מעל שנתיים וחצי...לעזאזל. לא הצלחתי לצאת מהקיבעון, לשבור את המעטה ששאב אותי אליו ומנע ממני לקרוא. היו הסכתים, היו רשימות מוזיקה, תכניות טלויזיה, כתבות עיתון, מאמרים אבל ספר חי ושלם? יותר מידי זמן לקח לי לחזור לחיים ובסוף הצלחתי, בחרתי בספר לא קל ואפילו מאתגר אבל צלחתי את האתגר ואפילו נהניתי.
אורי כהנא לא הלך בשדות; אורי יפה הבלורית והטוהר, הבן הבכור של הקיבוץ 'גת העמקים', הילד בו תלו תקוות האבות המייסדים אבל כבר בהיותו תינוק חלה האכזבה הראשונה עת רותה, אמו, שחששה ממחלות חסרות מרפא נסה עמו לעיר הגדולה למספר שנים, בניגוד למחשבה להשאר ולהתמודד עם הקשיים והפחדים, ושם הם חיו מספר שנים ושם התחילה לבגוד באביו וילי, תחילה אפלטונית ומאוחר יותר כשתחזור לקיבוץ עם אורי הילדון תכיר ותבגוד בו פיזית ואף אחד לא ידבר ואף אחד לא יזיז גבה כי הקבוץ הוא מעל הכל, לא מכבסים כביסה מלוכלת בחוץ אבל זאת רק תחילתה של סדרת בגידות והאתוס הקיבוצי המקודש בו החברה קודמת לפרט נפרצת פעם אחר פעם: רותה בוגדת במקדש המשפחתי הטהור ונותנת דרור לתשוקותיה, וילי מקריב את עצמו ואת משפחתו על מקדש התנועה הציבורית והיישוב היהודי ובוגד באתוס משפחתו וע"כ יוצא לכל מיני שליחויות מרובות ועקלתניות ומאפשר את בגידת של רותה. אורי בוגד ברצונות הקבוץ ומתערה ומתאהב דווקא במיקה, ניצולת השואה שברחה מאירופה והתגלגלה דרך קבוצת נערי טהרן לא"י, ומיקה היא האנטיתזה המוחלטת לצברית הארץ הישראלית: היא איננה יפה ואיננה רזה, היא חולקת על כל דעה והחלטה, עוברת מענף עבודה לענף עבודה ולא מוכנה להקריב את עצמה או את מחשבתה לתנועה הקיבוצית, היא הנטע הזר ודווקא בה מתערה נפשו של אורי אבל גם בה הוא בוגד, נער שגדל בחברה קיבוצית, בלינה קבוצתית שהפכה אותו לגבר חסר רגשות שכל מה שמעניין אותו זאת הגשמה עצמית אגואיסטית בעבודה חקלאית, בשירות ביטחוני והוא לא שם לב לרגשותיה של מיקה או למחשבותיה, הוא אמנם הוגה בה יומם ולילה אבל הדחף שלו הוא גופני ומיני ומאוחר מידי הוא מתחיל להיות ער למצוקותיה, לקושי הנפשי שלה בהיותה זרה בארץ לא שלה, בקיבוץ לא שלה, מאוחר מידי... אז אורי לא הלך בשדות; הוא נכח בהם בכל שלב ושלב עת חזר מלימודיו, עת עבד במשק, עת קשר נפשו בפלמ"ח אבל אורי לא הלך בשדות.
משה שמיר כתב את הסיפור בשנת 1947, שנה מאד מוקדמת להעביר ביקורת על התנועה הקיבוצית שאז היתה בשיאה בבבניית גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל הקרובה לקום, אנשיו היוו את חוד החנית בגופי הביטחון הרשמיים והלא רשמיים של הצבא שעתיד לקום זה מקרוב ולאורך השנים הקוראים והמבקרים הללו את הספר, ואולי בצדק, כי הם התמקדו בהקרבת הפרט למען ההתיישבות והביטחון שהתנועה הקיבוצית תרמה למדינת ישראל.
אבל...הספר הוא גם שבירת אתוס ומיתוס! חברה שהתגאתה לאורך שנים רבות בהדחקת הפרט למול החברה, בקליטת עולים ובשילובם במפעל ההתיישבות והביטחון חושפת כאן את פרצופה, את האליטזם של מי שחושב שיודע טוב יותר מה טוב עבורך. הנער הצברי, תוצרת מערכת החינוך שמוכשר רק לחשוב על גאולת הקרקע, על מכונות חקלאיות, על תנובת השדה ועל הביטחון המשמשך אבל כשל בהבנת האחר ששונה ממנו, כשל בהבנת רגשות ותלהות של אלו ששרדו שואה ורק וילי, שהתגייס לצבא הבריטי לכאורה ממקום של שליחות אבל בעצם נס מאשתו בנפרד ומהלחישות בקיבוץ מאחורי גבו כששב לקיבוץ לביקור, לאחר מספר חודשים, מתפקח ומבין שהכל הבל הבלים, שיש דברים חשובים יותר מחלקה ג' בה צמח התירס שלא נקטף או הטרקטור החדש שנרכש למטע. אז כל מהללי הסיפור והאתוס והמיתוס שראו בדמות הצבר האולטמטיבי, יפה הבלורית והטוהר שמקריב את עצמו למען הכלל, למען חייליו, צדקתם אבל גם טעיתם בגדול.
אהבתי את העלילה, אהבתי את מיליוני המחשבות וההתחבטויות, חולפות ושבות בדמויות של אורי, של מיקה, של רותה ושל וילי. אהבתי את העברית בה עשה שימוש משה שמיר; עברית של פעם, עברית של תנועת ההתיישבות והציזבט הפלמ"חי. זאת לא עברית של שי עגנון, זאת לא עברית של נחום גוטמן או ביאליק, זאת עברית של משה שמיר, חיים חפר וחיים גורי ואת המשכה רואים אצל מאיר שלו; למרות שלא מצאתי קשר או השפעה בן מאיר שלו למשה שמיר לא יכלתי להשתחרר מהדגדוג ש'רומן רוסי' ההומוריסטי הושפע בצורה כזאת או אחרת מ'הוא הלך בשדות'.
https://www.youtube.com/watch?v=Mk5vz9BNFjI באה המנוחה ליגע ומרגוע לעמל; יגעתי ועמלתי וטרם מצאתי את המנוחה ואת המרגוע שלי ואני ממשיך לחפש עד הספר הבא...
![הוא הלך בשדות [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/939165.jpg)
