• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של graceless lady

תמונה של graceless lady
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של graceless lady

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של graceless lady
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

מ-ק-ס-י-ם!!!
אולי, בתור חובבת מושבעת של סיפורים קצרים הדעה שלי קצת משוחדת. אבל לדעתי, צריך להיות אומן וסופר גדול על מנת לכתוב סיפורים קצרים טובים ומורקמי הצליח (מבחינתי).
אי אפשר להגיד שאהבתי את כל הסיפורים, אבל היו כמה כאלה שכמעט אפשר לבכות מכמה שהם טובים...
כמו: "הסיפור על הדודה המסכנה", "מפרץ הנליי", "המראה", "איש הקרח"...
קשה מאוד, לדעתי, להגיע בסיפור קצר לעומק אמיתי של דמות. אבל הרגשתי, בהרבה מהסיפורים את הקול היחודי של כל דמות, איך שהיא נראית, מה היא מרגישה ומה היא תעשה בכל סיטואציה... הזויה ככל שתהיה...
ממליצה בחום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Elmira:)
Elmira:)
1קורא|גיל ממוצע33|100%נשים

על המבקרת

תמונה של graceless lady

graceless lady

חברה מזה 18 שנים
19 ביקורות•2 נבחרות•112 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של graceless lady
graceless lady
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות19
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה112
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת9מדע בדיוני ופנטזיה3ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של graceless lady

אלים אמריקאים

אלים אמריקאים

ניל גיימן

מהרגע שסיימתי לקרוא את הספר הוא תמיד נמצא איתי בכל אשר אלך, בכל אשר אפנה, כמו קמע מזל, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, מהדהד בראשי, מרטיט את ליבי. למרות זאת, רק עכשיו אזרתי אומץ לכתוב עליו- כנראה גדלתי והתבגרתי מספיק כדי לשטוח את הפרשנות שלי לפניכם, והנה אני מתחילה...

ספר פנטזיה טוב, כמו כל ספר טוב בעצם, הוא לעולם לא סתם סיפור אגדה על גבירות ואדונים אמיצים שמנצחים דרקונים, הוא תמיד מכיל מסר סמוי תת הכרתי אולי, על העולם שלנו, כך שנוכל להתחבר אליו ולהרגיש שהוא מדבר גם עלינו. עוצמת החיבור שלי עם הספר הספציפי הזה מגיעה מחוויה אחת שאני מתיימרת לחלוק עם הסופר: שנינו מהגרים. גיימן כתב את הספר הזה זמן לא רב לאחר שעזב את אנגליה, מולדתו, ועבר עם משפחתו לארצות הברית של אמריקה, שם כמובן גם מתרחשת העלילה. למרות שאני סולדת בדרך כלל מהקישור בין חייו האישיים של הסופר למה שנכתב בספריו, כאן לדעתי זהו פרט עקרוני להבנת העלילה. גיימן כתב את הספר הזה מנקודת מבט של מהגר ומקדיש אותו למהגרים, העלילה אף מתרחשת במדינה, שמבין כינוייה הרבים מתהדרת גם בתואר 'מדינת המהגרים'.

חווית ההגירה היא חוויה לא פשוטה: אתה עוזב תרבות, שפה, בית, משפחה, אפילו אקלים מסוים ועובר אל ארץ אחרת, שם מצופה ממך להפוף ל'שייך'- לנכס את התרבות, את השפה, החלומות החדשים אליהם הגעת, להבלע אל תוך הארץ. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, אנשים אינם מגיעים לרוב למדינה סתם כך, טאבולה ראסה, הם מגיעים עם... מטען... בספר המטען מתואר כאלים- האלים הישנים שנעלמים אט אט, לאחר שנבלעו כמעט לחלוטין ע"י כור ההיתוך האמריקאי והאלים החדשים, שמבינים שגם האחיזה שלהם בעולם היא רגעית בלבד.
נושא ההגירה הוא נושא טעון, בעיקר בימינו, אבל לא רק. קשה מאוד להיות הצד הקולט וקשה מאוד להיות הצד הנקלט ואנו רואים קונפליקטים שצצים בגלל הגירה כמעט באופן יום-יומי בחדשות. זהו נושא כאוב, אפילו עקוב מדם ואני חושבת שכל אחד יכול למצוא דוגמא אחת לפחות לכך מההיסטוריה הפרטית שלו או מההיסטוריה הקולקטיבית, כמו שאני מאמינה שכל אחד יכול למצוא לפחות דמות אחת של אל בספר הזה, שהוא יכול להתחבר אליה. גיימן מפליא לכתוב על כך בספר הזה- על הצורך להגר מצד אחד- על הרצון להצליח ולהקלט אל תוך הארץ החדשה, ועל הצורך לשמור על העצמי הייחודי, מצד שני.

* אזהרת ספוילרים*
אני חושבת שהמסר בדפיו האחרונים של הספר, הוא על העתיד שצפוי לנו בתור קהילה כלל עולמית הקולטת הגירה או המהגרת בעצה ואינני בטוחה מה טיבו של המסר... מצד אחד המסר הוא שצריך לשלם בדם על ההגירה או על הצורך לשמור על העצמי- כמו הצורך של הינזלמן להקריב ילדים מהכפר שלו על מנת להמשיך להתקיים ועל מנת שהכפר ימשיך להיות שכיית חמד, או כמו ההקרבה של צל כשהוא נקשר לעץ עולם ומשלם בחייו כדי שהאלים יוכלו להמשיך ולהתקיים. אולי מאוחר מדי, אולי אין לנו תקווה...
אבל דווקא אני בוחרת במסר החמלה שמועבר בספר: כאשר מגיע צל לביתו של צ'רנובוג (החלק האהוב עליי בכל הסיפור) כדי לקבל את עונשו על שהפסיד במשחק הדמקה, האל מוותר על העונש- האביב מגיע ועמו מגיע הפיוס. אני רוצה להאמין, כמהגרת, כקולטת עליה, שנוכל לקחת את מסר הפיוס הזה ולהנחיל אותו בסביבה שלנו- גם אם הקרובה ביותר, של אהבה וקבלה של האחר, של הקלה בעונש, של וויתור לא מתוך כניעה, אלא מתוך הבנה.
*תמו הספוילרים*

זהו ספר חשוב, אולי חשוב יותר מכפי שהוא מתקבל בחברה שלנו ועם זאת, פשוט ספר טוב!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•graceless lady
סולאריס [מהדורת 2003]

סולאריס [מהדורת 2003]

סטניסלב לם

"קיימות שתי אפשרויות: או שאנו לבד ביקום, או שלא. שתיהן מבהילות במידה זהה.." כך אמר (בתרגום חופשי) סופר המד"ב ארתור סי. קלארק. בעוד שנראה כי סטניסלב לם מתאר בספרו את האפשרות השנייה, אני חושבת שהמטרה שלו היא להדגיש דווקא את האפשרות הראשונה- שלא משנה לאן יגיע, מה ימציא- תמיד יישאר האדם לבדו.
*אזהרת קלקלנים*
הספר מתאר את המפגש של האנושות עם החייזר המפלצתי במידותיו- האוקיינוס ששוכן על כל פני שטח כוכב הלכת סולאריס. ביהירותם, האנשים מסווגים אותו מבחינה ביולוגית וטקסונומית, כאילו שימצאו עוד אוקיינוסים כמוהו, או מינים דומים (כמו עוד חיה שברא אלוהים ושעל אדם לכנות בשם חדש בגן-העדן). אבל בניגוד לתחזיות של סרטי המדע הבדיוני האמריקאיים, על מינים שכל תפקידם הוא לעזור לאנושות או להרוג אותה, האוקיינוס פשוט נמצא שם וניסיונות ההתקשרות איתו נגמרים במסרים לא מובנים, שאינם מתאימים לשום תבנית שהמוח האנושי יוכל לסווג ולפרש. וזה מה שמצליח לשגע את האנושות ואת עולם המדע- שהענק הזה לא רוצה שיבינו אותו, שאין לו רצון או צורך ביצירת קשרים עמוקים עם האנושות. שכל התגובות שלו למסרים מהעולם, הן לא יותר ממשחק עצל, כמו ילד סקרן שתולש אחת-אחת את רגליו של הזבוב.
ההתרגשות של עולם המדע מהיצור השונה והזר הזה דועכת ושם תופס אותנו הספר, בהגעה של קריס קלווין אל תחנת המחקר של סולאריס, שידעה ימים טובים יותר. קלווין נוסע בגפו, במסע החללי וכשהוא מגיע אל תחנת המחקר מקבלים את פניו רובוטים שתפקידם לבצע את פרוטוקול הנחיתה בדיוק, אך אין מגע אנושי, קבלת פנים חמה וזאת למרות שהתחנה מאויישת בשני חוקרים נוספים.
אבל משחק הבלהות של האוקיינוס לא נגמר ויושבי התחנה חוזים בתופעה חדשה שאינה מוכרת למדע- האוקיינוס מצליח לברוא את אהוביהם בשר, דם ואנטי-חומר, יש מאין. אנו לומדים להכיר מקרוב רק את ה'אורחת' של קלווין, האריי, אהובתו שמתה לפני 10 שנים. יחסו אליה עובר מהזרה מוחלטת אל אהבה ותלות ולבסוף, אל חיים באשליה אוטופית, שאינה אמיתית לשניהם. הנוכחות של ה'אורחים' גורמת להתבודדות של שני החוקרים האחרים- כל אחד מסתגר בפינתו שלו, נרדף על ידי השדים שלו עצמו, במלכודת דבש. בשיחות המעטות של קלווין עם החוקרים, התחושה היא שעיקרן נשאר ללא אומר, או מועבר בין השורות.
ובכן, נראה כי האוקיינוס הצליח להבין ולחדור אל נבכי מוחם הקודח של החוקרים, להוציא את המידע היקר ביותר ולתת לו חיים. אבל מי הם בעצם אותם 'אורחים'? הרי בסופו של דבר, לא מדובר באדם נוסף, אלא בבריאה ממוחם של האנשים, כעין שלוחה מוחשית של נבכי התת מודע. מטרותיו של האוקיינוס אינן ברורות ובין אם מדובר בניסיון ראשון למגע (למרות שחוויתו של קריס מחוץ לתחנת החלל, מרמזת כי האוקיינוס אינו חפץ בקשר ובמגע), או ניסוי, או שעשוע- הדבר יישאר לעולם עלום וסתום לחוקרים.
ואז התגלתה לי האמת- קריס מבלה את מרבית זמנו בבהייה באוקיינוס- יצור חי אמנם, אך שאינו מתקשר, במחיצת אהובתו שהיא לא יותר מחלק ממנו ואפילו איתה הוא חי חיי שקר כדי לא לדרוך על הפצעים שזה אך הגלידו.
*תמו הקלקלנים*
במילים אחרות מתאר סטניסלב לם את חווית הבדידות הגדולה והמושלמת ביותר שיכולה להיות לאדם באשר הוא ובכך, הוא מפנה מראה אל פנינו. אנו מתיימרים לחקור ולהבין את המנגונים הנסתרים שבטבע מסביבינו, מפתחים את המדע, מכשור טכנולוגי, המצאות וגילויים, תרופות, הנאות שמוזרקות ישר למוח, אבל אין אנו מכירים אפילו את עצמינו... ואם נאלץ להישאר לרגע לבד, ללא כל אותם מכשירים שמסווים, בצורה טובה כל כך, את הבדידות שלנו, אנחנו לא נאהב את האמת שנגלה: שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך עצמו, ללא יכולת לחוש באמת את האחר, שגם אם אנחנו ביחד עם מישהו, גם אם האנושות מוקפת במיליוני כוכבי לכת מיושבים, כל אחד מאיתנו בנפרד וכולנו ביחד, באמת ובתמים לבד.
בעיבוד הנפלא לסיפור סינדרלה של המחזאי הרוסי יבגני שוורץ, אומרת אמה החורגת של סינדרלה כי לפני שזו תוכל ללכת לנשף, עליה לבצע מגוון רחב של עבודות בית ובנוסף, ללמוד להכיר ולהבין את עצמה. זוהי הבקשה האכזרית ביותר לכל אדם, ולנערה מאוהבת בפרט, הרי אין אדם שיוכל וירצה להכיר את עצמו באמת... אולי זהו מזלינו, שיש פיות טובות בעולם, שיכולות להציל אותנו מאמהות חורגות מרושעות ובעצם גם מעצמינו...
ולבסוף, גילוי נאות: קראתי את הספר ברוסית, בהוצאה סובייטית. כנראה שהצנזורה הרוסית, הורידה חלק מסוים מהסיפור ועל כן, הרשמים שלי, כנים ככל שיהיו הם מספר חלקי... [אם יש אדם היודע על ההבדלים בין הגרסא השלמה, לגרסא הרוסית המצונזרת, אשמח לדעת מה בדיוק פיספסתי...]

לפני 11 שנים•
★★★★★
•graceless lady
אורה הכפולה [מהדורת 2010]

אורה הכפולה [מהדורת 2010]

אריך קסטנר

הספר "אורה הכפולה" עומד על מדף הספרים הצנוע שלי מאז כיתה ג'. אני כנראה לא אוכל להזכר במספר הפעמים שקראתי בו, בכל הגילאים, בכל התקופות: ביסודי, בחטיבה, בתיכון יחד עם קלאסיקות כמו "דון קיחוטה", בצבא יחד עם "אם יש גן- עדן" וגם בסוף שבוע האחרון כשחזרתי מהאוניברסיטה עמוסת מידע על מולקולות, כוחות משיכה ושאר ירקות.
למרות שאפשר לחשוב בנקל כי ספר "פשוט" כמו זה יאבד מקסמו לצד עיסוקים אחרים, או "עניינים של מבוגרים", אבל לא כך הדבר.
לקחתי אותו רק כדי לדפדף... להזכר בזמנים שעברו ולא ישובו... ונשאבתי, כפי שכבר קרה לי פעמים רבות בעבר, אל תוך הסיפור.
לאריך קסטנר (בתרגומו הנפלא של מיכאל דק) יש את היכולת הנדירה לדבר אל ילדים בגובה העיניים, לצחוק עמם על כל אותם נושאים "נחשבים" ו"ברומו של עולם" שלא היו יותר מהבל-הבלים. אני נוטה לחשוב שהשגרה שאנחנו כופים על עצמינו, הופכת אותנו בדיוק לאותם "מבוגרים" שיכולים להנדס טילים, להלחין אופרות, אבל לעולם לא ישובו לצחוק, לאהוב ולחייך- סתם, בלי סיבה מיוחדת, כמו שכל ילד יכול. אבל לא צריך יותר מכמה שעות קריאה של אחד מסיפוריו הנהדרים של אריך קסטנר, כדי לפחות להיזכר שיש בחיים האלה יותר מסתם עוד בוקר מלא קופאין, עצבים ושיגרה.
אז על מה בעצם הספר? בעצם, על מה לא? אריך קסטנר מצליח לתאר את ה"מתמטיקה" של המורכבת של האהבה בפשטות אין קץ (הרי פפרל הכלב פתר את הבעיה בקלות: בהתחלה הכפיל את יכולתו לאהוב ואז חילק אותה לשתיים), הוא מדבר על גירושים, על האישה האחרת, על נקודת השבירה, על האומץ שיש לילדות קטנות, על חרטות והתבגרות ובעיקר על היכולת לשמוח, להיות קצת ילד גם כשאתה כבר לא... ולאהוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•graceless lady
השטן במוסקבה [מחודש]

השטן במוסקבה [מחודש]

מיכאיל בולגקוב

את הספר הזה שמעתי לראשונה מפי אבא שלי בגיל 13, בשפת המקור ומאז הוא נשאר איפשהו בתודעה שלי. אבל חווית הקריאה שלו בגיל 21 הייתה חזקה בהרבה, עמוקה יותר...
למרות שהספר נכתב על תקופה ספציפית מאוד בהיסטוריה- שלטון האימים של סטאלין ורוסיה הסובייטית, ברבדים רבים מדובר ביצירה על-זמנית שמהדהדת, לפחות מבחינתי, בכמעט בכל היבטי החיים. ובאמת יש בספר הזה הכל: פנטזיה, מסתורין, סאטריה, אימה, היסטוריה, מאורעות מבדחים, לעיתים על גבול הגרוטסקי, ארס- פואטיקה, פילוסופיה, אמונה, ארוטיקה ומעל לכל אהבת אמת ללא גבול. למרות מגוון הנושאים והעלילה הלא קלה, מצליח הספר להישאר מרענן, קליל, משעשע לפרקים ובעיקר מענג ומהנה.
הספר מתאר חברה מנוונת, נטולת אנושיות ויצירתיות שזוכה ביום בהיר וחם במיוחד לביקורו של השטן בכבודו ובעצמו, אשר, בעזרת שלושת משרתיו הנאמנים, מחליט לנער את כל האנשים הקטנים משגרת חייהם ותוך כדי כך, חושף אותם במלוא כיעורם, בנוסף לעלילת המשנה, האהובה עליי במיוחד, שממוקמת בירושלים של ימי הבית השני ועוסקת בדמותו של ישו, לאו דווקא כבנו של האלוהים- "הנבחר", אלא כנביא ופילוסוף נרדף.
מבחינת בולגקוב, הבחירה בין טוב לרע אינה רלוונטית בכלל-הטוב אינו יכול להתקיים מבלי הרע, האלוהי לא יכול להתקיים ללא השטני. אמות המידה האמיתיות לפיהן צריך אדם לשפוט את מעשיו, הן האנושיות, האמונה והאהבה ועל כן, הדמויות היחידות, שזוכות להערכתו של השטן הם האמן המיוסר, בן דמותו של בולגאקוב, ומרגריטה, אהובתו, שעל אף סבלם הפיזי והנפשי, אינם מאבדים כהוא זה מאנושיותם ומאהבתם זה לזה.
בדומה לדמויותיהם הרדופות של האמן וישו, נרדף גם בולגאקוב ע"י השלטונות והצנזורה הסובייטים במשך כמעט כל חייו בשל יצירותיו ואמונתו. הוא חי בעוני רב, שרף וגנז ספרים וטיוטות ובכל זאת לא ויתר על הכתיבה, על האהבה ועל התקווה, אך כמו אמנים ויוצרים רבים מדי הגיע לתהילה רק לאחר מותו. "כתבי יד לא בוערים" וטוב שכך...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•graceless lady
ילדת הגבעות

ילדת הגבעות

אלואיז מקגרו

לפני שהפסקתי להיות ילדה, לפני שהעולם התחרפן מ"הארי פוטר" ו"דמדומים", לפני שאזרתי מספיק אומץ לדבר עם מישהו שהוא לא בן משפחה או חבר קרוב, לפני כל אלה ורבים אחרים היה לי את הספר הזה.
מהרגע שראיתי את ההקדשה: "לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים" (אני זוכרת אותה בבירור אחרי כל השנים האלה), ידעתי שזהו הספר בשבילי. גם ברגעים שהייתי הכי הכי לבד, ברגעים שרציתי להיעלם ולוותר, ידעתי שלפחות יש שותפה אחת לבדידות שלי ולא היה לי אכפת שהיא עשויה דיו ונייר.
אני חושבת שחווית הניכור, היא אחת החוויות הקשות והמעצבות שאדם ובעיקר ילד יכול לחוות. הוא לומד להסתדר לבד, להיות האוזן הקשבת והיד המנחמת של עצמו, לבלוע את הדמעות ומעל לכל לנסות ולהיות כמו כולם, לפחות למראית עין...
כמו סאאסקי, גם אני מעולם לא הצלחתי להעלים את השוני שבי, לעורר מספיק אמפתיה בסובבים אותי, גם כשרציתי בכך יותר מכל, אבל כמוה למדתי להסתפק בעולם משלי, שנמצא "בין לבין" ולאהוב את האנשים שניסו ולעיתים הצליחו לפרוץ את החומות שבניתי, גם אם לא לגמרי הבינו אותי.
פעמים רבות מדי חשבתי שאני קרובה להיות היצור שכולם משפילים ומכאיבים לו, צוחקים עליו ורוצים שיעלם, יגורש, כי הוא לא אחד מ"הם". פעמים רבות מדי הייתי על סף ויתור.
סוף הספר הפך מבחינתי לסוג של פנטזיה, קתרזיס. בדמיוני, עזבתי פעמים רבות (לא לפני שאומר תודה) ל"עיר המלך", עולם שבו כולם שונים וכולנו חיים "בין לבין".
הספר הזה היה ההוכחה הניצחת שאני לא לבד, הרבה לפני שהבנתי שאין אדם בעולם הזה, מצליח וחברותי ככל שיהיה, אשר אינו מרגיש בודד לפעמים.
אילו היה דבר אחד שהייתי יכולה לתת לכל ילד באשר הוא ובמיוחד לילדה אחת קטנה שעדיין נמצאת בנפשי, הרי היה זה הספר הזה, שהציל אותי מתהומות אינספור....

לפני 15 שנים•
★★★★★
•graceless lady
פתאום דפיקה בדלת

פתאום דפיקה בדלת

אתגר קרת

אולי פשוט ציפיתי ליותר מדי...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady
מר ורטיגו

מר ורטיגו

פול אוסטר

יש תקופות שבהן אני פשוט לא מצליחה לקרוא ספרים, שום ספר לא עובר את המבחן של השניים- שלושה פרקים הראשונים ובכל זאת כשלקחתי ליד (בפעם השנייה...) את "מר ורטיגו", משהו קרה ונשביתי בקסמיו של הספר האדיר הזה.
אני חושבת שהספר הזה הוא מסוג הספרים שבכל פעם שאתה קורא בהם אתה מגלה משהו חדש (כמו הספר של מאסטר יהודי), רובד נסתר נוסף שלא ידעת על קיומו ודרך זה לומד גם על משהו חדש בתוך עצמך.
כמו בפעם הראשונה, כך גם בפעם השנייה עברתי ביחד עם וולט- נער- הפלא את כל התהפוכות בחייו, כמוהו למדתי שוב איך לעוף וגם איך ליפול. כי בסופו של דבר מי מאיתנו לא זקוק לאיזה מורה דרך מסתורי שידע להרים אותנו מעפר ולשלוח אותנו גבוה יותר משאי פעם חלמנו.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

זה אירוני שהסופר משתמש דווקא בעיוורון כדי לגרום לנו לראות... לראות שברגע שלוקחים מהאדם חוש אחד- משהו אחד בסיסי, הוא לא כל כך נבדל מן החיה (כפי שרבים מאיתנו היו רוצים להאמין).
אבל יותר מכל דבר אחר אפשר לחוש את האפוקליפסה שבה חיות הדמויות ואולי מנבאת בכשרון רב את מה שעלול ואולי אף צפוי לקרות לאנושות- ששכחה כבר מהי המשמעות האמיתית של הישרדות מול הטבע.
אין ספק שמדובר בספר חשוב, באחד כזה שקשה לשכוח ומלווה אותך בצורות שונות זמן רב לאחר שקראת אותו ואולי אפילו לכל החיים. אבל אצלי הוא גם מעורר הסתייגות מסוימת, משהו בו גרם לי לא להתחבר אליו עד הסוף. אולי כי אופן הכתיבה של הסופר קשה לקריאה, אולי בגלל הניכור שהוא מנסה ליצור בכך שלא מספר את שמות הדמויות, בכך שהוא מפסיק את זרם תודעתן לפני שאתה מרגיש שהתוודעת סופית לעולמן הפנימי.
במחשבה שניה אולי זאת המטרה של הסופר- להשאיר את הקורא בעלטה מסוימת, או שמא בעיוורון לבן, מסמא...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady
בני אנאנסי

בני אנאנסי

ניל גיימן

מאכזב...
זה לא שלא נהנתי לקרוא, אבל הספר לא גאוני כמו שהייתי רוצה שיהיה- כמו ש"אלים אמריקאיים" היה.
בסופו של דבר הוא השאיר אותי עם תחושה חמצמצה של משהו שהתפספס, שמדובר בספר בסדר, אבל חבל שלא טוב יותר.
הוא יותר מדי דומה לספרים אחרים ואין בו את הדברים החדשים האלה שתמיד מפתיעים ומעניינים בסיפורים של גיימן, שבגללם אני כל כך אוהבת לקרוא את מה שהוא כותב- חבל... :(

לפני 16 שנים•
★★★★★
•graceless lady

ביקורות נוספות על "ערבה עיוורת, עלמה נמה"

ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

"ישנו איש אחד שמקיים כבר עשר שנים מנהג משונה למדי - הוא מבקר בגן חיות בכל טייפון או סערת ברקים וגשם עז. הוא חבר שלי. הוא גר במרחק כחמש עשרה דקות הליכה מגן חיות ... הוא נוהג להתייש תמיד מול כלובו של הנמר הבנגלי, לשתות פחית בירה (כי הנמר הבנגלי מתרגז יותר מכולם בזמן טייפון), ואחר כך הוא שותה את הפחית השניה מול כלוב הגורילה. הגורילה תמיד אדישה לטייפון. נראה שהיא מגלה עניין רב יותר בו עצמו. הוא נוהג להתיישב על הבטון במין תנוחה של בת יפ ולשתות את הבירה שלו, ומשום מה נדמה לו שהגורילה מביטה בו בהבעת רחמים. 'זה כמו להיתקע במעלית עם מישהו זר,' אמר."

הסיפור הזה נקרא "אסון המכרות בניו יורק". המספר, איש צעיר שאנחנו לא יודעים מה השם שלו, נזכר בחבר הזה ובחיבתו לטייפונים ולחברות מתחלפות שנראות זו שיבוט של זו, בכל פעם שהוא, כלומר המספר, נזקק לחליפה כדי להתייצב בהלוויה. משום מה זה נראה למספר כמו מזל רע לקנות חליפה ייעודית להלוויות, כי זה כביכול מזמן אותן. אז הוא שואל חליפה ממי שיש לו, מה שקרה בשנה האחרונה מספר גדול להתמיה של פעמים. כלומר בהתחשב בזה שמדובר באנשים בני עשרים ושמונה (ושאינם גרים בישראל) ושרק אחד מהם תזמן לעצמו את מותו והתאבד. אחר כך, בלי קשר לשאילת החליפה ולהחזרתה כשהיא נקיה, ושתיית מספר משקאות אלכוהוליים עם החבר, המספר ממשיך למסיבה קטנה, שם מכירים לו מישהי, והיא מספרת לו על אדם שהיא, לפחות לדבריה, אחראית למותו לאחר שנפל על כוורת דבורים. הפיסקאות האחרונות בסיפור, ולמעשה בשרשור הסיפורים הקצרים הללו שכתובים תחת כותרת אחת, קשורות באמת לאסון התמוטטות של מכרה בניו יורק.

רציתי לכתוב את הסקירה על קובץ הסיפורים הזה ברוח מורקמית, אבל גיליתי שמיציתי את הטריק הזה בסקירה על הספר "הפיל הנעלם" וזו כבר חזרתיות מוגזמת. לא שלמורקמי מפריעה חזרתיות - עובדה, התחלת הרומן "יער נורווגי" מופיעה בקובץ הסיפורים כסיפור קצר - אבל לי זה נראה חזרתי, טריק שאפשר לבצע פעם אחת לכל כותב ולא יותר. אז אני צריכה משהו אחר כדי להעביר את ההוויה המורקמית. מכאן הבחירה בסיפור הזה, שהיה הסיפור בדף שפתחתי באופן אקראי. מה יש בו בתמהיל המורקמי? יש בו מוזרות, יש בו חיות ברמה כזו או אחרת של ביטוי אנושי, יש בו לא מעט מוות, יש בו גיבורים או מספרים שהקוראים לא תמיד יודעים את שמותיהם. יש בו רשתות משפחתיות וחברתיות מאוד קלושות ורפויות והרבה בדידות. באירועים שמתרחשים במהלך הסיפורים התגובות של הגיבור הן לא מה שהיית מצפה כקורא. אירועים כבדי משקל - שכול, אובדן, מחלה קשה, גירושין וכדומה מתקבלים בשיוויון נפש, בעוד אירוע שולי כמו מפגש עם חבר או פספוס של אוטובוס זוכים לתגובה המומה וקשה מאוד. הסוריאליסטי, העל-טבעי או האל-טבעי נמצאים במציאות של הסיפור, אבל כהצצה. זה לא סיפור פנטזיה, אלא סיפור עם רכיבי פנטזיה שפתאום מגיחים פנימה ואז יוצאים חזרה. הגיבורים מקבלים אותם כמו שהם מקבלים אירועים קשים בחייהם, כלומר בשיווין נפש. אה, יש קוף מדבר במערכת הביוב העירונית והוא מחבב תגים עם שמות של אנשים, הגיוני. אה, יש ציפורים שקובעות טעם של עוגיות, שיהיה.

ויותר מכל בהווית הסיפורים המורקמית, אבל זה קיים אצל עוד מספרי סיפורים קצרים מהתקופה האחרונה כמו אליס מונרו או אתגר קרת, אין פואנטה. זה משהו שלא קיים ולכן למרות שהסיפור מוביל לכאורה לפואנטה ולפתרון היא לא תגיע. בטח איזה קוף גנב אותה בדרך.

לפני שנה•נצחיה
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

ובעת הזו כשהעולם קרוב מאוד אך גם רחוק מאוד. כשאי אפשר לגעת או לחבק קרובים ואהובים. כשהעולם ממש נמצא במרחק נגיעה עומד לו כחפץ דומם, כמו תמונה מזמנים אחרים, זה בלתי נתפס. כי התרגלנו ל "כאן ועכשיו". מתי לאחרונה היה חסר מוצר בסופר? מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, גני משחקים קיימים אך סגורים בפני העולם כולו. יש לציין שהמצב לפחות אצלי יוצר סוג של התבוננות חדשה. כמו זוג משקפיים נוספים שקיבלתי במתנה. גורם לי לקוד בהודיה כלפי העולם. להעריך אותו הרבה יותר ואת מה שקיים בחיים שלי.

ולכן שמחתי שעל המדף נמצא ספר שמכיל סיפורים קצרים של מורקמי. בסיפורים קצרים לפחות כך אני מרגישה אני פחות מחויבת. אני יכולה לבחור איזה סיפור שארצה מהסוף להתחלה. אני יכולה לעזוב סיפור אם לא אהבתי. אני יכולה להניח אותו לשבוע ולחזור אליו בלי נקיפות מצפון.
ואחרי שהוצאתי את מה שעל ליבי אפשר לספר לכם על הספר.

מורקמי בשבילי הוא אמן מופלא, ואמן הסיפור הקצר, למרות שאני מעדיפה אותו בסיפור אחד גדול שאתו אני רצה למרחקים. כל סיפור בספר ויש 24 כאלה, מכיל כל כך הרבה וזה רק בכמה עמודים.
אני תמיד תוהה איך הוא גורם לי לפתח בזמן כה קצר סקרנות כל כך גדולה, מתח , אהבה, אכזבה מדמויות שהוא ממציא כל סיפור מחדש. ואז שמתי לב שיש לו אלמנטים קבועים שהוא משחיל בכל סיפור וסיפור ורק משנה את המיקום של הדמויות, את השמות שלהם, הערים, החברים, מצב משפחתי של הגיבור וכו'. בכל סיפור הוא לוקח מסר לקורא שרוצה להעביר שנוגע לחיים של כולנו. נניח בדידות, בגידות, חברות, נידוי חברתי או מקובלות בחברה. לכל מה שהזכרתי הוא תמיד מוסיף חיות כמו חתולים שהוא אוהב, או ארנבים או דגים + אלמנט דמיוני שישבור לגמרי את הרצף הבנאלי וישאיר את הקורא פעור פה בהשתוממות.

יש פה סיפורים מעולים שהלכו אתי במחשבות הרבה אחרי הקריאה ויש כאלה שלא סיימתי. הערבוב שהוא עושה בין המציאות והדמיון לפעמים קריא ו - "נופל האסימון" ולפעמים מתסכל כי אין אפילו קצה חוט של הבנה מה הוא רצה להעביר. מורקמי כמו בכל ספריו וגם כאן בעיקר אלוף בתיאור מצבים ופירוקם לחלקיקים קטנים. הא שם את הגיבור על סוס, אפילו נותן לו כתר ואשליה של מי מנוחות. ורגע לאחר מכן האדם נרמס מתחת לסוס ומפורק לחלוטין. היכולות שלו לקחת את הנקודה הזו השפלה ביותר של האדם וממנה לצמוח ולתת לנו להבין שבקומדיית החיים הכל אפשרי וגם אם נפלת אפשר לקום שוב.

באופן פרדוקסלי ברוב הסיפורים יש סוג של שכר ועונש לא מבחינה דתית אלא סוג של חוק בלתי כתוב של ערכים שאם תעשה מעשה בלתי נסלח או רע מאוד היקום כבר יגלגל את הגלגל כך שתבין בסופו של דבר שיש קוד מוסרי לעולם שצריך להתיישר אתו. מאוד התחבר לי לתקופה שלנו היום.

ציטוט יפה שאהבתי מאחד הסיפורים:

"אני אוהבת שמישהו מקריא לי, "אמרה איזומי. ככה זה מאז שהייתי ילדה. תמיד חלמתי לשבת במקום שטוף שמש ומואר, מישהו מקריא באוזני משהו – לא משנה לי מה, אם זה עיתון או ספר לימוד או רומן – ואני מקשיבה בשקט, מביטה אל הים או השמים. אבל עד היום לא היה לי אפילו בן אדם אחד שיעשה בשבילי דבר כזה. אז הנה, אתה משלים את הפער. חוץ מזה, יש לך קול נורא יפה."

אז שנפיק מהחג ומהתקופה את מה שאנו יכולים, זה יהיה חג שייזכר לדורות.
חג שמח

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חני
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

----------------------------------------------------------------------------

מי שתועה לפעמים בדרכים חסרות המוצא של הפייסבוק (מין סיור שכונות של דקותיים לשעה) נתקל אולי
בזה

אני מקווה שלא יחשב לי הדבר ככפירה בעיקר אבל כשקראתי את "ערבה עיוורת, עלמה נמה "(להלן "ערבה") נזכרתי מדי פעם בפוסט הזה.

ולא ש"ערבה" מצחיק, ממש לא (ושמתי לב שישנם כאילה שחושבים שגם הפוסט הנ"ל ממש לא, אם כי אותי הוא כן). לעיתים רחוקות "ערבה" מעלה חיוך, לעיתים קרובות יותר הוא מעציב, אבל ברוב הסיפורים ישנה הרגשה של משהו רע נורא שעומד לקרות ובסוף לא קורה או שאולי כן אבל בשולי הפריים ולא על זה מדובר, או לפחות לא במישרין, רק האופל ממשיך להזדחל.
כתוב מאחורה שמורקמי הוא האמן הבלתי מעורער של הסיפור הקצר אבל לי נראה שמורקמי הוא בעיקר האמן הבלתי מעורער של המורקמיות. חלקם של הסיפורים היה יכול באותה מידה להיות פרוסת רומן מורקמיאי רחב יריעה וזו לא ההגדרה הקלאסית של האמנות הבלתי מעורערת של הסיפור הקצר.
כתוב מאחורה שקובץ הסיפורים הזה מקיף חמש שנות כתיבה וזה לא נכון. מקריאת רשימת שמות הסיפורים באנגלית (וגם ביפנית אם מתעקשים ואני משום מה מתעקשת) בסוף הספר, עולה שהם נכתבו בין 1983 ל2005, שזה לרוב הדעות 22 שנות כתיבה.
ילדים, היזהרו מעצי הבאובב וממה שכתוב מאחורה.

די קל להבחין בין הסיפורים שנכתבו ב 1983 לסיפורים המאוחרים יותר. לרוב הסיפורים הראשונים (חוץ מ"אסון המכרות בניו יורק" ו"הגחלילית") יש סגירה קצת צ'יזבטית ובסיפורים המאוחרים יותר העמימות והאסוציאטיביות מעמיקות. אוסף סיפורים רחב יריעה עד כדי כך מאפשר בחינה מעניינת לאחור אבל אם הייתי יוצרת מתוכם ספר שנכתב במיוחד עבורי הייתי מוותרת על חצי.

שלא תהיינה אי הבנות- למרות דימויי הפייסבוק והצ'יזבט אני ממש לא מזלזלת. המורקמי הראשון שלי, "מרדף הכבשה", השאיר אותי פעורת פה, קצת כמו הסרט "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי. שוק תרבותי.
כשקראתי ספרים נוספים שלו מצאתי בהם תבניות חוזרות, עד שחלק מהם התערבב לי בראש, בליל של נשים אניגמטיות, לא יציבות ובלתי מושגות, חתולים מדברים וביצועים מוסיקליים שחיפשתי ביוטיוב. זה לא גורע מחלקם של היופי והקסם.
נתקלתי ביוצרים יפנים קודם לכן אבל הדיאלוג הקרוב של מורקמי עם תרבות המערב מדגיש את השוני ומבליט מין תפיסה פילוסופית ואסתטית מפתיעה למי שרגיל לצרוך את הנרטיב המערבי, במיוחד ביחס לטוב ורע. יש ג'אז וביטלס וספגטי ומזוודות סמסונייט ועדיין הקול והכל שונה כל כך ועולם הצללים עמוק ועשיר ונמצא בכל פינה שגרתית כמו מבט דרך משקפת חדשה ומשונה. כשאני נזקקת להסבר עולה בדעתי משפט ידוע משיר של מרים ילן שטקליס, שגם לה יש מין סאבטקסט מורבידי אפילו שהיא לא יפנית. למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב!

גם כשהוא מדייק בתיאורי שכול ואובדן זהות, מורקמי כמעט ולא נוגע בבלוטת הדמעות שלי הנוחה לפעול אבל בהחלט נוגע בבלוטת הרגישות ליופי ולפעמים הנגיעה הזו עמוקה יותר. תיאור שולי יחסית כמו "מסגרת החלון היתה צבועה ירוק שדהה מן השמש, והלם אותה, והתריס הוונציני היה צבוע לבן שמעט גוון ירוק עורבב בו." גורם לי בחדותו לחוש את קרירות רפפות הפח ולרצות לדעת יפנית, כי אין לי ספק שביפנית זה נשמע יותר טוב.

ובתור רואת שחורות אני לא יכולה שלא להזדהות עם תחושת הקטסטרופה המפעפעת מן המכרות הנעלמים שמתחתינו-

כולם להשתדל לא לנשום, נותר רק אוויר מועט.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•dushka
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

מאסטר הספרות "הנושכת", בעיניי !! זהו אוסף סיפורים קצרים שכמו נדחסו למספר עמודים וכל שורה נוספת בסיפור תגרע מטעמו המשובח ותמתח את העלילה שלא לצורך. הדמויות בסיפורים משעשעות, וכבר בשורות הראשונות של כל סיפור הקורא ניצב לצד הדמות, מתאהב בו ועוקב אחריו בשקיקה. גם אחרי שהסיפור נגמר נשארת תחושת הידהוד מ"נוכחות" הדמות בסיפור שפתאום מלווה את הקורא גם אחרי שתם הסיפור. אני מאוד אוהבת את הגבול הדק שבין סיפור הזוי לבין סיפור פנטזיה והרוקי מורקמי מהלך בדיקנות על החבל הזה במינון עדין ומדוייק. סיפורים הזויים אינם לטעמי אך מעט מתח בגבול הפנטזיה הינם חוויה עילאית. זאת בעיניי ספרות "נושכת". מומלץ למי שאוהב להלך על חבל דק אך יציב.

לפני 14 שנים•מאיה
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

אני אוהבת את מורקמי. הוא נכנס לפנתאון של הסופרים האהובים עלי. הוא כותב בהיר וצעיר ולא מתבכיין, למרות שבסיפוריו ובספריו יש בדידות והרבה, ויש מיטבל של כאב אבל כל זאת בנעימות וללא רגע של שיעמום וטרטור. ויש כמובן גם הרבה הרבה יופי וחלום.

עשה חשק לנסוע ליפן, עכשיו כבר לא, רק להצטער על המכה הקשה שעברה ויותר מזה על השד הרדיואקטיבי השחור שמתפשט בה.

אני ממליצה על הספר הזה ממש. אגב, הסיפורים שלו נגמרים כך באויר, כאילו ללא סוף בצדק, כי בחיים לשום אפיזודה אין באמת סוף, זה תמיד המשך למשהו ומשם ממשיך משהו אחר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלזה
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

ספר חדש של מורקמי הוא חגיגה גדולה בשבילי ולמרות שאני מעדיפה סיפור ארוך על סיפורים קצרים מאד נהניתי לקרוא את קובץ הסיפורים שקובץ בספר הנוכחי. מורקמי לוקח את הקורא אל מחוזות הדמיון, הפנטזיה, והלא מציאותי ולמרבה הפלא הכל נראה הגיוני ולא הזוי בכלל. המסרים האנושיים שלו שזורים לאורך הסיפורים ויכולתו לקרוא אופיים של אנשים ולקבל את כולם כמות שהם מביא איזו סוג של שלווה בחיים הקדחתניים של המאה ה - 21.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ליאור
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

בהתחלה כשהתחלתי לקרוא די התלהבתי ואמרתי לעצמי אחלה סיפורים עד שלפתע התחלתי לקרוא את הסיפור הקצר שלקוח מתוך "יער נורבגי".
מאותו רגע ירד לי לגמרי מהספר.
הסיבה הפשוטה לכך היא ,שבאמת חשבתי שהסופר קיבץ ומיין כמה סיפורים קצרים שהוא כתב ורוצה לפרסם אותם.
אבל כשאני רואה שהוא סתם דחף עוד סיפור מתוך רומן שלו כדי לנפח את הספר,זה כבר היה נראה כמו עוד ספר שמנסים למכור מסחרית כדי להעשיר את קופת הבנק של ההוצאה/הסופר.
מה שמאוד מחזקת את הטענה הזאת היא העובדה שלקראת האמצע של הספר, אתה נתקל בסיפורים ללא שום רעיון או פואנטה בסיום.
כאילו סתם רישום של מאורע שקרה לו בחיים
ועם כל הנתונים הללו, לאט לאט הספר מתגלה כמו אוסף של טקסטים חלקם טובים אפילו טובים מאוד ,
אבל חלקם נראים כאילו שלא בא לו שום רעיון לסיפור ואז סתם ישב וכתב משהו כדי להעביר לעצמו את הזמן.
אולי אם היה משמיט את הסיפורים המיותרים הללו הספר היה מתקצר מאוד מבחינת העמודים , אך מבחינתי הספר היה הופך להיות ספר פנטסטי ,מעניין ,ואפילו בגדר חובת קריאה.
אבל לצערי בגלל כל הסיפורים המיותרים הללו ,הוא לא, וחבל שכך.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רמי כהן
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

הספר מקבץ בתוכו אוסף סיפורים של הסופר הרוקי מורקמי, אך בפועל ישנה תחושה שכל סיפור הוא מעין המשך של הסיפור הקודם לו, או בעצם שכל הסיפורים נשענים על אותה תבנית. במשך כל קריאת הספר הייתה לי הרגשה שהסופר כתב כמה התחלות לאותו הספר ולא ידע במה לבחור אז החליט להכניס את כולם ולקרוא לזה מקבץ סיפורים. עם זאת, אופפת את הסיפורים מעין אפלה משעשעת ואופטימית, שמעבירה חשיבה מעולם אחר, הקריאה של הסיפורים הללו מצריכה לעיתים יציאה מהקופסא של התרבות שאנו חיים בה וכניסה לראשו של מורקמי שמצליח לגרום לקורא להאמין שלרגשות ולתחושות יש גוף וצורה ושהעולם הוא מעבר למה שרואות העיניים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אוראל
ערבה עיוורת, עלמה נמה

ערבה עיוורת, עלמה נמה

הרוקי מורקמי

אנשים תתעוררו, מה קורה לכם?? אחד הגדולים שלו!! ספר מדהים פשוט, מהתחלה ועד הסוף, כל סיפור שם טומן בשורותיו עולם הזוי ורגיש להפליא- מורקאמי הוא גדול המספרים של ימינו, אני כ"כ מעריכה את האיש הזה..
ספר פשוט יוצא מן הכלל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•lisa in wonderland
דירוג
3.0
לפני 15 שנים

“כל החומרים האופייניים למורקמי מצויים בקובץ הסיפורים הלז. ייאמר מיד שזה קובץ פחות חזק מספריו המלאים ש”

14/16
ביקורות על ערבה עיוורת, עלמה נמה
הבאה
רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 17 שנים

“כטבעו של ספר סיפורים קצרים,חלקם מצוינים וחלקם סתמיים.”