד לא מזמן מי שאייש את ספסלי הלימודים באוניברסיטאות הגבוהות, במכונים לטכנולוגיה, את משרות הרופאים הבכירים בבתי החולים בחו"ל ואת תפקידי המדענים פורצי הדרך במכוני המחקר המתקדמים בעולם היו ישראלים שבין השאר דחפו אותם מהבית להיות רופאים, מהנדסים ומדענים - לעשות משהו עם עצמך, לשרוד, להיות הכי טוב, לנצל את הראש היהודי - היום מדובר בהודים, סינים, טאיוונים, קוריאנים. אנשים "רעבים". אנחנו פשוט רוצים להתעשר, ומהר. לעשות את האקזיט.

כולנו קוראים בביטול מסויים על התדרדרותם של תלמידי ישראל באולימפיאדות למתימטיקה למיניהן, בחידוני ידע כללי ובנושאים אחרים. עד שלא נבין שאנחנו כחברה ניזוקים מזה קשות, ומאבדים את מקומנו המובטח, עלק, בקדמת החברה הטכנולוגית, ווי אר גוינג טו בי סו פאקינג סקרוד.

לא רק זה, אלא בעקבות כמה תכניות טלוויזיה וכמגמה כללית של מתן פקטור לכל אחד באשר הוא, כל מי שטיפה מתקשה בלימודים מוגדר אוטומטית כמעט כבעל קשיי קשב וריכוז, ומופנה לטיפול בריטלין לצורותיה. כבר אין תלמידים חלשים. מי שאין לו כוח ללמוד, מי שמתקשה לסדר את החדר, מי שלא בא לו לצאת מהטלוויזיה, מי שלא מצליח להחזיק עבודות - הוא כבר לא סתם עצלן, רחמנא ליצלן. לא. היום, יש לו קשיי קשב וריכוז. אויאויאוי. בלי להכליל, יש כאלה שבאמת ובתמים יש להם בעייה - בין 5 ל-10 אחוז מהאוכלוסיה. כל השאר הם מבחינתי תירוצניקים עלובים שתופסים טרמפ על הטרנד הכי חזק מאז הפסיפלורה.

את אותה מגמה מדאיגה גיליתי אצל חלק מן הסטודנטים שלי בבצלאל. הם חשים שהטכנולוגיה כל כך קרובה ונגישה אליהם, כל כך בהישג ידם, עד שהם שוכחים שהדרך להגיע להישגים היא דרך ארוכה ומפרכת. זה לא ייאמן, אבל פגשתי סטודנטים בשנה שלישית שלא רצו לקחת עבודה כאנימטורים בסטודיו נחשב, כי הם קיוו לזכות במשרה אחרת - כסוג של יועצים לאנימציה (יותר יוקרה, יותר כסף - אחרי שנה או שנתיים של "ניסיון" כסטודנטים). המקצוענות כבר לא נחשבת, אלא אם כן היא מושגת במהירות. הם רוצים ללמוד תוכנה כמו ב"מטריקס" - I know Kung Fu, למי שזה מזכיר משהו.

בעוד זמן לא רב, עשר או חמש עשרה שנים לכל המאוחר, מי שיחסר את הרצון לעבוד קשה, את היכולת להסתגל מהר לשינויים, ללמוד דברים חדשים, ולהתחדש כל הזמן, עלול למצוא את עצמו בסבירות גבוהה בתחתית הסולם החברתי, ווודאי בבעייה כלכלית.

אם חשבתי עד לא מזמן, שהמקצוע שלי הוא מקצוע "בטוח" יחסית, ושאפשר להיות רגוע אחרי שבע שמונה שנות ניסיון, הרי שעכשיו אני מבין שלא הגעתי למצב שבו אני יכול לנוח על זרי הדפנה. אני חייב להמשיך ולחקור, להבין, ללמוד, להיות ער לשינויים טכנולוגיים ולמגמות שמתפתחות. אחרת, אני משול לסנדלר בעידן שכבר אף אחד לא מתקן נעליים, או אם אני חייב להיות ציני - לכנר נהדר בוורשה, ב-1938.





***

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על העולם הוא שטוח - העולם הגלובלי - החיים במציאות חדשה