אוסקר הוא בחור צעיר, חנון, בתול נצחי, אנטי-גיבור, אמריקאי בן למשפחה מהרפובליקה הדומיניקנית. בחייו הקצרים ובנאיביות כובשת הוא מתאהב בכל בחורה, מחפש אהבה ובעיקר, נו, נחוש לזיין ולהגשים את ייעודו כזכר דומיניקני. דרך הסיפור שלו, אנחנו שומעים גם על אמו ועל אחותו ועל הסבתא ועל החברים ועל המאהבים, במציאות מוטרפת שבעצם לא נתנה לו הרבה סיכוי להיות משהו אחר.

הסופר אמר שכתיבת הספר הייתה מבחינתו בגדר אמון מוחלט בקוראים, ואני מאמינה לו. בקלות רבה הוא יכול היה לקחת את הסיפור הפסיכי הזה, על משפחת מהגרים צבעונית ופצועה וגרוטסקית וטראגית, ולכתוב עליה ברצינות תהומית ספר לירי ודואב שיוציאו ב"עם עובד", עם ציור אמנותי ותקופתי על הכריכה. הוא יכל, אבל הוא בחר לכתוב ספר אמיץ, עצוב וקורע מצחוק, שמעלה על נס את הגרוטסקיות ולא מנסה לנרמל אותה. הוא כתב ספר שהגיוני ונעים ומצחיק ומרגש לקרוא בו משפטים כמו "קרעה לעצמה את התחת הלא קטן שהיא התברכה בו"; ספר שקוראים בזרם קולח מאין כמותו, ופתאום כבר לא פוזלים כדי לבדוק באיזה עמוד אנחנו. פתאום השפה הישירה, הבוטה, הלא-מתאמצת, נחווית כמאוד מתאימה – וזה כי היא מנומקת.

ובאמת, יש כאן סיפור עם המון "בשר", עם הרבה רגש, ודווקא בגלל שהוא לא משתדל להזמין הרהורים ברומו של עולם, הוא פתאום מאפשר לכאב ולהחמצה ולמורכבות לצוף כמו מאליהם. הוא מיוחד נורא, המבנה שלו נכון, התרבות שהוא עוסק בה היא כמשב רוח רענן, ועדיין, שתי בעיות – קטנות לכאורה אך דומיננטיות בנפחן – הטרידו את שלוותי.

האחת היא ריבוי הערות השוליים והשנייה היא שיבוצי המילים בספרדית לאורך הטקסט. הספר גדוש ברפרנסים, בכוכביות, בהרחבות, בהבהרות, במילים בלעז שמתורגמות מיד לאחר מכן לעברית, וזה נורא מקשה על רצף הקריאה. אין לי בעיה להשכיל ולהרחיב אופקים תוך כדי קריאה, בוודאי כשזה על תרבות לא-מוכרת, אבל לא מעניין אותי שהמפלצת שאתה מאזכר כאן תוארה אצל טולקין, או שהאישה הייתה אימתנית כמו טאיקלאיריסיה מהמיתולוגיה הנורדית. לגבי המילים בלעז – מצד אחד הן 'צובעות' את הספר באווירה התרבותית המתאימה, ומצד שני הן מכבידות מאוד, קצת כמו עגיל יפה ששוקל יותר מידי, ואז הוא חינני אבל גם מושך לך את התנוך לברכיים.

3.5 כוכבים על סיפור מיוחד, מאוורר, קולח, שמוטב היה קצת (הרבה) לנקות ממנו את המיותר והמכביד.

הספר הזה הוא מאד woke, כלומר הוא שטוף בפוליטיקה של מיעוט אתני. לא בטוח שבאווירה תרבותית אחרת הוא היה זוכה בפוליצר. זה לא הפריע לי בקריאה. להפך. מתי בספר הייתה לי הזדמנות להכיר את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית ואת עולמם של המהגרים הדומיניקנים בארצות הברית? מבחינתי רק פה. דווקא אהבתי את כל הערות השוליים ועצרתי לפעמים לחפש עוד פרטים באינטרנט. אם אתם רוצים עוד ספר כלל אנושי אז באמת יש פה סיפור יפה עם אלמנטים חיצוניים שמפריעים לשטף הקריאה, אבל העושר של הסיפור הזה והיופי שלו, וגם האהבה שלו, הם לתרבות אותה הוא מתאר לא פחות מאשר לסיפור שלו. בעיני זה אחלה ספר.

המדבקה הזהובה עליה נכתב "הספר הטוב ביותר של המאה ה- 21" היתה צריכה להיות סימן אזהרה, כי הרי המאה הזאת רק התחילה, וכבר נקבע שזה הספר הכי טוב של המאה? נו..., אבל בכל זאת כתוב גם שהספר זכה בפרס פוליצר, פרס שאני בדרך כלל מכבדת, אבל עם סיום הספר הזה סיימתי לכבד גם את הפרס הזה.
הסיפור הוא על אחד שמן מאוד, שלא מוצא לעצמו חיי חברה. כל זה על רקע מוצאו מהרפובליקה הדומניקנית. רפובליקה ששנים רבות שלט בה דיקטטור בשם טרוחיו, שעשה מעשי זוועה רבים בעמו, כפי שרק התחשק לו. כמו כל דיקטטור. ואם אוסקר השמן לא מוצא לעצמו חיי חברה, זה בטוח בגלל קללה שרודפת את בני עמו גם אחרי שטרוחיו מת.
סיפור המשפחה בספר מעניין, אבל הוא נכתב באופן מפוזר, ועם שימוש בשפה גסה מיותרת. משפט כמו: "אלה היו ימיו הראשונים של קלינטון, אבל הכלכלה עדיין מצצה זין של שנות השמונים" הוא רק דוגמא קטנה, ודי עדינה, לשפה שבה משתמש הספר. ושפה כזאת לא הופכת ספר לעדכני או הכי טוב.
הסיבה היחידה שבגללה סיימתי את הספר, היא כי הוא האיר בעיני תקופה בארץ שכמעט לא ידעתי עליה דבר, ולא ממש התעניינתי בה. אבל קראתי עוד מספר ספרים על שליטים דיקטטורים ועל משטרים אפלים, והם היו כתובים באופן טוב בהרבה. ולא זכו בשום פרס.
עצוב לי שספר כזה הוא הכיוון אליו מצביעים נותני הפרסים. סגנון כזה בטוח לא ימשוך אליו קוראים צעירים.
ואם נחזור לרגע לשמנים, שמנים מאוד כמו שהיה אוסקר, גם אם זה לא פוליטיקל קורקט, לאלה תמיד יהיו קשיים בחברה בלי קשר למשטר כזה
או אחר. ובעיות וקשיים יש כמעט לכולנו, בלי קשר לקללה מסויימת. אלה החיים, ואתם צריך להתמודד.

הספר עוסק גם בחייו הקצרים והמופלאים של אוסקר. בחור שמן וממושקף ממוצא דומיניקני, שאין בו - למרות מוצאו, יודגש - שום עצם תוקפנית וכל רצונו הוא לאהוב. הוא אמנם מסתובב בעולם וחושב שהוא מחפש זיון - לדעתו לא יעלה על הדעת שבחור דומיניקני ימות בתול - אך האמת היא שהוא מחפש אהבה, ומה שהוא מוצא הוא המון אהבה. מצידו. אפשר להאשים במצב את מראהו - ואפשר להאשים את הקללה המשפחתית - ליתר דיוק את קללת הדומיניקנים. ואוסקר מאשים את שניהם. אבל האמת היא שלאוסקר שהוא כאמור בחור מתוק וחיובי שמוכן להשקיע הרבה במי שהוא אוהב, אין מושג איך עליו להתנהג כדי שהמסר שלו יתקבל, והוא, חנון חובב מדע בדיוני, אנימה וקומיקס, מצליח רק להיות לא מובן, מושא ללעג ודחוי.

אין לי יותר מדי מושג לגבי ההיסטוריה הכאובה של העולם הלטיני, שהולידה ספרות ענפה שאת רובה אני לא מכירה. בתחילת הקריאה נאלצתי לחפש ולקרוא על האזור ועל ההיסטוריה דברים שלא ידעתי: על אי שיושב על ידי הספרדים בעבדים אפריקאים, שעבר כיבושים ומלחמות וייצר דיקטטורים מאוסים, אוכלוסייה נכנעת, עוני, בורות ווודו, תרבות המבוססת על כל דאלים גבר, עם הדגשה על ה"גבר". הרודן טרוחיו שהיה החוויה המכוננת של ילידי הרפובליקה הדומיניקנית (איזה שם אירוני!) ולמרות העלמותו המבורכת מהמפה בשנת 1961 (מה שפינה מקום לרודן הבא...) הוא עדיין חי וקיים אצל הדורות שנולדו אחרי מותו, ומקברו הוא רודף אותם ב'פוקו' - קללה.

הספר מדהים. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הוא כתוב בכישרון כה רב, שהוא מצליח להעביר את צורת החשיבה, דרך הדיבור, תפישת העולם והאמונות של לטינו-אפריקאים. הכתיבה היא אישית, מתוחכמת, מודעת לעצמה ואירונית, עם שפע הומור עצמי שחור. ניכר שדיאס כותב על חוויות שחווה בעצמו (ובאחת ההערות הוא מתבלבל(?) וכותב פרטי ביוגרפיה שלו). לחשוב שלולא הביקורות של עמיר ו Rachis כנראה כלל לא הייתי קוראת את הספר! תודה רבה, חברים, על החוויה המדהימה שזכיתי לה בזכותכם.
ומה שהרגשתי עם קריאת הספר היה בושה עמוקה על כל אותם חנונים ש"נפנפתי" ביהירות וחוסר רגישות. לימד אותי לקח, דיאס.

****



את הספר הזה אני קורא בהפסקות כבר שלושה חודשים. אולי חמש פעמים כמעט החזרתי אותו לספריה ואז החלטתי לתת לו עוד צ'אנס. כי הוא טוב, אבל הוא גם נורא, נורא מייגע.
למה הוא טוב? כי הוא כתוב פשוט מצויין. הוא לא סתם זכה בפוליצר. צריך כישרון אדיר וראש מופרע לגמרי כדי לכתוב ככה. בניגוד לכל מיני ספרי פולקלור מהודו ועד כוש, כאן הסופר מצליח לא ליפול למחוזות קיטשיים או דביקים, ומדלג בקלילות מעל בורות של ארכאיות או רגשנות יתר (מי אמר מאה שנים של בדידות?), זאת בעזרת כתיבה עדכנית, רהוטה, חושנית ומשעשעת מאוד (גם כשהיא מתארת, למשל, הכאת אדם למוות או את מוראותיו של שלטון האימים של הרודן טרוחיו ברפובליקת הבננות האולטימטיבית (הדומיניקנית) באמצע המאה העשרים. הספר מצליח איכשהו לספר סיפור קטן ומקסים באופן בוטה, אכזרי, ציני וחד אך בה בעת מלא חמלה ואהבת אדם. הכתיבה היא כה ריאליסטית, עד כי כמה פעמים במהלך הקריאה נטיתי להאמין כי מדובר בסיפור אמיתי ובדמויות אמיתיות, גם כי הסופר מנהל דיאלוג עם הסיפור דרך הערות שוליים שהן עצמן מהוות לא רק ביאור לחלקים הדורשים הסבר, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, וגם כי כל הספר שזור ביד-אמן באירועים ההיסטוריים הקשורים בתרבות הדומיניקנית על דמויותיה, הצבע, הקסם והקצב שלה.

משפטים אקראיים שאספתי במהלך הקריאה וגרמו לי, לפחות, לחייך:"היא היתה תמיד במצברוח מרומם. סוג של negra פטפטנית שהיתה מסוגלת למצוא היבט חיובי גם בהתקפה של גז חרדל". או:"אלה היו ימיו הראשונים של קלינטון, אבל הכלכלה עדיין מצצה זין של שנות השמונים". או: "האם מאז ביקורנו האחרון עבר דון בוסקו איזו תמורה מכוח רוח האחווה הנוצרית? האם טובו הנצחי של האל טיהר את התלמידים מרשעותם? תעשה לי טובה, כושי..".

אלא מה, לא הכול טוב. בכלל לא. היו סיבות רבות שבעטיין כמעט זנחתי את הספר הזה באמצעיתו, והראשונה שבהן, היא שנורא קשה לצלוח אותו. מתוך רצון להכניס את הקורא למקצב ולדיאלקט הדומיניקני המיוחד על שלל הדקויות והמנעדים שלו, המתרגם בחר לעצור, לפעמים כמה פעמים במשפט, כדי לתת את התרגום למילה, שבספר המקורי וודאי הופיעה בפונט נטוי וסמכה על הקורא שיבין לבד. משפט כמו "אני ואוסקר פחדנו יותר מהאמא ה-morena - כהת העור - שלנו, מאשר מהחושך או מ-el cuco - השד הלילי. היא היתה מרביצה לנו בכל מקום, והיתה עושה שימוש חופשי ב-chanclas וב-correa - בכפכפים ובחגורה.". חצי ספר ככה. אז אם גם ככה נגזר על הקורא לקרוא את הספר (לא בקול) במבטא הדומיניקני ביותר שהוא יכול להעלות באוזני רוחו, אי אפשר לעצור את הקריאה כל חצי שניה כדי לתרגם הלוך וחזור את המילה לעברית ואז בחזרה לספרדית. יש קסם מסויים גם בזה, אבל מתרגם מוכשר מספיק היה יכול למצוא דרך יעילה יותר מאשר הקיטועים האומללים האלה.
דבר שני - הספר פטפטני לאללה. הסיפור הבסיסי אכן קטן ומקסים כאמור - אוסקר הוא נער/בחור דומיניקני, חנון, ממושקף, שמן ודחוי, ובתול נצחי מראשון תלתלי האפרו שלו ועד אחרונת אצבעות רגליו, והוא לא מצליח למצוא אף אחת שתואיל לחלץ אותו מבתוליו, אוי לאותה בושה, כי עוד לא נולד הגבר הדומיניקני שימות בלא שידע אישה. אבל אוסקר לא מחפש סתם זיון, הוא רומנטיקן מוחלט, מחפש אהבה, ומכור לחיפושים האלה עד כדי כך שהוא מתאהב בכל אחת שרק נושמת לכיוונו. מכאן ועד סדרת המונולוגים המפורטים לעילא שמרכיבה את הספר, המרחק גדול. גדול מדי. אנחנו שומעים את סיפורו של אוסקר, ואז זווית אחרת מפי אחותו לולה, ואז קפיצה עשרים שנה לאחור לסיפורה של אמא שלהם, והדודה, ועוד שלושים שנה לאחור לתקופת טרוחיו אל הסבא, כדי לתת משנה תוקף לקללה (פוקו) המשפחתית, ואז חזרה קדימה אל השותף של אוסקר לחדר במעונות... ראבק! מלאה. מאוד מלאה.
חלקים מהספר הזה מעולים, נוגעים ללב, משעשעים וכתובים נפלא. בשביל חלקים אחרים, החיים קצרים מדי. אני שמח שגמרתי אותו עד תומו, פשוט כי חסכתי כמה רגשות אשמה העלולים להיווצר עקב נטישת ספר - במיוחד ספר ברמה הזאת - באמצע. אבל לא הרבה יותר מזה. אילו היו כאן ציונים במספרים, היינו מדברים על 7. מאחר שיש לנו רק כוכבים, אז שלושה פלוס ההגדרה "ספר בסדר" - זה קולע יותר לאיך שאני מרגיש אליו כרגע. ברוך השם, אפשר להמשיך הלאה.


****

אני לא מדברת צרפתית אבל נחשפתי לשפה הזאת מספיק אז אני יכולה להבין כמעט כל מה שאומרים, לפי מילות מפתח, תמיד הייתי חזקה באנסין.

לא תמיד זה עובד. בוקר שלם הקדשתי פעם להאזנה לגיסתי הצרפתיה מספרת סיפור מפורט ומלא רגש והיה נדמה לי שהיא מדברת על בעיות שהיו לבן שלה עם מרשם האוכלוסין הצרפתי.
"מה זה lunettes?" נזכרתי לשאול את בן זוגי שתי דקות לפני שנרדמתי בלילה, "משקפיים" הוא ענה לי בעיניים עצומות וכמו תינוק שמתהפך ברגע האחרון ממצג עכוז למצג ראש (היה לי כזה) התהפכה לי כל האינפורמציה בראש ופתאום הבנתי שהבן שלה שלח את המשקפיים המולטי פוקליות שלו לתיקון בצרפת בגלל האחריות והיא הייתה צריכה לטפל בזה במקומו וכן הלאה וכן הלאה.

אני יושבת איתם בשבת, בסעודה שנייה, והם כולם מחליפים חוויות וזכרונות ילדות מאלג'יר ומצרפת. מתישהו אני מותשת מאוכל אלג'ירי משובח ומנסיון להקשיב לכולם ולהבין מה הם אומרים, או יותר נכון צועקים. הסיפורים הופכים להיות עסיסיים יותר ויותר וכולם מתווכחים וצוחקים בצרפתית ואני קצת סקרנית, רק קצת, כי הם יכולים להגיע לטונים כאלה גם בגלל מחלוקת על כמות הסלטים. "מה?" אני שואלת את ה so called אחיין שלי (הבחור עם ה- lunettes, שבגלל הפרשי גילאים משני הכיוונים הוא כמעט בן גילי), "היו לה שתי בעלים" הוא אומר במבטא הכבד שלו, "האחד אהב מאוד את ה.. להזדיין והשני בכלל לא אהב את זה". אני פוערת את עיני כתוצאה מהשתנקות סמויה ובד בבד מחייכת את החיוך הכי מתוק שלי, בעוד אשתו הדתיה מחווירה ותוקעת בו מרפק כשהיא לוחשת בקול "les enfants, les enfants"- הילדים, הילדים.

ככה בערך מרגישים כשקוראים את הספר הזה.

תרגום סימולטני מעצבן של הדיאלקט הדומיניקני (שעליו הרחיב אלון בביקורת שלו), הערות שוליים גדושות מידע מצמרר ורגש עז, דמויות תזזיתיות ומשפחות מטריארכליות שמתנהגות כמו האמא של הפטריארכליוּת ועושות המון רעש ובתוך כל זה מגה אנטי גיבור, שמן, חובב מד"ב, רכרוכי ומכמיר לב שכולם סביבו מצליחים את ה.. להזדיין ורק הוא לא.
וזה ממש מלחיץ כשאתה דומיניקני, מה שמזכיר לי את ה"אחיין" השני שלי, עם lunettes יותר מרשימים אפילו, במסגרת שחורה. זה שהניח לפני חצי שעה את הביוגרפיה של פרויד פתוחה כשפניה כלפי מטה ועכשיו הוא מזדעק כשהוא רואה את בנו בן השנתיים גורר עגלת בובות ורודה, רחמנא ליצלן. עדיף אר. פי. ג'י. עם אורות אבל אסור בשבת, אז לפחות חרב.

ובכל זאת אם אצליח להשתיק לרגע את האנטגוניזם שהנוכחות שלהם מעוררת בי ואקשיב להם היטב ואבנה את הסיפור סביב מילות המפתח בעזרת התרגום האקסצנטרי של האינטלקטואל הצרפתי שיושב לידי וקורא לי משום מה Tante - דודה, אקבל תמונה פנורמית של חיי היהודים באלג'יר, מלפני מלחמת העולם השנייה ועד ההגירה הכפויה ב 1965, ויחד עם הבולט הרכות כמו חמאה שגיסתי מגלגלת בידיים אמונות במטבח שהופקע מידי בלי לשאול את רשותי, אטעם את טעמם של חיים אחרים.
וזה מה שגורם לי גם ג'ונוט (מה זה השם הזה) דיאז, עם הכתיבה המבריקה, הצינית, הצבעונית והתוססת שלו שלא דומה לשום דבר אחר והכל נראה לידה קצת פוריטני וחיוור. טעם של חיים אחרים.

אני לא יודעת למה כל דבר מזכיר לי את הצרפתים. בעצם כן, אני יודעת. הם עומדים לבוא בעוד שבועיים. האחיין השלישי מגיע להתחתן בישראל ואני חווה הבזקים פוסט טראומתיים. חשבתי לכתוב על דיקטטורים ועל פילוסופית הרוע שלי והם השתלטו לי על כל הביקורת.

אבל הספר הזה באמת מזכיר אותם. הוא כל כך עמוס בדיאלקט ומידע ואלימות איומה וטולקין ואכזריות ואהבה וכאב ואמונות טפלות ורעש וצלצולים עד שהוא גרם לי מדי פעם לרצות לברוח ממנו לחדר השינה ולשחק בטאבלט.

Elle est très fatiguée – היא מאוד עייפה, הם לוחשים לחישה רמה כשאני סוגרת את דלת חדר השינה מאחורי ונושמת לרווחה. הם לא מבינים איך מישהו יכול פשוט לאהוב שקט.

אני סנובית ספרותית. מודה.
תמיד, אבל תמיד, כשאני רואה בכריכההאחורית של ספר תשבחות והילולים ל׳סופר שהמציא מחדש את הספרות׳, ׳כתיבה נדירה׳ וכל הבבל״ת בסגנון, אני מראש פוסלת את הספר. ומעט מאוד פעמים התחרטתי על ההחלטה הזו אחרי שקראתי את אותם ספרים "מהממים, שופעים בכישרון, מובטח שלא תישארו אדישים" האלו (אני מניחה שאחרי שקוראים המון ספרים, יש מעט מאוד שיכול להפתיע אותך).

וכל ההקדמה הזו באה כדי לומר - הספר הזה פשוט אדיר! באמת שמזמן לא נהניתי כ״כ מסיפור.

הסיפור עצמו די ׳בנאלי׳- במדינה דיקטטורית (כזו שגורמת לסוריה/ לוב/ סודן להראות כמו דמוקרטיות עליזות) חיה לה משפחה. לא משהו שלא נכתב כבר אלף פעם קודם- אלא שהסופר הזה פשוט יודע לכתוב. אם להדרדר למחוזות הקיטש - לא יכולתי להניח אותו מהיד.

מעודד לדעת שבתוך כל היחצ״נות של הוצאות הספרים, כשכל סופר חדש, בינוני מינוס הופך למינימום דוסטויבסקי יש גם כאלו שהם באמת באמת מעולים.

אוסקר הוא חנון שמן וטוב-לב שחי משפחתו הדומיניקנית בגטו בניו ג'רזי. הוא חי במציאות שבה הפגנת חולשה מכל סוג שהוא לא מתקבלת על הדעת, בחברה אלימה, פגועה וחומרנית.

אך זהו לא רק סיפורו של אותו נער דומיניקני שמן, כי אם סיפורה של כל הרפובליקה הדומיניקנית, מעליית שלטון טרוחיו העריץ הנורא ועד נפילתו ומה שהדבר גרם - מנקודת המבט של משפחת מהגרים אחת בניו ג'רזי. סיפורה הכואב מסופר מנקודות שונות בזמן - אוסקר השמן, אחותו היפה, סיפורה של אמו החולה התמידית וסיפורו של הסבא שנרצח על ידי המשטר. זהו סיפור כואב, אכזרי, אבל מצחיק.. הו.. וכמה שהוא מצחיק, מצחיק עד כאב. זוהי מציאות שבה בני המשפחה לא נותנים לרגשות לצאת החוצה, דרך החוויה הגברית. במעטפת של גשמיות, כולם מקללים. כולם קשוחים, אבל איפשהו, הם גם אוהבים אחד את השני, ורק נער אחד, אוסקר השמן, מראה את זה.

אוסקר הוא מעין נטע זר, חוצן שלא מבין מה כולם רוצים ממנו. הוא חי, בלית ברירה, על פי החוקים הלא-כתובים של משפחתו, אך בתמימותו הכובשת מצליח להוציא מהסיפור הכל כך בנאלי ונושן על החיים הקשים של פליטי האימפריה הדומיניקנית, ניצוצות של אהבה וחמימות. ג'ונוט דיאז, גם הוא בן למשפחה דומיניקנית, טווה עלילה מרשימה ובורח מכל רמז דק לקלישאה. אוסקר מחפש ללא סוף אהבה, אבל האמת האכזרית היא שבסופו של דבר, חנון השמן בסביבה כמו של אוסקר בדרך כלל יהיה זה שיישאר לבד. הוא מספר על אמיתות החיים בהרבה חמלה, אך כל כמה עמודים דואג לפסוק שאין יציאה ממעגל המהגרים (או שמה "מעגל ההקפות"), כמו מושך בכתפיו בצער.

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו/ ג'ונוט דיאס
מחברות לספרות, 303 עמודים, 2009.
מאנגלית: יורם מלצר
באנגלית: The brief wondrous life of Oscar Wao

איך זה כמעט קרה לי שהספר הזה 'חלף' על ידי, בלי התייחסות? איך זה קרה שכאן, לא דיברנו עליו כמעט? איך הספר הזה לא השאיר את חותמו כמעט על אף אחד?

הספר 'חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו' אכן מתארים את קורות חייו (הקצרים), אך עם זה הם מתארים גם את סיפור חייה של אחותו, אמו וסבו- וכל אלה ברפובליקה הדומיניקאנית בתקופת שלטונו של טרוחיו ובהדים שנשארו אחריו...

מי שקרא את "חגיגת התיש" ימצא בספר הזה 'חברים ישנים'- את טרוחיו, את בלגר, את האחיות מיראבל, את תאוות הבשרים של טרוחיו ואת הרצח המפורסם. שם, ראינו את זה מעיניו של טרוחיו והקרובים לו- פה אנחנו רואים את זה מנקודת המבט של העם, האספסוף, אם ניתן לומר.

מי שמחפש ספר מעמיק יותר על ההיסטוריה הדומי נקנית- יצטרך לקרוא קודם את חגיגת התיש. אך מי שקרא- ונחשף קצת לעולם ההזוי בדרכו (דיקטטורה בעולם השלישי היא דומה-שונה מהדיקטטורות המוכרות לנו מהעולם המערבי) יהנה מקריאת הספר הזה.

קודם כל, הספר כתוב בצורה קולחת. לא מטיף, לא מתגונן, לא מחפש רחמים. הוא מתאר מציאות אמיתית שהייתה קיימת במקום ההוא בשנים ההם ובתוך זה הוא מכניס עבר-הווה, קרוב- רחוק, מיקרו ומאקרו.

הספר כתוב ממספר נקודות מבט – ומתמקד לא רק באוסקר, אלא כמו שאמרתי חוזר גם לחקור את השורשים שלו, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. הפאזל מושלם לבסוף- אנחנו מבינים מיהו אוסקר, ולמה חייו קצרים כל כך, ולמה זה לא יכול היה להיות אחרת (במקרה שלו).

ספר מהפנט שאני מקווה שמישהו מכם ייקח לידיו ויעשה ניסיון קל לקרוא אותו. הוא כל כך שווה את הטרחה. ומילה לגבי הערות השוליים- אמנם הטכניקה קצת מרגיזה בהתחלה, אבל רוב ההערות כל כך שנונות, מצחיקות וממלאות את הסיפור- שאל תיתנו לזה לרפות את ידיכם!

מומלץ מאוד!