“כדי להחיות מתים, חייבים להרגיש כמו מתים”

בגרסה אפלה של עולמנו, שבה אל-מתים, מכשפים, שדים ומלאכים הם חלק מהמציאות המוכרת, הנשק הסודי של מדינת ישראל הוא "יחידת האוב": יחידה מטכ”לית מובחרת של בעלי-אוב, שאומנו להנפיש מתים, לשלוט בהם ולהשמיד אותם. אולם הכוח הזה תובע מחיר כבד: על הלוחמים למות מבפנים ולהקריב חלק מנשמתם כדי ללמוד כיצד להניע את המתים. 🕯️
את משה רט אין צורך להציג; זהו לא ספרו הראשון ואף לא השני. האיש דוקטור לפילוסופיה, רב וחובב פנטזיה מזה שנים רבות. אף שביצירה אנו מנסים תמיד להפריד בין היוצר ליצירתו (לא תמיד בהצלחה), כאן דווקא בשל השוני המהותי בינינו, רמת הציפיות עלתה משמעותית.

כשאני כותב "שוני מהותי", ניתן לומר בביטחון שרוב עולמנו היומיומי שונה לחלוטין: התפיסות הדתיות והרוחניות והיחס לחומר או למדע טהור נמצאים בקצוות מנוגדים כמעט. תבינו, לא מדובר כאן בנערה זבת חוטם שזהו ספרה הראשון ושעבורה קיימת "סלחנות" או "כרית ביטחון" לטעויות. בלי לפגוע באף סופר אחר, אנו חוזים כיום בפריחה של ממש ביצירות ישראליות מקוריות, אך האיכות (לטעמי, כמובן) טעונת שיפור במקרה הטוב.

הציפיות מספר פנטזיה או מד"ב טוב נעוצות בארבעה רבדים (כמשל לפרד"ס), ונשפוט את הספר בכל אחד מהם:
הראשון הוא העלילה: האם היא סוחפת? קוהרנטית והדוקה? האם אנו נשאבים לעולם שהסופר הכין עבורנו? (לא חייבים לאהוב את העולם או את הדמויות, אך חייבים להרגיש כלפיהן משהו).
השני הוא האמצעים האמנותיים: דימויים ומטאפורות קל יחסית לכתוב, אך בנייה של מספר קווי עלילה הנפגשים בצמתים קריטיים היא אמנות (סנדרסון בנה על כך קריירה). השימוש בהומור, במליצות או בניבים המקדמים את התיאור ואת העלילה עצמה הוא קריטי. גם המבנה חשוב: חלוקה למספר רב של פרקים וקווי עלילה יכולה "למסגר" את הסיפור ולהקל על הקורא בעיכול העלילה.
השלישי הוא "הלב הפועם": האם אנו מתחברים למניעים ולרגשות של הדמויות? האם מעשי העבר והמסע שהן עוברות פורטים על נימי נפשנו? האם הדמות שטוחה, עמוקה, אהובה או שנואה? בממד"ב של שנות החמישים כמעט ולא התייחסו לנקודה זו, ולכן הספרים שנכתבו אז היו לעיתים "משעממים" מבחינה רגשית.
הרובד הרביעי הוא המורכב ביותר: מה נותן לנו הספר? מהו המסר? מהם הרבדים ש"מתחת לעלילה"? במילים אחרות: האם בסיום הספר אתה פשוט מושך בכתפיים ואומר "זה אחלה ספר כיפי" וממשיך הלאה, או שמא אתה משתהה ומבין את הרעיונות העמוקים המועברים ביצירה, כאשר הפנטזיה היא רק ה"מגש" שעליו הם מוגשים? זוהי לדעתי הרמה הגבוהה ביותר. מהי ה"אמת" שהמחבר ניסה להעביר לנו? האם התמה עברה כראוי מבעד לאמצעים האמנותיים? מעטים הספרים שראויים ל"הרהור עמוק" לאחר הקריאה (חשבו כמה פעמים ספר באמת השאיר עליכם חותם בסגנון "קץ הילדות", "שוליית הרוצח" או "הקומדיה האלוהית").
הבה נתחיל.
הספר יצא לאור לאחר שפרקיו התפרסמו על בסיס יומי בעמוד הפייסבוק של משה, והוא למעשה איגוד של אותם פרקים לכדי סיפור אחוד המספר את קורותיה של "יחידת האוב".
"בינתיים, נתקדם צעד אחר צעד ונתפלל לטוב. מה שהיה טוב לחבורת הטבעת במסע למורדור, טוב גם בשבילכם". הרמתי גבות לשמע האזכור הבלתי צפוי שהגיע מפיו. "שר הטבעות הוא ספר דמיוני", ציינתי. "לא הייתי מביא דוגמה ממנו".
"ומה נראה לך שאתה?" החזיר לי במסתוריות. "כל המציאות מורכבת מסיפורים. השאלה היא רק אם מודעים לזה או לא".

העלילה מהירה מאוד ומייצרת עניין מיידי. מי לא יתחבר ליחידה צבאית המתמחה באל-מתים? כל מי ששירת שירות צבאי ימצא נקודות חיבור. התמונות מתחלפות במהירות בנופים שונים של ארץ הקודש: מדבר מול נוף עירוני, קברות צדיקים מול יערות חשוכים.
ברמת האמצעים האמנותיים נעשתה עבודה מצוינת. התיאורים והמטאפורות מעידים על כך שהסופר קרא את כל מה שיש על המדף: פנטזיה, אימה, פנטזיה אורבנית וטרגדיות קלאסיות. כל אמצעי אמנותי מכוון היטב וההדק נסחט – החל מתיאורי התפרים על מדי קציני האוב ועד ללקות בהבנת המציאות שלקוחה היישר מלאבקראפט או מפיליפ ק. דיק ("האם אני חווה כרגע את המציאות או שאני משתגע לחלוטין?").

קיים חיסרון מסוים במבנה הפרקים הנובע מכך שהספר פורסם במקור כפוסטים יומיים, וזהו אינו המבנה האופטימלי לספר מודפס; ובכל זאת, "החלקתי" את הנושא לחלוטין, כיוון שכל פרק עומד בפני עצמו ומאפשר הפסקות קריאה נוחות. השימוש במספר קווי עלילה, שכל אחד מהם נחווה דרך עיני דמות אחרת, תורם רבות להבנת "תפיסת המציאות" על ידי אותה דמות. השימוש ברטרוספקטיבה תורם גם הוא להבנת המניעים, הטרגדיות והטראומות שעיצבו את הגיבורים.

מכאן אנו מגיעים לרובד השלישי: משה מספר לנו על כל דמות – מי היא ומהי ההיסטוריה שלה , כאשר הסיפור מסופר מעיני אותה דמות, ויוצר מצב מעניין שבו כל דמות היא "רב גונית" במובן מסוים. אין שחור ולבן; כל דמות מונעת מאינטרסים, מאהבות, מרצונות ומטרגדיות. אפילו דמות הנבל הראשית מובנת מזוויות מסוימות, וזוהי לדעתי אחת הגדולות של העבודה האמנותית כאן.
הרובד הרביעי הוא המסקרן מכולם. כאן ציפיתי מהסופר להכניס את הלבטים שקורעים את הנפש בנוגע לתפיסות הפילוסופיות של הספר. התפיסות הללו הן ביסודן אתיות ומוסריות: כמה נמוך אנו מוכנים לרדת כדי לעשות מעשה טוב? ולא מדובר בהחלטות פשוטות כמו "להעביר זקנה את הכביש". האם מותר להשתמש באומנויות אסורות, להנפיש כזומבים חיילי צה"ל שנפלו ולהשתמש בכל טריק מלוכלך כדי להציל את עם ישראל? על חלק מהפעולות הללו קיים איסור דתי מפורש ועל חלקן טאבו מוסרי. בנושאים הללו נוגע משה, וזוהי גדולתו של הסיפור: מה אנו מוכנים להקריב למען המטרה, ובאיזה אופן.
"אה, אבל פה אתה טועה", אמר. "לכולנו יש חטאים. אין צדיק אשר לא יחטא. אבל צדיק אמיתי לא נמדד לפי הכובע והזקן. צדיק אמיתי מוכן לוותר אפילו על העולם הבא שלו, ולרדת בעצמו לגיהנום – בשביל להציל נפשות מעם ישראל".

נושא נוסף (ונפיץ במידת מה) הוא הצניעות. הכותב כמעט ואינו נוגע בתכנים מיניים או אפילו רומנטיים, אלא בצורה מרומזת מאוד , וגם אז ניכרת סלידה מסוימת ממגע גופני. בחלקו הדבר משרת את העלילה, אך בחלקו הוא יוצר הטיה (שאיתה הרגשתי פחות בנוח) בין התיאורים הגרפיים של הקרבות והאלימות לבין ה"ריכוך" בנושא הרומנטי. בעולם הריאלי, ובטח בסצנות אימה מפורטות כמו אלו שבספר, הדיסוננס הזה בולט.

לסיכום: ספר מעולה, בהחלט שווה קריאה. המקוריות, השימוש בכתבי הקודש ותיאורי ארץ ישראל ברמה המיסטית יכולים להשאיר אבק ל"רומח הדרקון", "רייבנלופט" או "הפלך". עבודת הכתיבה המוסרית תגרום לכם לתהות "מה נכון ומוסרי לעשות?". אם יש לכם רקע בעולם הפנטזיה ובספרות בכלל, תמצאו בספר אינספור אזכורים ליצירות שונות.
לכו לקרוא.
גילוי נאות: סייעתי מעט בעריכת הספר בחלק הצבאי של אפיון יחידת האוב, ואפילו זכיתי לאזכור בספר בדמות רב גדול בשושלת משפחתי - מאז אגב, אני ישן פחות טוב.
"יחידת האוב", משה רט, 420 עמ', הוצאת בוקפוד.