אני עומד לכתוב על הספר הזה לא כאוהב ספרות, אלא כאוהב זומבים.
מאז 2011 אני חי, נושם וכותב זומבים. קראתי את הקומיקס של רוברט קירקמן עוד לפני ש'המתים המהלכים' הפך למשחק מחשב ולסדרת טלוויזיה עטורת ספין-אופים (אמנם החוויה שלי מ-TWD הייתה בסדר הבא: קודם משחק המחשב, אחר-כך הקומיקס והסדרה - במקביל). ב-2016 כתבתי ספר זומבים ישראלי שהגיבור שלו הוא אברך חצי-יום, והספר הזה עדיין חבוי במגירה (למעט כמה מהעוקבים כאן שהתנדבו לקרוא). אז כאשר אני ניגש לקרוא ספר כמו 'שכול וכישלון וזומבים', אני בהכרח ניגש אליו עם מטען של דעות קדומות וגם ידע מוקדם לגבי איזה הפתעות ניתן ללוש בפלסטלינה הזאת שנקראת זומבים, הלכים, נגועים, מרוטשים (כך קראתי להם בספר שלי), חייז"לים (כחידושה של המתרגמת של סדרת ספרי הארי פוטר), או פגחים, כפי שקורא להם ברוב גאונות יוסף חיים ברנר. "תפתיע אותי!" ציוויתי על הכריכה המטריפה של שוכו"ז (כך אקרא לספר בסקירה).
וזה הצליח.
שוכו"ז אמנם בושל במטבח של שף מילים במדרגה הגבוהה ביותר, אבל אמיר חרש הוא לא רק כתבן אלף, הוא גם אוהב אימה בכל נימי נפשו. הוא לא רצה סתם להפחיד אותנו עם הקפצות, הוא רצה לדכא לנו את הצורה. פרק של TWD יפתח תמיד בפתיח קר, אפור, מתכתי, אדיש. וכאן חרש - בכוונת מכוון או שלא, בהשפעת 'Pride and Prejudice and Zombies' או שלא - פיצח את הנוסחה. כי זאת יש לדעת - אין דרך טובה יותר לדכא את הצורה מאשר לכתוב ספר בסגנון הכתיבה של ראשית המאה הקודמת.
הסגנון של י.ח. ברנר קשה לקריאה בדורנו. הוא מאלץ את הקורא לקרוא את הסיפור לאט. ולקרוא לאט זה כמו לברוח לאט, כשהזומבי משרך בעקבותייך. משמע: פחד מוות שנובע מטכניקת הקריאה המאולצת. וזו גאונות צרופה, זו דרך חדשה לפחד מזומבים, דרך שלא הכרנו לפני ששוכו"ז נחת בחנויות הספרים.
ואז מגיעה העלילה עצמה. אנשים שלכודים במבנה בעיצומה של אפוקליפסת זומבים? זה הא"ב של כל אפוקליפסת זומבים. זוהי ליבת העלילה של הספר. מישהו יהיה אמיץ או טיפש מספיק כדי לנסות לברוח, יחזור עטור תהילה אבל גם נשוך במעלה הזרוע? גם את זה כבר ראינו. מטוס צבאי מתרסק, קצין צבא שמצטרף אל הנצורים, ארחי פרחי שמצטרפים, בעל חיים אהוב שהגיבור נאלץ להיפרד ממנו - ראה ראינו כמעט הכל בעונה הראשונה של 'המתים המהלכים'. ומי שלא ראה - יתלהב ללא ספק מקצב האירועים, מהמגוון שלהם, מההפתעות, וכך נאה וכך יאה לספר זומבים טוב.
אבל אותי תפסה האימה בנקודה אחרת. הספר הוא לא רק זומבים וזומבים וזומבים.
הוא אנשים. ואנשים זה בליל של חרדות, בעיות נפשיות, תקוות וחלומות מנותצים. הסיפור אף פעם לא היה הזומבים. הסיפור הוא תמיד על בני האדם. או במילותיו האלמותיות של ריק גריימס: "WE are the walking dead."
וכך, החלק המעניין בשוכו"ז הוא לא הזומבים, אלא בני האדם. ושם נשברתי: סצנת הכפתורים של רינה שץ הקטנה. כל מי שחווה אי-פעם התקף אובססיבי-קומפולסיבי, יודע שהאימה האמיתית היא בכלל תולדה של הזומבים שבתוך המוח שלנו. הייתה לי תקופה כזאת בגיל 15, תקופה ממנה נחלצתי ממש בנס, אבל היא זכורה לי כתקופה של חושך גדול. אמיר חרש היטיב לתאר את זה. מכל הספר - הסצנה של הכפתורים הארורים רדפה אותי יותר מכל זומבי צמא דם.
אני מתבייש להגיד שלא קראתי אפילו טקסט אחד של יוסף חיים ברנר עד עתה, אבל הקסם של אותה ספרות עברית קלאסית, מורגש בכל מילה ומילה, ומושך את הקורא בעבותות אל תקופה שהייתה ואיננה. אני לא יודע כמה מתוך אוצר המילים בספר הוא חידוש של חרש או נסמך על טקסטים מקוריים של ברנר, אבל עושר העברית שבספר מעודד אותי - אולי גם קוראים אחרים - לבצע קפיצה אמיצה (כמו אותה קפיצה מעבר לחומה שבתחילת הספר), ולקרוא ספרות איטית ואוהבת עברית של פעם.










![וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers8/81116.jpg)



![דוקטור ז'יוואגו [כרך ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers45/455136.jpg)
