ביקורת ספרותית על ערבה עיוורת, עלמה נמה מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

----------------------------------------------------------------------------

מי שתועה לפעמים בדרכים חסרות המוצא של הפייסבוק (מין סיור שכונות של דקותיים לשעה) נתקל אולי
בזה

אני מקווה שלא יחשב לי הדבר ככפירה בעיקר אבל כשקראתי את "ערבה עיוורת, עלמה נמה "(להלן "ערבה") נזכרתי מדי פעם בפוסט הזה.

ולא ש"ערבה" מצחיק, ממש לא (ושמתי לב שישנם כאילה שחושבים שגם הפוסט הנ"ל ממש לא, אם כי אותי הוא כן). לעיתים רחוקות "ערבה" מעלה חיוך, לעיתים קרובות יותר הוא מעציב, אבל ברוב הסיפורים ישנה הרגשה של משהו רע נורא שעומד לקרות ובסוף לא קורה או שאולי כן אבל בשולי הפריים ולא על זה מדובר, או לפחות לא במישרין, רק האופל ממשיך להזדחל.
כתוב מאחורה שמורקמי הוא האמן הבלתי מעורער של הסיפור הקצר אבל לי נראה שמורקמי הוא בעיקר האמן הבלתי מעורער של המורקמיות. חלקם של הסיפורים היה יכול באותה מידה להיות פרוסת רומן מורקמיאי רחב יריעה וזו לא ההגדרה הקלאסית של האמנות הבלתי מעורערת של הסיפור הקצר.
כתוב מאחורה שקובץ הסיפורים הזה מקיף חמש שנות כתיבה וזה לא נכון. מקריאת רשימת שמות הסיפורים באנגלית (וגם ביפנית אם מתעקשים ואני משום מה מתעקשת) בסוף הספר, עולה שהם נכתבו בין 1983 ל2005, שזה לרוב הדעות 22 שנות כתיבה.
ילדים, היזהרו מעצי הבאובב וממה שכתוב מאחורה.

די קל להבחין בין הסיפורים שנכתבו ב 1983 לסיפורים המאוחרים יותר. לרוב הסיפורים הראשונים (חוץ מ"אסון המכרות בניו יורק" ו"הגחלילית") יש סגירה קצת צ'יזבטית ובסיפורים המאוחרים יותר העמימות והאסוציאטיביות מעמיקות. אוסף סיפורים רחב יריעה עד כדי כך מאפשר בחינה מעניינת לאחור אבל אם הייתי יוצרת מתוכם ספר שנכתב במיוחד עבורי הייתי מוותרת על חצי.

שלא תהיינה אי הבנות- למרות דימויי הפייסבוק והצ'יזבט אני ממש לא מזלזלת. המורקמי הראשון שלי, "מרדף הכבשה", השאיר אותי פעורת פה, קצת כמו הסרט "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי. שוק תרבותי.
כשקראתי ספרים נוספים שלו מצאתי בהם תבניות חוזרות, עד שחלק מהם התערבב לי בראש, בליל של נשים אניגמטיות, לא יציבות ובלתי מושגות, חתולים מדברים וביצועים מוסיקליים שחיפשתי ביוטיוב. זה לא גורע מחלקם של היופי והקסם.
נתקלתי ביוצרים יפנים קודם לכן אבל הדיאלוג הקרוב של מורקמי עם תרבות המערב מדגיש את השוני ומבליט מין תפיסה פילוסופית ואסתטית מפתיעה למי שרגיל לצרוך את הנרטיב המערבי, במיוחד ביחס לטוב ורע. יש ג'אז וביטלס וספגטי ומזוודות סמסונייט ועדיין הקול והכל שונה כל כך ועולם הצללים עמוק ועשיר ונמצא בכל פינה שגרתית כמו מבט דרך משקפת חדשה ומשונה. כשאני נזקקת להסבר עולה בדעתי משפט ידוע משיר של מרים ילן שטקליס, שגם לה יש מין סאבטקסט מורבידי אפילו שהיא לא יפנית. למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב!

גם כשהוא מדייק בתיאורי שכול ואובדן זהות, מורקמי כמעט ולא נוגע בבלוטת הדמעות שלי הנוחה לפעול אבל בהחלט נוגע בבלוטת הרגישות ליופי ולפעמים הנגיעה הזו עמוקה יותר. תיאור שולי יחסית כמו "מסגרת החלון היתה צבועה ירוק שדהה מן השמש, והלם אותה, והתריס הוונציני היה צבוע לבן שמעט גוון ירוק עורבב בו." גורם לי בחדותו לחוש את קרירות רפפות הפח ולרצות לדעת יפנית, כי אין לי ספק שביפנית זה נשמע יותר טוב.

ובתור רואת שחורות אני לא יכולה שלא להזדהות עם תחושת הקטסטרופה המפעפעת מן המכרות הנעלמים שמתחתינו-

כולם להשתדל לא לנשום, נותר רק אוויר מועט.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על ערבה עיוורת, עלמה נמה