ביקורת ספרותית על ריקוד המשוגעת מאת שז

---

ב"ריקוד המשוגעת", ספר שירים של שז, המשוררת מעידה שחשוב שמשהו ייאמר ומישהו ידבר אל מי שחולמת על דמות אביה שבא לתקוע חץ בקרביה. אביה אברהם, "אדמת אברהם אבינו", היא מכנה אותו, ואילו היא של העקדה.
בספר, מערכת שירה אינטימית של מצוקה, שהיא לא רק אחרי הפחד; אפיזודות מתקופות חיים שונות ומסמך המעיד על מצוקה חסרת מוצא אופטימי. היא מחטטת בעברה, והגעגועים "נחסמים" בטירוף, אף בתודעה: "מַכָּה בְּאֶגְרוֹפִים לְלֹא חַמְצָן/ פּוֹגַעַת בְּקִירוֹת צְחֹרִים" (געגועים, בעמוד 23), ובמקום אחר: "אֲנִי צָפָה/ אֲנִי עוֹלָה/ אוּלַי כְּמוֹ אֵלָה/ אוּלַי כְּמוֹ עוֹלָה/ אוּלַי כְּמוֹ הָיִיתִי/ בִּתֵּךְ/ הָאֲהוּבָה." (עמ' 24)
את האהובה הסוררת בהדהודו של אלכסנדר פן, למשל, מפרקת שז ממשמעות ומהרמוניה: "וְנִשַּׁקְתִּי אוֹתָךְ וְנָשַׁכְתִּי וְשָׂנֵאתִי אֶת רֵיחֵךְ/ וְנִשְׁבֵּיתִי בְּקִסְמֵךְ הַמְכֹעָר" (עמ' 17). האהבה של שז ביקורתית וחסרת מעצורים, של התאבלות בזויה על אבן המצבה (עמ' 20). העולם השירי של יונה וולך, ז"ל, אף הוא "נחוץ". אזכורים מעולמה של וולך מהדהדים ומאומצים. לדוגמה, הופעת השד אצל קורנליה של וולך, ואילו כאן: "פִּתְאֹם בָּא הַשֵּׁד לָקַח אֶת סַאוּסָן" (עמ' 40). ה"איילה" של שז (עמ' 38) לעומת שירי האיילה של וולך ("מפלצת האיילה" והשיר הפותח ב "איילה, מה לי ולה"), או הביטוי "לערסל" של וולך.
היא מעלה על הדעת עולם שירי עם האשמה עצמית וטרוניה של המשורר יצחק לאור, ויש לה כוח בהלקאה העצמית של יחסים אומניפוטנטיים.
להכברה ולחזרה, תפקיד בעיצוב של סבל עצור ש"משתחרר", לא רק באלימות גסה אלא באירוניה עצמית: "כָּכָה אֱלֹהִים תַּעֲשֶׂה שֶׁאֲנִי אָמוּת/ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ לְשׁוּם מָקוֹם/ עוֹשָׂה תַּרְגִּילֵי הִתְעַמְּלוּת" (עמ' 21).
השירים מעידים מתוך זירת היחסים עם הוריה, אחותה, וכן עם קשרים אחרים. המשותף לכולם שהם מסובבים את הזירה, אך לא משנים אותה וממקמים בזיכרון רגשות אשמה. העולם החווייתי עמוק על מה שהוא מעיד: "וְתֵלְכִי שֶׁאֲנִי/ לֹא אוּכַל/ לִחְיוֹת/ בְּלִי הַמַּכּוֹת שֶׁלָּךְ" (עמ' 20ׂׂ). ביחסים עם האם מובלע אולי איום: "אַתְּ יוֹדַעַת, יֵשׁ בִּי כֹּחַ// עֲשִׂי/ שֶׁזֶּה לֹא יִתְבָּרֵר לִהְיוֹת הָרוֹצֵחַ שֶׁלִּי/ אִמָּא" (עמ' 33).
השפה של שז "ממוחזרת" לפעמים, עזת ביטוי, חדה וקומפקטית, ויש חיוניות בציוריות מסוימת, כגון: נמרוד שצד את האיילה (עמ' 42).
בראיונות שהעניקה לתקשורת עם הופעת הספר, ניסו לשוות לשז מעמד של "מחסלת חשבונות", ואילו היא שתקה. אולי, מפני ש"הַיּוֹם לֹא/ טוֹב לְרַחֲמִים/ הַיּוֹם יוֹרְקוֹת הַצִּפֳּרִים אֶת/ זִמְרָתָן מִבַּעַד לְמַקּוֹרִים/ פְּעוּרִים לְמֶחֱצָה" (עמ' 19), השאירה שז לקורא ולמראיין להבין מה שיבין. למראיינים אמיתיים של רייטינג, תפקיד חשוב בזה, אך גם כן למרואיינים. מגיע לשז, לאחר שנים של צבירת שירים כמו להודאה ולהבשלה שבהם, להיות מרואיינת מעוררת התפעלות.
באשר לשירה, זו סוגסטיבית מטיבה ומסרטטת מצבים נפשיים מורכבים שאין בהם השלמה. השירים אינם מפייסים ומגלים עד כמה מופקר לחוש בתוך הסכנה.

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על ריקוד המשוגעת